"רק כשנערים/גברים מפתחים אמפתיה ומודעות למקום של אי-שוויון ואלימות בחיים שלהם, הם מסוגלים להקשיב, להכיר ואולי אף לשנות מקומות של אי-שוויון ואלימות מול נשים". ד"ר ירון שוורץ, רכז תחום המגדר בתיכון הדתי-ניסויי הרטמן לבנים, משתף בעיקרי התיאוריה שמנחה את המחנכים בהתמודדות עם אלימות במסגרת התוכנית החינוכית ״בית מדרש – גבריות, יהדות ומגדר״ ומסביר על הקשר בין מיגור האלימות בין נערים להפסקת האלימות כלפי נערות וצעירות. 

עוד מאז שנות התשעים של המאה העשרים, קיימו ברחבי העולם סדנאות לנערים שמטרתן הייתה מניעת אלימות מינית נגד נערות. אולם, מחקרים שיצאו ביחס לסדנאות הללו, הראו שינוי קטן יחסית בעמדות של הנערים ביחס לנערות סביבם. מהלכים דומים שביצע האו״ם שנועדו לשכנע גברים בוגרים להפסיק את האלימות כלפי נשים, אף הם לא הצליחו לשנות את המציאות בצורה משמעותית. חוסר ההצלחות האלה הביא למיפוי מחדש של התופעה ולהבנה שצריך לטפל בה מכיוון אחר. 

קודם כל, ברמת המאקרו, הובן כי גברים מושפעים מהחברה שיש סביבם, החברה של קבוצת השווים, מהקהילה, מהתרבות, מהמדינה, וכל עוד אלו משדרים מסר הפוך לדברים שנאמרים בסדנאות למניעת אלימות כלפי נשים, יהיה קשה מאוד לשכנע אותם לשנות את התנהגותם. 

ברמת המיקרו, נשאלה השאלה היכן וכנגד מי מופנית בעיקר אלימות של נערים וגברים, והתשובה הייתה – נערים וגברים. כמובן שנשים ונערות נפגעות מגברים ונערים, אבל, מחקרים הראו שבמוסד חינוכי למשל, על כל מקרה של אלימות כלפי נערה מצד נער, יש בממוצע 15 מקרים של אלימות שמתרחשים בין הנערים עצמם. לכן, כאשר מדברים עם נערים על אלימות כלפי נערות, במקרים רבים זה פחות רלוונטי עבורם, שכן הם עסוקים בהתמודדות יומיומית עם האלימות שמופעלת סביבם, כלפיהם. 

אי אפשר להביא נערים לחוויה של אמפתיה בנוגע לאלימות שחוות נערות מבלי שתהיה הכרה באלימות הרבה שנמצאת סביבם ושהם סובלים ממנה, שייווצר אצלם קשר ברור בין אלימות לניסיון להשיג ׳גבריות׳, וכן הכרה בכך שגם ביניהם, בין הבנים, מתקיים אי-שוויון. רק כשנערים/גברים מפתחים אמפתיה ומודעות למקום של אי-שוויון ואלימות בחיים שלהם, הם מסוגלים, יכולים ורוצים להקשיב, להכיר ואולי אף לשנות מקומות של אי-שוויון ואלימות מול נשים.

הקשר בין צחוק לאלימות

הומור, בידור ואלימות נקשרים זה בזה. בני נוער ובעיקר נערים, מחקים ומבצעים מחדש את מערך הקשרים הזה. מדוע עבור נערים רבים האלימות היא עניין ״מצחיק״ ואפילו ״מרגש״? כיצד נערים מגדירים את גבולותיו של הצחוק, כלומר, מתי עניין מפסיק להיות מצחיק והופך לאלים? 

בספר שמואל ב׳ נכתב כך:

וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, אֶל-יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ. וַיָּקֻמוּ, וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר–שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן, וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל, וּשְׁנֵים עָשָׂר, מֵעַבְדֵי דָוִד. וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ, וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ, וַיִּפְּלוּ, יַחְדָּו; וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא, חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד-מְאֹד, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד. (פרק ב׳ פסוקים יד-יז)

המלבי״ם מפרש שהקרב החל כאשר אבנר התכוון לשחוק בלבד, מתוך רצון לבחון את הכוח שלו ושל חבריו בעת האבקות. בתוך הקרב/צחוק הזה, לא היתה כוונה תחילה להשתמש גם בחרבות וללחום ממש, אך דברים יצאו מפרופורציה והסתיימו בתגרה המונית, ובמוות של רבים מהמשתתפים.

אירועים כאלו מוכרים לנו גם ממציאות ימינו, במאה העשרים ואחת. המדיה קושרת תדיר בין אלימות ל׳צחוק׳. מחקרים הראו ש-40% מהאלימות בסרטים וסדרות מכוננת על ידי דמויות המאופיינות דווקא בחוש הומור. בכלל, כאשר ילדים ונוער צופים בסרטים מצוירים הם נחשפים למאות אירועי אלימות מוגזמת המוצגים להם כ״הומור״. אלימות זו, אם הייתה מתרחשת במציאות הייתה מסתיימת בנכות או במוות, ובחלק מהמקרים היא מהחמורות ביותר שילדים יחשפו אליה בחייהם. ההערכה היא כי נער בן 18, שצפה במדיה וגם שיחק מן הסתם במשחקי מחשב, צפה בחייו ביותר ממיליון מקרי אלימות. חשיפה אינטנסיבית שכזו מעלה בצורה קיצונית את הפחד והחרדות מפני האפשרות של להיפגע מאלימות, וישנם אלפי מחקרים אשר מראים קשר ישיר בין צפייה באלימות במדיה לבין התנהגות אלימה בפועל.

הומור, בעיקרו הוא דבר חשוב לנפש האדם. להומור יש משמעות חשובה בשיפור הזיכרון, בפתירת בעיות, בפיתוח הדמיון וכמובן כטריגר חיובי לתחושות של פורקן והנאה. אבל הומור אלים הוא שונה ומשמש ברוב המקרים כאסטרטגיה שמטרתה להשפיע על הבניית הגבריות בזהות האישית, וכן על המעמד החברתי של הנער. ככזה, הומור-אלים מעצב את הסטטוס החברתי של הנער בתוך קבוצת השווים ומסייע לו להתמקם  בהיררכיה הקבוצתית. לכן, נערים נוהגים ליזום וליצור אירועים "מצחיקים-אלימים". ההומור האלים הוא מילולי, פיזי או רשתי. בכל המקרים הללו ישנה התנהגות של "מכה ובריחה", וסביב התנהגות זו יש הסכמה מצד רוב חברי הקבוצה הגברית. הומור מילולי יכול להיות ״ירידה מצחיקה״, סוג של השפלה שנזרקת לאוויר. הומור פיזי מתבטא פעמים רבות ב׳כאפה׳ והימלטות. הומור רשתי, מבוסס על כניסה למרחב אישי-חברתי של נער, למשל לקבוצת וואטס-אפ, ומשם שליחת הודעה פרובוקטיבית או מינית בשמו לכאורה. באשר יהיה אופיו של ההומור האלים, זהו לרוב סוג של משחק עם גבולות לא ברורים אשר עבור כל אחד יכול להפוך לפגיעה אלימה. עדיין, עבור רוב התלמידים, גם הפוגעים וגם הנפגעים, הומור-אלים הוא סוג של "צחוקים", "לעשות חיים" או "כיף טהור" מבלי שהם ישימו לב לממד המרכזי של ההשפלות שנמצא שם בפנים.

בזמן שההומור גורם לעונג אצל המבצעים, הנפגעים מוצאים עצמם ללא מוצא בתוך חלל הכיתה או המרחב הקבוצתי. זהו מלכוד מורכב מכיוון שהנער שצוחקים עליו אינו חווה אלימות גלויה, או בריונות ישירה, אלא משהו עדין יותר. ייתכן ויצחקו על כך שהוא התנהג כגמלוני, או באופן רגעי נתקל ברגליו שלו, ונפל. מי שיתחיל את המהומה יבקש מחבריו הצופים לשתף פעולה ולצחוק גם כן, ולרוב הם יעשו כן או ישתקו. התגובה שלהם תעודד את יוזם ההתבדחות להמשיך או להפסיק. אם יצטרפו הוא יגביר את התנהגותו, ואם לא הוא יקטין אותה ואף אולי יכחיש שבכלל אמר משהו.

האירוניה במסגרת ההומור הכיתתי היא לרוב גסה ומלווה בהצגות ומחוות גופניות. לדוגמא – הליכת 'מכות' ספונטנית בין נערים שרגע לפני כן ישבו בשקט, ורגע אחרי כן חוזרים לשבת ברוגע בכיתה.  פעולה שכזו למשל נעשית כדי להטריד את המורה או תלמידים מוחלשים. הנערים בכל מקרה חוגגים את ההתבדחות עם מגוון משמעויות לכל מילה ורעיונות. מתייחסים לאנקדוטות ומשתמשים בהגזמות, ג׳סטות, אימפרוביזציות על מילים שאינן ברורות לכולם ושימוש בביטויים שקריים כדי להביא למקסימום את אפקט ההומור מדבריהם. הם אף יעזו לנהוג כשיכורים, טיפשים, בעלי מוגבלויות וחסרי בגרות. באותם רגעים יודגש האיחוד בין חברי הקבוצה המתבדחים וחיזוק הקשר הפנימי ביניהם לבין הדרתם של אלה שאינם חל ממנה ובמקרים רבים, אף על חשבונם.

הציפייה מזה שצחקו עליו היא להצטרף לצחוק. למשל אם נער מרביץ לחבר על הגב אז מצופה ממנו לומר משהו כמו – "תודה אחי, הגב שלי בדיוק היה צריך קצת מסאז'", במקרים אחרים יצופה מהנפגעים לבצע במקסימום ג'סטה גופנית מינימלית כמו גלגול העיניים, או משיכה בכתפיים בליווי מבט מלא בוז שיופנה לשאר חברי הקבוצה שצופה במקרה. אלה שיוכלו להגיב כך מן הסתם הם תלמידים מסטטוס חברתי גבוה, אך תלמידים ממעמד נמוך יתקשו להישאר אדישים לבדיחה על חשבונם. למרות זאת, הם עדיין ימצאו עצמם במלכוד. אם הם ינסו גם כן לבצע ג'סטות מצחיקות, אפילו שיהיו זהות לאלה שבוצעו כלפיהם קודם לכן, סביר להניח שהדבר ישמש נגדם. כל דבר "מצחיק" שיעשו או יאמרו מיד יידחה. ההומור "סגור" רק לחברי הקבוצה האקסלוסיבית.

במקרים רבים, הקשר בין אחד מחברי קבוצה זו לקבוצת הנערים המוחלשים יעשה על ידי חבטה מילולית שתיתפס כלפי חוץ כהומור, אך יהיה ברור לכולם שלמעשה מדובר בסוג של מכה. מיקום נער אחד כשולי, נחשב כחציית גבול של הומור ומכאן הדרך לאלימות פיזית היא מאוד קצרה. הקרב יוצא לדרך כאשר אחד הבנים מתח את הגבול יותר מידי.

סקסיזם הוא גם חלק מההומור, כך שבעזרתו אפשר לומר ביטויים שאינם מקובלים בשיח הציבורי. זו גם אסטרטגיה להעלות לאוויר דברים שהם בגדר טאבו. הדבר נכון במיוחד בהקשר של הומור והומוסקסואליות. נערים יתחבקו ספק יחנקו אחד את השני, יחזיקו ידיים ואולי אף ישכבו אחד על השני. כל הפעילויות הללו יתרחשו בהסכמה בין נערים מסטטוס חברתי גבוה, כשהם הופכים בכך את ההומוסקסואליות למגוחכת וליצנית בעיניהם. כשהם חוזרים להתנהגות נורמלית, הם לכאורה מציגים מצב שבו הם "השתחררו" מהיותם הומוסקסואלים, מה שמוכיח כי הם למעשה מעולם לא היו כאלה. במקרה הזה, ההתבדחות על הומוסקסואליות היא זו שמאשרת את הגבריות ההטרוסקסואלית בקרב הקבוצה. האומץ לשחק עם המגדר יוצר בעצמו סטטוס חברתי גבוה, אך פריבילגיות אלה אינן מצויות בידי אלה שהם באמת הומוסקסואלים, או בידי נערים מסטאטוס חברתי נמוך, שכל התנהגות דומה שלהם תזכה מיד בקריאות "בוז".

הבעיה העיקרית של הנפגע ושל הצופים מהצד היא שמי שיצא נגד ההומור או יתרגז בעקבותיו יסומן כאדם חסר חוש הומור. בנוסף, אם סופג העלבון הוא תלמיד ממעמד חברתי נמוך, הרי שהסיכוי שלו להתנגד הוא אפסי. מהלך זה, שעוסק בעיקר בהומור-אלים-מילולי יכול לחזור ולהישנות גם בחיים הדיגיטליים של הילדים, במסרונים וברשתות חברתיות ויש לשים לב למקום ההולך וגובר של פגיעה במסגרות אלו, ולצדה האחריות הקבוצתית להפסקתה של פגיעה כזו. 

כפי שההומור האלים מעודד בקבוצה, גם הפתרון הטוב ביותר הוא התערבות של כל הקבוצה לטובת אחד מחבריה. השאלה היא אם קבוצה מצליחה ״להתעורר״ ומבינה כי היחס הפוגעני, אשר מכוסה בהומור עלול ממש להוביל לתוצאות חמורות בקרב הנער הנפגע.

אלימות וכוחה של הקבוצה

כאמור, הנוכחות של קבוצה יכולה להשפיע מאוד על הדרך בה אירועי אלימות מתחילים ומסתיימים, ויש לה השפעה משמעותית על מקרי אלימות של אחד כנגד אחד. בנוסף, לקבוצה החברתית יש היום משמעות רחבה יותר במישור של אלימות ברשתות החברתיות. בשני המקרים הללו אפשר לגייס את הקבוצה החברתית כדי למנוע אלימות.

בדוגמאות שראינו בחלק הקודם יכולנו להבחין עד כמה, כמעט בכל ויכוח, או הומור שמוביל לאלימות, ישנה קבוצה שם מסביב, פיזית או דמיונית בעיני המתווכחים. אפשר לראות בכך עדות למפתח לפתרונות לאלימות ברמה הקבוצתית, בהשפעה החברתית ובפיקוח החברתי שמתבצע סביב אלו שיותר נוטים לאלימות כפתרון. 

חשוב להבין שקבוצה שלא מקבלת את ההבנה וההשכלה כי בכוחה למנוע אלימות, לרוב, לא תהיה מודעת לכך מתוך עצמה. זו חובתנו כמבוגרים, כמחנכים, להשפיע בהקשר זה. מבלי הפנייה לאפשרות זו ברוב המסגרות החינוכיות, ביריונים יחשבו ל״קולים״ ואירועים אלימים קבוצתיים יתרחשו במקומות גלויים, קרי (אם מדובר בבית ספר): בכיתה, במסדרון, בקפיטריה, בשיעור התעמלות ובשירותים. אבל, אם יהיה אדם אחד מהקבוצה שיתערב לטובת הנפגע/ת, מקרה הבריונות יפסיק בממוצע תוך מספר שניות. לרוב, זה לא קורה, מכיוון שנפגעי הבריונות העיקריים בבית הספר הם בעלי השונות, המגדרית או הגופנית. לרוב, רק כעשרים אחוז ממקרי הבריונות הקבוצתית מדווחים הלאה לחברה הבוגרת שסביב הנפגעים. 

לרוב, הנער הנפגע הבודד שמתמודד עם פוגע ועם קבוצה שתומכת בו, יודע כי ״הגבריות״ שלו מובנית באותו רגע. דרך ההתמודדות שלו ותגובותיו נשפטות כל הזמן. לקבוצה הפוגעת יש נורמות משלה, אלו נקשרות לתכונות כגון תחרותיות, אגרסיביות והטרוסקסואליות. כל תגובה עלולה לערער את אחד מהיסודות הללו ולהפוך אותו ל״פחות גבר״. לכן, עדיף לנער להדגיש תכונות הטרוסקסואליות, כמו להצהיר על יחס סקסיסטי כלפי נערות. אם לא יעשה כן, תופנה אליו אצבע מאשימה מהקבוצה, כי הוא מתנהג ״כמו נקבה״. כדי להוכיח נאמנות לקוד הזה, גם הנפגע, גם הפוגע וגם הקבוצה שמלווה לרוב את הפוגע יבצעו ״הצגה״ של נאמנות לקודים קשיחים אלו של גבריות. נערים ישתמשו בגופם כדי לבצע ג'סטות כגון: צעקות, התנהגויות גסות, מתגרות או אסורות, צחוקים, הומור, הצגת קשיחות או קוּליות, משחקי מלחמה, דיבורים על אופנועים וספורט וסירוב להתייחס לאוטוריטה של המבוגרים סביבם. ככלל, שבירת חוקים או התנהגות של "גרימת צרות" (Trouble Makers) מבטיחה לנערים מעמד של "גברים".

עבור הפוגע וקבוצתו "הצרות" הן סוג של משחק, ולעומתם, הנער המוחלש או הנפגע יכול ממש להיפגע מצורות המשטור הללו, אך לרוב ידוע לו מה העונש שצפוי לו אם ידרוש לנהוג בצורה שונה מזו המקובלת באותה הקבוצה. אלימות אם כן, ברמה הקבוצתית או כזו בה יחיד מגובה על-ידי קבוצה, נועדה להשתיק קולות של גבריות אחרת. השתיקה של הקבוצה מסביב הופכת את ההשתקה הזו ללגיטימית. גם כאשר נערים פוגעים בנערות, הם משתמשים באותן האסטרטגיות שמטרתן לייצר כוח קבוצתי שיבהיר לנערה כי גם אם תתלונן – קולה לא ישמע.

כך למעשה, נערים דואגים להפוך עמדות שליליות לקוּליות, ולמשחק הזה יהיו שותפים כל חברי הקבוצה ההגמונית שישאפו לקדם את הסולידריות ביניהם. בינתיים הבנים המוחלשים (והבנות) עוברים להתקיים בפריפריה של החיים הכיתתיים. הם יזכו לשמות גנאי, או שיתעלמו מהם לחלוטין ויהפכו אותם לפרצופים חסרי זהות. אלימות שכזו, בשתיקה, בהשתקה, בצורות מילוליות ופיזיות נוצרת כדי לשמר לקבוצה הדומיננטית את השליטה. שליטה על המרחב הפיזי ובעיקר על מרחב ההתנהגויות המקובלות.

בהקשרים הללו חשוב כיום לזכור כי בתקופתנו הנוכחית, בהיעדר פעילות רציפה בבית הספר, או בתנועות הנוער, הרבה מהאלימות הקבוצתית הזו עוברת למרחב של הרשת. פרסומים של תמונות, פוסטים או תיוגים אינטימיים, מקבלים תפוצה ותהודה בזכות הקבוצה. כל הודעה כזו ברגע שהופכת לציבורית עלולה לגרום נזק רב ליחיד/ה. מחקרים עדכניים מגלים כי רק אחוז אחד מהילדים בכיתות ה׳-ו׳ בוחרים להעביר מסרונים הכוללים תוכן אינטימי, אך בחטיבת הביניים ובתיכון התופעה מתגברת בממדים מדאיגים. בכיתות ז׳-ח׳ המספר קופץ ל-11%, בכיתות ט ל-17%, ובכיתות י׳ ל-28% (כמעט שליש בכל כיתה). כאשר קבוצה מעודדת העברת הודעה, טקסט, או תמונה פוגענית הויראליות שלה יכולה במהירות לצאת מכלל שליטה. הודעות כאלו עלולות לעזוב במהרה את המעגל החברתי הראשון ולעבור להפצה לקהל עצום. החשיפה ברבים מתבצעת כמעט תמיד ללא ידיעתו של נשוא ההודעה ולא יכולת שליטה מצדו (חשוב לציין כי רוב אי אפשר להעלים משהו לחלוטין מהרשת, ובמקרה ומדובר בתמונה פוגענית, היא עלולה להישאר באינטרנט לנצח ולחזור לגרום פגיעה באותו אדם גם בחייו הבוגרים). למעשה כמעט כל תלמיד מכיתה ה׳ ומעלה מכיר סיפור על תמונה אינטימית שהופצה על ידי החבר׳ה, וגם כזו שהוא עצמו היה צריך להחליט אם להעבירה הלאה, או שלא.

לכל המקרים הללו, הפיזיים והאינטרנטיים, הפתרון המרכזי הוא אחריות חברתית. חברה, קבוצת שווים אשר מחליטה לפעול כנגד כל מהלך של פגיעה, תצליח לנצח את אלימות מכל סוג. הבעיה היא שקבוצות חברתיות אינן מודעות כלל לכוח שלהן במניעת אלימות. אין להן היכרות עם החוויה הזו. השליטה, הדומיננטיות, ההשתקה, אלו תחושות שלכאורה מעצימות קבוצה ויוצרות אינטימיות פנימית, אך כל אלו מבוססים על פגיעה באחר/ת. תפקידנו כמחנכים, כמורים או כהורים, להעלות על נס את האחריות הקבוצתית ואת היתרונות האדירים שיכולים להיות לקבוצה שתומכת בפרטים המרכיבים אותה ובכך מונעת אלימות כלפי כולם. קבוצה שכזו יכולה להנות מכוח חברתי גדול שמשמר אי-פגיעה מצד בודדים או קבוצות אחרות, אשר יחששו לפגוע בקבוצה שנמצאת במצב של גיבוש חברתי חיובי. חוויות כאלו, של כוח חברתי חיובי יכולות להנציח בזיכרונם של החברים/ות בהם איכויות קבוצתיות אותן הם ינסו לשחזר בהמשך בחיים הבוגרים ולקיים חברה אנושית טובה יותר.

פוגעים ונפגעים – אלימות כחוויה אישית

לאחר שדיברנו על הקשר בין אלימות להומור ועל האפשרות של אחריות קבוצתית למניעת אלימות, חשוב להתייחס לצד נוסף: הפגיעה שחווים לא רק הנפגעים, אלא יוזמי האלימות עצמם. אלו שנראה שהאלימות לכאורה משרתת אותם, אך למעשה, הם נפגעים ממנה כמעט ממש כמו אלו שסופגים אותה על בשרם.

פעמים רבות הפוגענות חוזרת ליוזמיה, לבעליה. הדבר יכול לקחת לעיתים שנים, אך רבים מאתנו הבוגרים יודעים כי אלו שהיו ׳מלכי הכיתה׳ על חשבונם של אחרים, על בסיס בריונות וכו׳, בלא מעט מקרים מצאו עצמם במיקומים מאוד בודדים בחייהם הבוגרים.

בדיעבד מוצאים כיום לא רק אצל נפגעים אלא גם אצל פוגעים תכונות כמו דיכאון, חרדה, עצבות, בדידות, קשיים בשינה, הפרעות אכילה ואפילו ניסיונות של פגיעה עצמית. לרוב הפוגעים קשה מאוד להתנתק מהתנהגויות פוגעניות או מתופעות הלוואי השליליות שנקשרות אליהן והם ממשיכים לסבול מהן גם בחייהם הבוגרים. כך, התנהגויות שיכולות להביא להערצתו של נער בגיל ההתבגרות, הופכים לסיבות לדחייתו החברתית של אדם בבגרותו ולסיבה להתרחק ממנו.

נזכיר כיצד נוצר מקרה אלימות –  למעט מקרה של אלימות מיידית וברורה, כגון תקיפת טרור או שוד. לכל מקרה אחר של אלימות מקדים מצב של קונפליקט. שני מצבי הקונפליקט הדומיננטיים ביותר הם: א. יצירת פרובוקציה של פוגע מול נפגע; ב. הצקה מילולית או פיזית הולכת וגוברת. תגובת הנפגע תלויה במשתנים הבאים: היעדר או נוכחות של קהל במקום ההתגרות או הפרובוקציה, במידת היכולת של הנפגע להגדיר את הגבריות שלו בדרכים אלטרנטיביות-לא אלימות, וכמו כן, במידת ההיכרות של הנפגע עם דרכי פתרון קונפליקטים שלא באמצעות אלימות. כלומר, ההבניה הגברית, הבסיס עליו נשנעת הגבריות של הנער הנפגע, היא גורם מרכזי ברגע שבו עליו להחליט אם להגיב להתגרות אלימה בחזרה באלימות או בניסיון לפתרון. ככל שילך ויגבר חוסר ההסכמה בין הצדדים, העימות הפיזי יתקרב, או מנגד במידה והנפגע יצליח לבצע דיפוזיה של הקונפליקט, ידחה שלב העימות הפיזי, ואולי אף יוותרו עליו לחלוטין.

לרוב, הבחירה של הנפגע להגיב לפרובוקציה או להתגרות ההולכת וגוברת, תלויה בקבוצת הצופים. הקבוצה החברתית מתבוננת בו כנתון במצב קונפליקט, ואלו חושבים, לדעתו, כי הכבוד שלו נפגע. הסיבה לחוויה כזו תלויה באופי הגבריות הדומיננטי המקובל בחברה ספציפית. כל עוד גבריות תהיה מקושרת עם שליטה, קשיחות, כוח, תחרותיות, השפלת נשים והומופוביה – כל פגיעה שתתרחש כנגד נער ושקבלתה תאשר חולשה באחד המוטיבים הללו – תהיה קשה לפתרון ב"דרכי שלום" עבור הנער הנפגע.

פרובוקציה היא רגע בזמן, שבו מתרחשת פעולה שקרוב לוודאי תגרור תגובה (כמו הורדת מכנסיים למשל). פרובוקציה אם כן נועדה כדי לבחון את מידת תגובת הנגד של הנפגע. זו התגרות לכל דבר, ונעשית לרוב באופן מכוון. כאשר מתרחשת הפרובוקציה, הנפגע נכנס בעל כורחו לתחרות, או לקרב על מקומו בהיררכיה הגברית של הכיתה. הנפגע ברוב המקרים מגיב בצעדי לחימה, מילוליים או פיזיים, כדי להימנע מהשפלה וכדי לאשר בפני חבריו כי למרות הפגיעה, הוא נשאר "גבר". בנוסף, ככל שהאווירה בבית הספר היא "סמכותית" ותחרותית, ישאף כל נער להפגין בעצמו את האידיאלים הללו, ולכן הוא גם לא יעמוד בפני ספק כאשר יחליט להפעיל תגובה אלימה כנגד ההתגרות שחווה.

כך, הנער ישאף להגן על הכבוד של החברה שלו, של אמא שלו, אחיותיו (בנות בכלל ובנות משפחה בפרט) יחפש דרכים להשפיל בחזרה את הפוגע, וימהר להסכים לתחרויות אומץ וקשיחות, או לקרבות פיזיים. ככל שהתגובה של הנפגע תהיה יותר אגרסיבית ייווצר בעיני הצופים ריחוק בין האפשרות שהוא "נשי" או הומוסקסואל. כלומר, הנער לא בהכרח מגן על אמו או אחותו, אלא מגן על מעמדו החברתי ועל האפשרות שמעתה והלאה ייתפס כפחות גברי. ״גבר אמיתי״ אמור להיות מוכן תמיד להגן על הכבוד של עצמו.

במקרה השני של הצקה הולכת וגוברת יספוג הנפגע התקפות וורבליות, קללות, השפלות וירידות. בשלב הראשוני הנפגע רק יקלל בחזרה, וכך באופן חוזר ונשנה, עד שהנפגע מגיע לשלב של ייאוש. בנקודת שפל זו הוא לא יוכל לשאת יותר את ההשפלה המתמשכת ויגיב באופן פיזי. השפלות כאלה קשורות לרוב לפעילות מינית של נערות ונשים ממשפחת הנפגע, כאשר בכך מפגין הפוגע שיא של שליטה בנשים שאליו הנפגע קשור רגשית. בנקודה זו כאמור הנער "מתפוצץ" (מגיע לאור אדום) ובמקרי קיצון אף עלול לבחור להשתמש בנשק קר או חם. נערים שפעלו כך ספרו בחקירתם כי "הייתי צריך לעשות מה שצריך לעשות…", במשפט שכזה מסביר הנער כי ידוע לו שהתגובה שלו באה לענות על צורך שנשקף אליו מהחברה.

ועדיין, נערים רבים, פוגעים ונפגעים הודו במחקרים שנערכו בנושא כי הם ערים לכך שקיימת אלטרנטיבה לאלימות, אך הם אינם מעיזים להתנסות בה כי לא בטוחים שיהיו מסוגלים להתמודד עם התוצאות. לכן, אצל הנפגע צריך לעבוד לא מעט על מערכת האמונות האישית, על מידות של הערכה עצמית (מיהו גבר?), יכולות של הגנה עצמית וטכניקות הרגעה (מדיטציה, ריכוז ונשימה).

נחזור לפוגעים. נזכור כי נערים שנוטים לאלימות נמצאים גם הם בסיכון של פגיעה רגשית ארוכת טווח. זאת, למרות שנראה כלפי חוץ כי הם בעלי ביטחון עצמי עודף ואף פופולריים בקרב קבוצת השווים שלהם. חוסר האמפתיה לסבל של אחרים, שמחה לאיד וגאווה כולם נתפסים כיום כסממנים של חוסר ביטחון ביחס לזהות המגדרית-גברית של הנער. חלק מהם אף מודים שהפכו לאלימים מתוך שעמום, חיפוש אחר תשומת לב, רצון לנקמה בכאלו שפגעו ב"גבריותם" וחיפוש אובססיבי אחר עמדת כוח ושליטה. בשורת ההצדקות שמציגים נערים אלימים ביחס להתנהגותם, הנרקיסיזם שמאפיין אותם, הניסיון להצדיק את הכוח והשליטה באחרים – כל אלה התגלו כמשתנים שבהמשך משפיעים לרעה על התנהגותם בחברה וביחסים זוגיים.

בכל מקרה, הסביבה החינוכית, של ההורים, של בית הספר, של הקהילה או של תנועת הנוער – כולם צריכים יחדיו לעודד כל נקיטה בצעד של פתרון קונפליקט בדרך לא אלימה. רק כך יוכלו לשים לב שאר הנערים כי הנפגע בחר בדרך שונה מזו המקובלת, ופעולתו תקבל לגיטימציה ולא תיתפס כתמוהה. בכלל, כדי לשנות את אופי התגובות הכללי של הנפגעים לאלימות צריכים המבוגרים ליצור סביבות כמה שפחות תחרותיות-אגרסיביות. ירידה בממדים הללו תמעיט מן הסתם את מקרי האלימות. אפשר למצוא דרכים להדגיש את יכולותיו של נער לא מתוך ניצחון על האחרים אלא דווקא על מתינותו ונכונותו לסייע לאחרים. דגשים כאלה יפנו את הנערים בסופו של דבר להעדיף פתרונות לא-אלימים ואף חיוביים, ולא לחוש שהם חייבים להוכיח את הגבריות שלהם כל הזמן. 

דבר חשוב אחרון, הוא ביחס לדרך בה נערים מתמודדים הדרישה מהם לחדול מאלימות כלפי נשים. מחקרים רבים הראו כי כל עוד עוסקים עם נערים בנושא הזה באופן ישיר הם לא ממהרים לשנות את עמדותיהם, אבל, אם מדברים איתם קודם כל על גבריות ועל האלימות שהם מתמודדים איתה – כן מתפתחת אצלם אמפתיה והכרה בפגיעה שנשים חוות. לאחרונה ארגון הנשים של האו״ם נתן להבנה זו לגיטימציה ופרסם מסמך המלצות בנדון, שם מודגשת החשיבות העצומה שיש לשיח על גבריות עם נערים, על אתגרי הגבריות ועל המקומות שבהם הם חווים אלימות, כל אלו הינם הכרחיים כשיח מקדים כדי להגיע להבנות משמעותיות, שמשנות גישות לחיים בנוגע לשוויון מגדרי ואלימות כלפי נשים.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• מיניות גברית כמהלך חיים – כיצד לחנך נערים להתנהגות מינית חיובית? – ד"ר ירון שוורץ
• להיות גבר: על אלימות גברית כתופעה תוך מגדרית – חננאל רוס
• איזהו גיבור? הפוגש את יצרו –אורי שרמן
• על פורנוגרפיה, התמכרויות ושיח חינוכי – ד"ר יניב אפרתי
• שיח פנים-גברי בריא על מיניות – שולמית שפרבר
• מיניות בריאה – מבט תיאורטי – חננאל רוס
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• ֿמיניות בריאה בחברה הדתית – הרבנית שרה סגל-כץ
• כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
• הגנה עצמית מעצימה – אמונה לפיד

• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• כוחה של קהילה אידאולוגית בהתמודדות עם אירוע טראומטי – אורי שרמן
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ