ענבר. מונולוג לידה שקטה, שיר מאת: אלה בילי נוימן - מגזין גלויה
תפריט
תפריט

״עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ״ (איכה ה׳, י״ז)
בעקבות ההתרחשויות הכואבות ומעוררות האימה בימים אלו, נאספים אל המגזין שירים, תפילות וכתיבה אישית הנכתבים בעקבות ה-7 באוקטובר 2023 נוכח ההתמודדות בעקבות התקיפה ולאורך ימות המלחמה. גם ראיונות אישיים, מתוך הכאב הגדול מתפרסמים מעת לעת.
אפשר גם לקרוא בתכנים ותיקים יותר באתר שעשויים להעניק בזמן הזה שפה וכלים להתמודדות. מוזמנות.ים לקרוא על ליווי רוחני, אבלות, יתמות, קושי, חוויה של חסרון ואמונה.
בתקווה שנתבשר בבשורות טובות! 

ענבר. מונולוג לידה שקטה

כ"ט בטבת תשפ"ב 2.1.2022
קו מפריד גלויה

"אחרי ארוחת שישי ישבנו על הספה וגיסתי איריס נגעה בבטן שלי. פתאום הרגשנו שתינו בעיטה זעירה ועוצמתית. תנועת פרידה". מונולוג של אלה בילי נוימן על לידה שקטה.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

תחילת נובמבר, 2010 אני בת 30 ואמא לשתי בנות מתוקות: ליהי – בת שלוש וחמישה חודשים, ונועה – בת שנה ועשרה חודשים. בשבוע 36+3 להיריון אני מגיעה לבדיקת מוניטור ומתברר כי הדופק של העוברית לא סדיר. הרופאה מבקשת ממני להתפנות מיד לבית החולים, אני מחליטה לוותר על האמבולנס ומזעיקה את צחי בעלי שבא מיד לקחת אותי לבית החולים.

בבית החולים נערכת בדיקה מעמיקה ואני מבקשת מהרופא שיילד אותי כבר, אבל הוא מדקלם את החסרונות שביילוד מוקדם ומחליט לשחרר אותנו הביתה. אנחנו חוזרים לביתנו החמים והנעים וממשיכים כרגיל. אני אומנם מרגישה לא טוב, סובלת מבחילות, מכאבי בטן ומכאבי ראש, אבל ההכנות ללידה נמשכות כרגיל. ביום חמישי, שבוע ,36+6 מחליטה לשנס מותניים ולהכין את הדברים האחרונים לקראת התינוקת המהממת שעוד רגע תצטרף למשפחתנו ותיצור מארג ומרקם שונה ומיוחד שעוד לא חווינו.

אני מכבסת את הריפוד של העגלה שקנינו לתינוקות ולתוכו השתרבב ספר תהילים עם כיסוי צבעוני מצמר. כשאני מוציאה את הריפוד ממכונת הכביסה אני רואה שכולו נצבע בצבע אדום כמו דם. מיד מקרצפת אותו עם אקונומיקה, אבל גם לאחר ניסיונות רבים נשאר כתם אדום קטנטן ובוהק שממאן לרדת. היום אני מבינה שזה לא היה עוד כתם סורר על בגד, אלא סימן שלא ייעלם אף פעם, נשאר חרוט בנשמה. לאורך כל ההיריון הופיעו לי אותות קטנים, הבהובים שריצדו לנגד עיניי, ואני בחוסר מודעות לחלוטין או אולי במודעות מוחלטת בחרתי לכבות אותם ולהתעלם. המשכתי לסדר. על אף שבלידות הקודמות הקפדתי על המנהג שלא לסדר כלום עד שהתינוק מגיע הביתה, הפעם חרגתי ממנהגי ולראשונה בחיי הכנסתי בגדי תינוקות לשידה עוד לפני הלידה. באותו בוקר גם דיברתי עם אמא שלי ואמרתי לה שאני חייבת ללדת עד שבוע 37 (שזה מחר) או שמשהו לא טוב קורה… ברית כרותה לשפתיים, אכן קרה….

למחרת נכנסתי לשבוע 37 עדיין הרגשתי ממש רע. אחרי ארוחת שישי ישבנו על הספה וגיסתי איריס נגעה בבטן שלי. פתאום הרגשנו שתינו בעיטה זעירה ועוצמתית. תנועת פרידה. למרות הכאבים החלטנו להזמין אלינו חברים בשבת בבוקר. לא נכנעתי לחולשה והכנתי בצק לפוקצ'ות (עוד שיעור שבהמשך השכלתי ללמוד – להקשיב יותר לגוף שלי), אך ככל שעבר הזמן התגברה התחושה הרעה שלי ואפפה כל נים בגופי ובנשמתי. דיברתי עם גיסתי השנייה גלית, והיא שאלה אותי אם מרגישה תנועות. אמרתי לה שכן, שאני מרגישה מלא תנועות, אך ייתכן שאלו תנועות הנובעות ממצוקה (סימנים, סימנים, הגעתם אליי ונתתם לי הזדמנות לעצור לרגע ולהבין שמשהו כאן לא בסדר, ואני החלטתי שלא להיות קשובה).

בשעה 10:40 (אפילו לשעה המדויקת שמתי לב) החל לי דימום חזק מאוד. טסנו לבית החולים וצחי נסע כל כך מהר עד שהרגשתי שאני דוהרת ברכבת הרים. הגענו לבית החולים ופגשנו את ד"ר גיל. הכניסו אותי לחדר הראשון במיון נשים, ויחד עם 12 אנשי צוות, מינוס בעל אחד שבדיוק נשלח לפתוח תיק במיון, שמעתי לראשונה שלענבר אין דופק. בהינף משפט אחד כל גופי ורחמי התרוקנו מתוכן, מכל חיות אפשרית. בשנייה שבה קיבלתי את הבשורה המרה נסדק כל עולמי. בבת אחת הבנתי מה זה להיות בכמיהה עד שכבר שורף מבפנים. הסדקים מתנפצים בתוכי ויורים ריקושטים לכל עבר בכל רובד אפשרי.

תמונות: מיה כהן, צילום: גיא קרן

לפני הלידה עולות בי מחשבות נוראיות, כאלה שסוחפות אותי לצלול צלילה חופשית לתוך תהום, חור שחור. ואני באמת רוצה לזרום איתן. אני מגיעה ללידה כבויה ונטולת אנרגיות. מיילד מוסמך ומיילדת מתלמדת מעודדים אותי לדחוף, והנה הראש יוצא, ותיכף זה נגמר, אבל זוהי לא לידה של חיים אלא לידה של מוות ושברון לב אחד גדול. ברגע שאחרי הלידה משתרר שקט מוחלט, ממש מחריש אוזניים, כזה שעושה לי צמרמורת קרה בכל הגוף. זה היה רגע מכונן שנראה לי עד היום כמו יום הזיכרון ויום העצמאות. משהו לא טבעי. ענבר, מלאכית קטנה עטופה בשמיכה כחולה של בית החולים, שכובה בין ידיי בשלווה גמורה.

לכאורה הכול רגיל. משפחה – אבא, אמא ותינוקת, אבל מפה היא הולכת לבית המיוחד שלה ואנחנו לביתנו שלנו. כנראה שהדף לעולם לא יוכל להכיל את עוצמת הרגשות שחווינו באותה נקודה, אך יחד עם הטירוף זו הייתה נקודת זמן אינטימית שלה, שלו ושלי. אווירה מוזרה ומחשמלת. היינו בתוך בועת אהבה מיוסרת. לאחר חיבוק עדין ונשיקה מתוקה על האף אני חייבת להחזיר את ענבר לצוות, בידיעה שאין לי את הזכות לבקר אותה בתינוקייה, להניק אותה ולגדל אותה.

מיד לאחר הלידה החל מצבי להידרדר. איבדתי דם בכמויות, ולאחר 7 מנות דם וקריסת מערכות אחת הועברתי לטיפול נמרץ. התברר שיש לי קרישיות יתר, ומאוחר יותר הבנו שהייתה לי רעלת היריון סמויה ושלשני הגורמים האלה יש חלק נכבד בהיפרדות המלאה של השלייה. לאחר שבוע של אשפוז וטיפול אינטנסיבי בבית החולים, שנדמו לי כמו שבעת ימי אבל, שוחררנו הביתה. אני הולכת חלושה במסדרונות בית החולים, בידיים ריקות, חלולה, מרוקנת. סלע עצום מתיישב לי בבטן ולא נראה שהוא מתכנן לעזוב. אני רואה צמידי ידיים לבנים שמסמלים לידות מאושרות, רואה אורחים עם שקיות מחנויות של בגדי תינוקות, והעובדה שהעולם ממשיך מתנהל כרגיל נראית לי בלתי נתפסת.

ואז המסע האמיתי מתחיל. מסע של התמודדות עם אובדן, של מחשבות איומות, רגשות אשם ובליל של תחושות ורגשות. במשך שלושה ימים לפני הלידה קיבלתי סימן אחרי סימן ולא רציתי לתת לו שם או להבין את מהותו. אני אמא שלך, איך לא הצלחתי לשמור עלייך. איך יכול להיות שלא עזרתי לך, קטנה שלי, לצאת לעולם בריאה ושלמה. הרי את ואני היינו מחובקות צמוד צמוד במשך תשעה חודשים בדרך המיוחדת של הטבע. בניתי לנו עולם של ציפיות, וכשהקצתי מהאגדה המופלאה הזו את הלכת לדרכך ואני נשארתי עם רסיסים ושברים שמפלחים את כל כולי.

אין מנהגי אבלות לתינוקות שנולדו בלידה שקטה ואין הכרה באבל ובאובדן. התחושות האלה של חוסר ההכרה וחוסר ההבנה של הסביבה הן מוטיבים חוזרים בתסריט הזה. אני מזכירה לעצמי שזכיתי להישאר בחיים, שהייתה עליי השגחה, ושיש לי את הזכות לגדל את שתי הבנות האהובות שלי ליהי ונועה. אך בד בבד אני חשה עצבות תהומית וכבדה ותוהה ביני לבין עצמי איך מתאוששים מכזה כאב ושברון לב? איך מזכירים ללב שאפשר לאהוב ולשמוח?

השבועות הראשונים קשים מאוד. אף אחד לא באמת מבין מה עברתי, וכמה בודדה הרגשתי בימים האלה שהיו אמורים להיות מלאים בטיולים בשמש, בהחלפות חיתולים, בתיעודים אינסופיים של תנועות וקולות חמודים ומצחיקים. ובמקום זה רק שקט. שקט שממלא את האוויר בצורה דחוסה ומחניקה. כל שבת הזכירה לי את השבת האיומה ההיא, והתחלתי לפתח סלידה מסוף השבוע שהציף בי אי שקט וים של כעסים על כל העולם ובעיקר על עצמי. נוסף על כך פקד אותי גם הגודש, והלב שלי בכה יחד עם הגוף. הכאב עצמו נסבל, אבל המשמעות האירונית של הידיעה שאני כרגע מלאה בחלב שלעולם לא יינקו אותו הביאה אותי לנקודת שבירה.

רסיסים של שקט – אסופת הסיפורים שיצאו בהוצאת ניצוצות ענבר

שלושה חודשים אחרי הלידה הצלחתי ברגע נדיר לאסוף כוחות ולהירשם ללימודי אפייה. בדיעבד הבנתי שרציתי ליצור, שקיוויתי שדרך העוגות והעוגיות המתוקות אני אצליח למלא את מאגר הנתינה שלי, גם אם זה בטיפה קטנטנה בכל פעם. 8 חודשים אחרי הלידה נכנסתי להיריון בפעם הרביעית, היריון שבאופן טבעי היה יותר מלחיץ ורווי בבדיקות ובמחשבות. מחשש שלא נחזור על המקרה הטראגי, בשבוע 35+1 הגיח לעולם יפתח שמואל בלידה רועשת ושמחה.

לאחר מכן הריתי בפעם החמישית את יאיר משה. את הריקושטים של הלידה השקטה הרגשתי באופן מוזר דווקא בלידה שלו. הלידה עצמה הייתה לחוצה, אני הייתי בפחדים גדולים, אבל לבסוף אחזנו בתינוק קטנצ'יק ומתוק. כעבור 4.5 שנים ילדתי את הילה חיה, ומשום מה הרגשתי שהילדה השישית, הבת הראשונה אחרי ענבר, היא מעין תיקון ללידה השקטה, רמזור ירוק שאומר שהכול בסדר ואפשר להתקדם הלאה במסלול. ובאמת מהלידה הזאת כל זווית הראייה שלי השתנתה. יחד עם הילה נולדה העמותה לזכרה של ענבר "ניצוצות ענבר", וכשמה של העמותה כך גם פועלה. העמותה מתמקדת בפיזור הניצוצות ובמתן אור, היא כלי להמשך החיים של ענבר, מעין מצבה חיה. בזמנו הרגשתי שאני לא מסוגלת נפשית לערוך לענבר טקס קבורה, ובפיזור דעת הוחלט שחברה קדישא יתעסקו במלאכה הקשה הזאת. זאת הייתה החלטה קשה, שגבתה ממני מחיר יקר של אי שקט נפשי וייסורי מצפון. ההחלטה להקים את העמותה "ניצוצות ענבר" היא ההחלטה הנבונה ביותר שקיבלנו.  בזכותה אנחנו מנציחים את ענבר דרך החיים, והמצבה שלה היא עמותה פעילה ודינמית שעושה טוב בעולם.

צילום: OnlinePrinters

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם

היום בשנת ,2020 אחרי הרבה דם, יזע ודמעות, אני סוף סוף מחבקת חיבוק עדין ומלטף את החוויה הזו, שניתבה את מסלול חיי למקום שונה מאוד מדמיוני ומציפיותיי ואני מברכת על המקום הזה. קולי השפוי אומר שאפשר היה לוותר על החוויה הזו. ונכון שבכל מאודי הייתי רוצה לשבת איתך על הספה, לשחק לך בשיער ולשאול אותך, כשאת אמורה להיות בת 9 כיום, איך עבר עליך יומך. לשמוע חוויות, לצחוק איתך, לריב איתך, כל החבילה. אך קולי האחר, הפנימי והעמוק שלעיתים אני מפחדת להקשיב לו, אמר משהו אמיתי וכן. הוא גילה לי שאת השיעורים שלמדתי דרכך ובזכותך יכולתי לקבל רק כך. התוצאה של רצף האירועים והחוויות האלה היא שעכשיו אני יושבת וכותבת לכם כשאני נמצאת בישורת האחרונה להקמת המעטפת המיוחדת הזו "ניצוצות של שקט".

הודיה אינסופית קיימת בי לצחי בעלי ולחן גיסי שבדרכם המיוחדת עזרו לי להתגבר על השבר הנוראי הזה. בשיא האהבה והרגישות הם הקימו את העמותה המדהימה הזו שכולה עשייה מבורכת, וכך נוצרה סוף סוף הלימה פנימית בין עשיית הטוב לריפוי הנשמה הזועקת והכאובה. הם היו הניצוץ שלי. אני מבקשת להודות לכל אחד ואחת שלקחו חלק בעשייה ובנתינה ובעצם בחלוקת הניצוצות של החיים. לאלה שחשפו את נפשם בסיפורים אינטימיים וכה אמיתיים של חווייתם.

יולדות יקרות ובני משפחה אהובים, אני יודעת שכרגע עוצמת הכאב כה גדולה עד שלפעמים הוא נראה כבלתי ניתן להכלה. תחושת בושה שמתעוררת ללא כל הסבר הגיוני, הימנעות מהיציאה החוצה כדי לא להיתקל באיחולי מזל טוב ריקים מתוכן אך בעלי משמעות אדירה. היפוך התפקידים שבו את הופכת למנחמת לאור כל המבוכה סביב הנושא, דימוי הגוף שיורד פלאים והיריעה עוד רחבה. דעו לכם שכל הקשיים האלו הולכים ומשתנים עם הזמן. כל קושי מקבל את הצבע והנופך בהתאם למה שאנו מחליטים. זווית הראייה היא המשפיעה.

בתוך המסלול הזה אני מודה על חמשת ילדיי בעולם הזה, שלושה מהם זכיתי ללדת אחרי הלידה השקטה. הם לא היו מגיעים בתצורתם הכה הייחודית לולא הלידה השקטה. אני מודה על בן זוגי המדהים שגילה עוצמות נפש המספיקות לשנינו, למשפחתנו,  ובעזרתו  הצלחתי  להרים  את  הראש  ולראות  קרני  שמש. זכיתי לחיות את חיי כחלק מעמותה שכולה עשייה מבורכת. זכיתי להמשיך לפנק את סובביי במאפים טעימים ומתוקים. זכיתי לקבל שיעור בתוך אינסוף השיעורים בחיי ולבסוף גם ללמוד דבר או שניים ולהפיק את המיטב.

וזכיתי לכתוב לכם שההתמודדות שחשבתי שהיא נוראה מכול, כזו שאי אפשר לצאת ממנה, מצאה פתח מילוט. חומת המגן המשוריינת של הלב שלי החלה להיסדק והסכימה לשברי ניצוצות קטנטנים לחדור ולאט לאט הם גדלו וממשיכים לגדול עד היום. ולכן בכל פעם מחדש ענבר מהווה תזכורות למקומות חשוכים שנצבעו בשובל של ניצוצות מוארים. אני מאחלת לכולנו שנדע לראות את המתנה בכל המתרחש בחיינו, בדרך הנכונה, המדויקת לנו ובקצב הנכון לנו. שנזכה לראות את הניצוצות בכול, את הזוויות המיוחדות של החיים.

צילום: Natalie Grainger

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

עורכת דין, יו"ר עמותת ניצוצות ענבר.

תוכן נוסף מהמגזין:

ט"ז בשבט תש"ף 11.2.2020
מאת
צוות גלויה
⏱️ 2 דקות קריאה
לא יודעים מאיפה להתחיל? רוצים להבין מה הולך פה? קיבצנו לכם מאמרים בנושא אישות לתחילת הקריאה במגזין
ט"ו באב תש"ף 5.8.2020
מאת
צוות גלויה
מה חדש במגזין גלויה? השקת נָחוּגָה: טקסי חיים - ט"ו באב תש"ף
כ״ה בכסלו תשפ״ד 8.12.2023
מאת
צוות גלויה
תפילות, שירים וראיונות שהתפרסמו במגזין גלויה מתוך תקווה בתקופה עצובה.
כ״ג באייר תשפ״א 5.5.2021
מאת
צוות גלויה
⏱️ 4 דקות קריאה
לא יודעים מאיפה להתחיל? רוצים להבין מה הולך פה? קיבצנו לכם מאמרים בנושא המקווה לתחילת הקריאה במגזין
כ׳ בתשרי תשפ״א 8.10.2020
מאת
צוות גלויה
ה׳סגר׳ בתקופת הקורונה מפגיש זוגות צעירים והורים לילדים עם מתחים רבים המשפיעים על רמות החרדה והמציאות האינטימית שלהם. שיחה מקצועית עם שולמית שפרבר מתמחה בטיפול מיני ומושון לוינגר מטפל מיני מוסמך, על אתגרי האינטימיות בסגר.
ג׳ באדר א׳ תשפ״ב 4.2.2022
מאת
צוות גלויה
ביום שלישי הקרוב יתקיים ערב עיון מקוון של נאמני תורה ועבודה ומרכז גלויה, בעקבות הגליון האחרון של כתב העת דעות. פרטים על האירוע כאן>>

אהבתם? מוזמנים לשתף

במילון המונחים של מגזין גלויה כבר ביקרת?

אל״ף בי״ת גלויה – האינדקס שיוביל אותך לנושאים נוספים
שנכתב עליהם במגזין.

גְּלוּיָה היא מגזין מקוון המתקיים כספריה צומחת ומטרתו לְדַבֵּר גְּלוּיוֹת עַל מָה שֶׁכָּמוּס באמצעות הנגשת ידע על זוגיות, הלכה ומיניות, מוגנוּת, טקסי חיים עבור שלבים שונים בחיי היחידאות והיחד. כל זאת לצד שירים, ראיונות אישיים, תפילות, מסות ופרוזה המעניקים שאר רוח בנוסף למאמרים שבאתר.
במגזין גלויה רשומות רבות מאת כותבות וכותבים מגוונים השותפים לקול הרחב במרחבי הדעת.

אפשר להתעדכן במה חדש בגלויה ובאגרות שנשלחו, לצד הקולות הקוראים למשלוח תכנים אל צוות המגזין.

תמיד אפשר לקרוא הַכֹּל מִכֹּל כֹּל ברצף.

Scroll to Top

תודה שנרשמת

קו מפריד גלויה

עכשיו אפשר לגלות לך עוד

אייקון קול קורא

קול קורא במגזין גלויה
׳גְּלוּיָה׳ מזמינה אתכם.ן לשלוח טקסטים ויצירות אחרות לגליון בנושא אירועי ה-7 באוקטובר. מה אפשר להגיש? איך עובד התהליך?
כל זאת ועוד – במרחק הקלקה מכם.

מגזין גלויה
אצלך במייל

קו מפריד גלויה

הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח מאמרים מהמגזין מפעם לפעם

הפניה נשלחה בהצלחה

קו מפריד גלויה

נחזור אליך בהקדם