לדבר גלויות על מוגנות

לִפְתֹּחַ אֶל אֲוִיר הָעוֹלָם אֵיזֶה קֵפֶל / שֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַבַּדִּים.

אֶצְבְּעוֹתַי מְשַׂרְטְטוֹת אִי בָּטוּחַ וּשְׁמוֹ "מָחָר".

עַכְשָׁו אֲדָמָה רוֹעֶדֶת הִיא שֶׁטַח שֶׁאֲנִי מְהַלֶּכֶת בּוֹ בְּנִנּוֹחוּת.

כַּפּוֹת יָדַי / עֲל כַּפּוֹת הָמַּנְעוּל

בָּרְכֵן בְּאוֹר פָּנֶיךָ, וְשָׁמְרֵן כְּאִישׁוֹן בַּת עַיִן, בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵן.

לא זו בלבד שלא העניקו לדינה את האפשרות ללמוד תורה, צעירה ככל שתהיה גם לא היו באמתחתה הכלים הנאותים שיכשירוה להתמודד עם מצבי חיים משתנים ומתחלפים. אפילו דרך ארץ הקודמת לתורה, לא היה בידה; היא לא ידעה לחוש חשדנות כלפי זרים, ולא חינכוה לגלות במידת הצורך התנגדות.

סיפור סדום כמו סיפור אמנון מדגישים כי אונס הוא ביטוי קיצוני של אלימות והעיסוק בהם מזכיר לנו כי עיסוק באונס אינו עיסוק במין אלא עיסוק בכפייה ובכח.

טראומה יכולה להפוך להיות פוסט טראומה, אבל לפעמים היא הופכת להיות כוח העל שלך.

ביכולת של קהילה לרפא את השברים האישיים. מתוך שותפות גורל ולא מתוך רחמים.  ריפוי היא דרך פתלתלה, ארוכה וכואבת, בימים רגישים אלה ניכר שהארץ כולה זקוקה להתמלא במעגלים שכאלה שידליקו לפיד בחשכה ויספרו את סיפור השבר. 

וְהִיא שֶׁעָמְדָה כְּשֶׁכָּל רמ"ח אֵיבָרֶיהָ וּפְרוֹזְדּוֹרֵי לִבָּה בִּקְּשׁוּ שׁוּב לִפֹּל

כֵּן./ גַּם / כְּשֶׁסְּפִינוֹת טְרוּפוֹת / מִן הֶעָבָר / שׁוֹעֲטוֹת / אֶל / מֵזַח הַהֹוֶוה.

סִימָנֵי דֶּרֶךְ יֵשׁ בְּכָל מָקוֹם, / אָז גַּם עַל הַגּוּף. / אֶפְשָׁר לִצְעֹק וּלְהָרִים יָדַיִם בּוֹ זְמַנִּית. / זֶה אֲפִלּוּ פָּחוֹת מְעַיֵּף מִלִּבְכּוֹת.

טִפּוֹת מְטַפְטְפוֹת מֶסֶר חֲרִישִׁי - / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה / לִי זֶה לֹא יִקְרֶה

כָּל זִיז מַפְחִית אֶַּת עֶרְכָּהּ / כָּל סֶדֶק מַשְׁחִית אֶת הָאוֹר / (הַכָּלוּא בְּתוֹכָהּ) / פּוֹתֵחַ לָהֶם בְּרֵרָה

שיחה גלוית עיניים על התפקיד כרבת קהילת ציון ועל מיזם ״ברית אמונים״ בו היא שותפה להקמה - איך מייצרים קהילה מגוונת אך עדיין ביתית, מה המקום של ליווי רוחני בחיים הדתיים והקהילתיים, ומה זה אומר להיות רבת קהילה.

הָעֲיֵפוּת גּוֹרֶסֶת מַחְשָׁבוֹת / הָעֲצָמוֹת שָׁרוֹת שִׁיר בֹּקֶר / חֲלוּדָה / קְחִי אֶת זֶה בִּפְעִימוֹת רָפוֹת:

בְּשָׁעָה שֶׁנֶּאֱבַקְתָּ בַּמִּפְלָצוֹת / נִפְרַם אֲרִיג לִבִּי / חוּטִים חוּטִים.

רחל רז בשיחה אישית מאוד עם מוריה אשכנזי - אמנית רב תחומית זמרת, פסלת וציירת המציגה בתערוכות ברחבי הארץ.  בימים אלה יצא לאור ספר שירים שכתבה "קומי", הספר מביא שירים וקטעי זיכרון מתוך הפגיעה שחוותה. זהו ראיון נוסף כחלק מסדרת הראיונות לכבוד מיזם "ברית אמונים".

לֶחֶם הַפָּנִים לַכֹּהֵן / וּבֹשֶׁת הַפָּנִים לְנִפְגַּעַת / וְהַקְּבִיעָה: "סוֹטָה!" / הִיא מִנְחַת הַחוֹטֵא

שֶׁכְּשֶׁהִפְסַקְתְּ לְעַשֵּׁן אָמַרְתְּ שֶׁהֲכִי קָשֶׁה זֶה בֵּין חֲבֵרִים, כְּשֶׁיּוֹצְאִים בָּעֶרֶב, בְּהַפְסָקוֹת בָּעֲבוֹדָה, אֲבָל נִשְׁבַּרְתְּ כְּשֶׁהָיִית לְבַד. שֶׁהַמִּלָּה "צַמְרִירִי" מַעֲבִירָה בָּךְ צְמַרְמֹרֶת. שֶׁאֶת מָה שֶׁקָּרָה סִפַּרְתְּ לַחֲבֵרָה אַחַת וְלֹא דִּוַּחְתְּ לַמִּשְׁטָרָה. שֶׁאַתְּ מְפַחֶדֶת מֵחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת וּמִמִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁהַכֹּל קוֹרֶה לְטוֹבָה.

המרחב הבית ספרי שונה ממרחב בית הכנסת, אך ניתן לשרטט כמה קווי דמיון. הפעולה בשניהם, הסובבת סביב הטקסט והמילה הכתובה, היא פעולה שמבקשת לחולל שינוי בעולם הפנימי שלנו, ולהעניק לנו רגעים של שינוי ושל חסד.

וְעֵינַיִם חוּמוֹת, יְרֻקּוֹת אוֹ כְּחֻלּוֹת, / בְּמֶרְחָק אֲוִירִי שֶׁל חֶלְקַת אֲדָמָה, / קַשּׁוּבוֹת לְהֶסְבֵּר עַל מוֹתַר הָאָדָם / מִן הַבְּהֵמָה.

כנס ברית אמונים שהתקיים בחודש יוני 2023 הניב נוכחות רבה של שדה הארגונים והקהילות של זירת היהדות הישראלית, כמו גם כתיבה והתבטאות של מחוייבות לערכים של אתיקה בתחום הפגיעות המיניות. תשומת הלב הציבורית לכנס זה מבטאת את הצורך העז בהשקעה בהענקת כלים ושפה להתמודדות עם פגיעות מיניות בכלל, עם החטאת הרובצת לפתחם של הסמכויות הדתיות/רוחניות/אידיאולוגיות ועם הסבך הקשור בחיי היחיד/ה והיחד - כדי לתת מענה קהילתי נכון בעת התרחשות פגיעה.

בְּוַדַּאי שֶׁנִּפְקַח עָלָיו עַיִן / לֹא נוּכַל לְגָרֵשׁ אוֹתוֹ מִן הַקָּהָל / בֵּין כֹּה וָכֹה אַתְּ בְּבַיִת אָז תִּרְאִי אוֹתוֹ פָּחוֹת