מונולוגים מתוך הספר 'כל אחת לגופה': אסופת מונולוגים המביאה לקדמת הבמה נקודות מבט שונות של נשים על גופן ועל חווית הטבילה שלהן.
חתונה עם בן הדוד בעיראק
תרצה, בת 91.
בזמן האחרון אני עייפה. עבדתי קשה בחיים. אני מבסוטית מארץ ישראל. בעיראק היה מקווה בכל רחוב. שמונה ימים לפני החתונה מתחילים להכין את מה שצריך. לוקחים את הנדוניה בשיירה. כל אחד לוקח משהו, ובאותו יום מכינים את המזרונים. לראש העדה קראו ששון חדור, זה הרב הגדול ששלט בכל בגדד, שפוסק הלכה. וההלכה שלנו, של העיראקים, הולכת לפי רבי יוסף חיים. הדינים של הבדיקה והנידה שאותם הדודה לימדה אותי הגיעו ממנו. אבל ללמד רק נשים מלמדות, מאמא או מדודה לבת.
הייתי אצל הדודה שלי (שאחרי החתונה הפכה רשמית לחמותי, כי נישאתי לבן דודי) שמונה ימים לפני החתונה. היא נתנה לי צמר גפן ואמרה: "תעלי לשירותים, תבדקי את עצמך." שאלתי: "מה לבדוק?" והיא אמרה לי: "תשימי את הצמר גפן ותכניסי בפנים פעמיים־שלוש ותבדקי אם נקי." היא רצתה לראות את הצמר גפן והחליטה שבסדר, ואז הייתי צריכה ללכת למקווה. כלומר, הייתה הבדיקה והמקווה אחריה, ואז הייתה חינה ומיד אחריה החופה – ואז מקיימים את המצווה של קיום היחסים.
ההדרכה של הדודה שלי הייתה מיד אחרי החופה ולפני הכניסה לחדר ייחוד. חדר ייחוד באמת שימש לייחוד, לא כמו היום. ההדרכה הייתה פשוטה וישירה. היא הסבירה לי מה יקרה לי ומה אני צריכה לעשות ושיהיה דם. החתן לא צריך לראות את הכלה 24 שעות לפני החתונה. אחרי שהכלה הולכת למקווה עושים לה חינה. החינה אורכת יום אחד. שמים רחת לוקום בכל אצבע בשתי הידיים. שמים הרבה כסף בכל יד. הבנות הרווקות מתנפלות על זה תוך כדי שירה. זה נועד בשביל שיהיה להן מזל להתחתן. הטקס הזה אולי הוא בשביל להרגיע, כי אחריו החופה ואז הייחוד. ואז הכלה לבד עם החתן.
כשעושים את החינה, הנשים לחוד וגם הגברים לחוד. את החינה מורחים בצורה עגולה באמצעות אצבע. החתן יושב, ומורחים לו חינה באצבע הקטנה. ויש שני שושבינים איתו, שני בחורים, ילדים בגיל בר מצווה, שמלווים אותו. וצריכים להכין מטפחת יפה רקומה ממשי. קודם מטפחת רגילה, ואחר כך מטפחת עם רקמה יפה. קושרים לחתן את היד וגם שרים לו. כל זה נעשה בנפרד. ויכול להיות שגם החתן מתרגש וצריך גם אותו להרגיע…
…למקווה היינו הולכות בערב. המקווה היה מקום יפה וגדול. הנשים היו יושבות ומדברות: "מה את לובשת? ואיך תפרת את החזייה?" זה היה נעים. אישה אחת הייתה יושבת בפתח, מה שקוראים כאן בישראל בלנית. למדתי ממנה שצריך להיכנס את כל הגוף בפנים שלוש פעמים, וגם את הראש, אחרי שלוש פעמים מברכת בתוך המים. היינו מברכות, ויוצאות…
אני חולה על הבלניות
רבקה, בת 35.
מים חיים. זה כל כך נעים וקשה להמשיג. אני מרגישה עטופה ושלמה בתוך הדבר הזה. אני צריכה מקום, מקווה פיזי. להיות עירומה בים בלילה זאת חוויה מפחידה. המקווה הוא כמו רחם. להיות מוגנת, להיות עטופה. הבלנית עומדת ומשגיחה עליי ונותנת לי. קצת כמו אמא שלי.
אני מרגישה את כולן מאחוריי. עד שרה אמנו ורבקה. הן איתי. נאספות יחד גם נשים מהעבר וגם נשים מההווה וגם נשים מהאין־סוף. בתוך המים אני במקום הכי אישי שלי, ואני חלק מהיחד. חוליה בשרשרת…
…המחשבה על ההבדל בין התקופות התאימה לי. זה פשוט דבר שגורם לי אושר. אני אוהבת לשמור נידה. זה גורם לי להרגיש התחדשות וקדושה. זה מעניק ערך אחר למיניות שלי עם בעלי, לחיבור. …
… אני חולה על הבלניות. ואני יודעת שהן עושות את זה בשכר פעוט, ושהן עושות את זה בעיקר כי זו מצווה. בפעם האחרונה שנכנסתי להיריון הייתי במקווה והבלנית בירכה אותי מכל הלב והרגשתי שיש בברכה שלה משהו אמיתי. … הייתי רוצה שיהיה לי שבט. שיהיו זקנות חכמות כאלה שאני יכולה ללמוד מהן, ולהתמלא מהן, ולקבל מהניסיון שלהן. יש בלניות שהמפגש איתן מרגיש לי כזה.
אני בצד של הבלנית. אני איתה. אני אוהבת אותה. היא משלי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
להכניס את הרוח בכל טבילה
אבישג, בת 32.
בוער בי לדבר על זה. גם בין חברות אנחנו לא מדברות, כי זה אינטימי וסודי… איך אנחנו מדברות על הכול ועל זה לא? לוחשות סודות אישה לאוזן רעותה ומשמיטות מהשיח את ההליכה אל המקווה. לרוב לא טבלתי במקווה "נורמלי", אלא טבלתי יותר בטבע. חברה סיפרה לי על האפשרות של ללכת לטבול במעיין. זה היה נראה לי כל כך הרבה יותר נכון והרבה יותר בריא מהטבילה במובנה הפשוט שהכרתי מהחינוך הדתי שלמדתי בו. מעולם לא טבלתי עם בלנית. הפעם היחידה שטבלתי בנוכחות של אישה אחרת הייתה ערב החתונה, וזו הייתה אמא שלי. כשאני חושבת על נוכחות נשית אני יכולה רק לדמיין אותה. כשטבלתי בטבע הייתי עם בן זוגי ששמר עליי, לא בקטע של כשר, אלא כדי שאף אחד לא יראה אותי עירומה.
היו לי גם טבילות שכשרותן לא ברורה הלכתית. אני הרבנית של עצמי בקטעים האלה. טבילות עם בגדים במקומות הומי אדם, כי מבחינתי זה היה הרבה יותר כשר מאשר ללכת למקווה עם בלנית. כשהלכתי למקוואות תמיד אמרתי שאני טובלת לבד, ובסוף קיבלו את זה. היה מקווה אחד שהבלניות הופתעו מהבקשה שלי, התקשרו לרב וביררו ואמרו לי שאי־אפשר. אמרתי להן שזו המצווה שלי והן לא קשורות. והרב אמר להן להגיד לי שהאחריות עליי. מה שהיה ברור לי מלכתחילה. הבלניות פחדו ואפשרו לי, והגעתי לשם שני חורפים וזה היה נהדר. יכול להיות שהן עשו קצת פרצופים מאחורי הגב, אבל אני טבלתי ולבדי.
זו מצווה כל כך אישית… המקווה בשבילי זה תהליך של חיפוש והיטהרות, שלי מול עצמי ומול אלוהים, יותר מאשר עם הבן זוג. זה חיבור עם האלוהי ועם האנושי בו זמנית. זה מזמין אותי לבדיקה עצמית, שלצערי בשגרה קשה מאוד לקיים אותה. היו פעמים בודדות שהרגשתי שהתהליך של ההרחקה בזמן הווסת, וההיטהרות, הוביל אותי למקום שבו הצלחתי לבדוק את עצמי, באיזה מקומות אני מתחדשת ומה אני רוצה להשיל מעליי. קצת כמו תשליך כזה. זו מבחינתי שאיפה גדולה.
בהיריון חיכיתי לטבילה של חודש תשיעי ולא הספקתי, וגם בלידה הקודמת היו לי תוכניות לטבול בחודש תשיעי ולא הספקתי. אני חושבת איך להכניס את האלמנט הזה של חיפוש והיטהרות לתקופה שהיא לא פורייה. גם בתקופת ההנקה הקודמת לא הייתה לי תשובה, וגם החיפוש וגם המחשבה התמסמסו עם ההורות לילד ראשון.
גם אם לא היה צריך יותר לטבול, הייתי משמרת את זה באיזושהי דרך, כי אני מרגישה שזה עושה לי טוב. לפני שהיו הילדים זו הייתה חוויה זוגית — היינו נוסעים למעיין עם קפה או שקשוקה וארוחה זוגית על שפת המעיין, וגם הוא טבל. אני מתגעגעת לטבילות האלה, והמחשבות על כך מרגשות אותי. אני מאמינה שיש משהו עמוק ואמיתי בתהליך הזה, שהוא מצד אחד אישי ואז הופך לחיבור עם בן־זוג. הוא טובל ואני טובלת והוא מחזיר לי את הטבעת ועוטף אותי במגבת. ואני עטופה במים של המעיין ובחיבוק, נעה בין הטהרה ההלכתית הרוחנית להתרגשות האנושית של הפגישה המחודשת של הגוף. אלו רגעים רומנטיים ורגעים של חסד. חיבור בין האלוהי לאנושי. וגם חיבור עמוק לעצמי, לאישה שאני, שיכולה להתחדש ולהשתנות בתוך היום־יום. כשדמיינתי את הטבילה של חודש תשיעי שלי לא דמיינתי אותה עם בן זוגי, אלא עם חברות. כמו איזשהו פולחן. ראיתי בעיני רוחי שאני טובלת בים, חברות מסביבי עם בדים לבנים, והן שרות לי. שביל של עלים יבשים מוביל אל המים. עלים יבשים מתפצחים על הקרקע. ואני הולכת על השביל והחברות שרות. אני צועדת כך לתוך המים ויולדת את עצמי כהקדמה ללידה שבה אלד את ילדי. ….
תכלס, הטבילה היא מאוד טכנית. אני מחפשת את המקום הזה של להכניס (לא כל פעם אני מצליחה) את הרוח בכל טבילה וטבילה, אבל זה הבדל של שמים וארץ ללכת לטבול איתו באיזשהו מעיין ולשבת להכין קפה ביחד ולדבר ולהיפגש מחדש, והחיבוק של אחרי… המקווה הממוסד הוא מבחינתי כמו אמבטיה. היו פעמים שיצאתי מ"מקווה נורמלי" ושאלתי את עצמי מה ההבדל? למה לא הייתי יכולה לעשות את זה באמבטיה? אני מרגישה שזו לא טבילה. לעומת זה, כשאני הולכת למקור מים טבעי, מקור מים חיים, אני מרגישה חיים, טבילה אמיתית. לי חשוב ה"ביחד" של המצווה הזאת. ברור לי שזו מצווה של נשים, וברור לי שאני כאישה מכוונת אליה. אבל הייתי רוצה לראות גם אותו מכוון אליה. אני זוכרת שהייתי ממש מבקשת ממנו שגם ייקח את הימים האלה לאיזושהי מחשבה או עשייה. אני מתכוננת בכל הרבדים, ואני מצפה לפגוש אותו, את אישי, לא רק במישור הפיזי.
המונולוגים המלאים נמצאים בספר 'כל אחת לגופה', סיפורי טבילה בעריכת אלה קנר.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
- טבילה במקווה והתגוננות מנגיף הקורונה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- הבלנית קוים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
- גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
- בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
- טבילה בחלוק מחמת בושה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- האיסור ההלכתי לרחוץ אחרי טבילה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
- אחריות אישית והתמודדות קהילתית: מערך המקוואות באפרת בימי קורונה – אלישבע רוסמן סטולמן
- העזנו ליזום ולממש את האחריות הציבורית שלנו: מחשבות בעקבות סוגיית המקוואות בתקופת הקורונה – ברנדה הורביץ פרוור
- כל כך מתחשק לטבול בכנרת: טבילה בטבע – הרבנית שרה סגל-כץ
- גיל המעבר כסיום פרק הלכתי – מיכל מינצר
- ליל הטבילה: בין הלכה 'פשוטה' להרגשה למעשה – חננאל רוס
