עדן לויטה מגישה הצעה לטקס אמירת "הגומל" בתוך הקהילה, שיאפשר להיזכר בכוח המרפא של להיות ביחד אל מול החושך
אזהרת טריגר
Trigger Warning
התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.
ב 14.10 לפני שנתיים עברתי תקיפה. בחניון מתחת לביתי נתקלתי מפליט מבולבל, ככל הנראה מכור, שאחרי מספר חילופי דברים חנק אותי על הרכב שלי. למרבה המזל והתושיה, הצלחתי להדוף אותו, להיכנס לרכב ולנעול את עצמי, בעודו מנסה לפתוח את כל הדלתות ודופק על החלונות. תחילה, כפי שנפוץ מאוד ברגעים מעין אלה, התנהגתי כאילו דבר לא קרה.
"הוא לא אנס אותי" הייתה המחשבה שבגינה בחרתי להאמין שהכל בסדר והייתה שם גם המחשבה "יצאתי מזה שלמה, אם הגוף שלי בסדר, גם אני".
אבל למחרת בבוקר כבר הבנתי שכלום לא בסדר, בעודי יושבת למדיטצית הבוקר הקבועה שלי ופורצת בבכי חסר שליטה. אז החל מסע ארוך של החלמה שנמשך גם היום.
בתוכו, נאלצתי להכיר בכך שהאירוע הזה יכל להיגמר גם אחרת לגמרי וברצוני להכיר בהצלה שהייתה לי ולומר הגומל.
ביקשתי לעשות את זה בדרכי ופניתי למורתי וחברתי הרבה תמר גור קראוזה ויחד בנינו את הטקס שאשמח להביא לעיני הרבים, בתקווה שיוכלו להאיר ולעזור למי שמצטרפות למסע של התמודדות עם שבר, עם המפגש הכואב והבוטה של אלימות ורוע אנושי המופנה פעמים רבות כלפי נשים בחברה.
הגומל היא הברכה היחידה הנאמרת על ידי היחיד בתוך קהילה.
זוהי לא ברכה של הקהילה, אלא של פרט בודד בתוכה, אך עדיין נדרש לשמה מניין.
אחת הסיבות לכך, היא ההבנה שהקהילה כולה התמודדה עם החשש מפני הצרות הללו שהעמידה את חיי כל הפרטים בקהילה בסכנה. יורדי ים שנתקלו בסכנות האורבות בהפלגה, קיר שנופל על אדם, התקלות מול אריה. המפגש עם כוחות הטבע הגדולים ומאיימים נוכח בחיינו גם כשאנחנו לא בצד הנפגע. הצל שלהם מרחף סביבנו.
כך גם היום, כפי שאנו יודעות כנשים, הפחד מתקיפה קיים בי באיזשהו מקום נסתר, גם אם לא הותקפתי בעצמי.
באמירת ברכת הגומל בתוך הקהילה יש מן הכוח לרפא את הקהילה כולה- אלוהים היה עמדי ברגעים בהם ניצבתי אל מול המפגש החזיתי והמאיים עם המוות.
אינני מטשטשת את חומרת הכאב והשבר, אך אני גם ניצבת כאן היום אל מולכם ומודה על כך ששרדתי.
כשביקשתי לכנס סביבי את הקהילה שלי הדבר הראשון אליו נדרשתי היה השאלה- מי הקהילה שאני מבקשת לאסוף סביבי?
היה לי ברור שאינני רוצה מבטי רחמים או זעזוע על מה שעברתי, התנערתי לחלוטין מכל אמירה שביקשה להקטין את השבר או לומר "שעוד יהיה טוב" ואצמח מכך (אף על פי שמטבע הדברים כך אכן קרה), גם לא להפוך לגיבורה בעל כורחי. לא חשתי כגיבורה, אלא כמי שלא נותרה לה ברירה אלא לגלות איך לצאת למסע החלמה שלא ביקשה לעצמה.
ביקשתי שותפות. אנשים שישאו ביחד איתי את הנטל.
חווית הפגיעה היא בודדה כל כך ויצאה בי שבר עמוק באמון ובאמונה שלי בעולם ובבני האדם, שביקשתי לתקן על ידי הבקשה מאנשים: שאו איתי את הכאב, את המשא הכבד של תהליך הריפוי, את העלבון.
ביקשתי להקדיש מחשבה יתרה לכל אדם שהוזמן ולשלוח הזמנות אישיות ובהן הסבר מדוע אני מבקשת את נוכחותו של כל אדם.
אחדים הוזמנו כי ידעתי על שבר גדול שהיה בחייהם וללמוד מהם איך להירפא, אחרות הוזמנו כי היו עבורי סמל לנשיות בריאה ומרפאת, אחרים היו אלה שהזכירו לי את הכוחות שיש בי. ביקשתי לכנס אנשים שידעו את מקומם במעגל. כך נוצר תמהיל של אנשים שחלקם קרובים מאוד וחלקם הגיעו לשם אף על פי שנוכחותם שם לא הייתה מובנת מאליה בכלל.
בחרתי לשלב בין שיתוף הסיפור האישי שלי, ברכת הגומל עליה למדנו יחד ובין לימוד על אומנות ה"קינצ'וגי", אמנות יפנית מסורתית בה מדביקים כלי חרס שנשברו בדבק זהב. את הסדקים יש להדגיש ולא לטשטש ובעזרתם ליצור כלי שלם וחדש המדגיש את השבר באופן הרמוני ויפהפה.
ביקשתי שותפות. אנשים שישאו ביחד איתי את הנטל.
ביקשתי מהקהל שהתאסף בביתי באותו הערב-
ספרו לי על שבר שהיה בחייכם ומה היה דבק הזהב שעזר לכם לחבר את החלקים יחדיו מחדש. הסיפורים האישיים יחד עם התובנות וכוחות החיים שנשזרו בהם הזכירו לי שהתקיפה הייתה השבר האישי שלי אך שלצידי היו אנשים עם שלל שברים: החל מלב שבור, דרך אבל על אדם קרוב שמת, שיקום מתאונת דרכים קשה, יתמות, הטרדה מינית, החויה המטלטלת שבלסעוד הורה חולה במשך שנים, התמודדות עם מחלה כרונית.
הכלים שאנשים אספו כדי להתמודד עם השבר הייתה דרכם לצייד אותי בכוחות, כלים ובעיקר אמונה שהמסע הזה ילמד אותי עוד רבות על עצמי ועל כוחם האדיר של החיים.
לשם שינוי ליבי יכל להיות פתוח לעצות האלה כי הן לא נאמרו מאף מקום מרחוק ועליון, אלא מתוך ישיבה משותפת בעומק השבר והכאב.
בסוף הערב ראיתי איך הטקס האישי הזה היה נקודת חיבור וריפוי עבור כל הנוכחים בו ולא רק עבורי, בדיוק כפי שביקשתי לעצמי בעודי טווה את ההתכנסות הזו.
יצאנו עם אמונה מחודשת.
ביכולת של קהילה לרפא את השברים האישיים. מתוך שותפות גורל ולא מתוך רחמים.
ריפוי היא דרך פתלתלה, ארוכה וכואבת, בימים רגישים אלה ניכר שהארץ כולה זקוקה להתמלא במעגלים שכאלה שידליקו לפיד בחשכה ויספרו את סיפור השבר.
בתוך האפשרות להודות על כך שהבורא גמלנו כל טוב, נדמה שאין היררכיה לשבר:
אם הייתי במסיבה, איבדתי את ביתי באחד הקיבוצים, אם אחד מילדי בצבא או אני פשוט ישראלית שמחכה לשובם:
ביכולתי לשזור בתוך השבר את דבק הזהב.
לשם כך, נחוצה קהילה.
תכנים נוספים על ״שבת דינה״:
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
קווי החירום לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
שאלון זיהוי למצבי סיכון
שאלון אנונימי של משרד הרווחה שנכתב עם מומחים לטיפול
כדי לזהות את מצבך או את מצב הסיכון של בן או בת משפחה ובסביבתך הקרובה.
Assault as Golden Glue | Eden Levite
Eden Levite submits a proposal for a ceremony for reciting the 'Hagomel' blessing within the framework of the community which will enable its participants to remember the healing power of standing together in the face of darkness.
Trigger Warning
The content here may be difficult to read and may evoke feelings of sadness and pain.
You can choose to skip it or to stop reading in the middle.
Try to listen to yourself at this time.
Two years ago, on October 14, I was attacked. In the parking lot under my house, I encountered a confused refugee, probably an addict who, after a few brief words, strangled me in my car. Thanks to fortune and some resourcefulness, I succeeded to push him off, get in my car, and lock myself in, while he banged on the windows and tried to open the doors. At first, as is common in such instances, I behaved as if nothing had happened.
"He didn't rape me", was the thought that enabled me to choose to believe that everything was alright. There was also the thought that "I escaped in one piece, my body is ok, so am I".
By the next morning however, I realized that nothing was ok, while sitting for my regular morning meditation session and bursting out crying uncontrollably. That was the start of a long journey to healing and recovery that continues today.
During this process, I was forced to acknowledge that this incident could have ended very differently and I realized that I wanted to acknowledge this deliverance and recite the 'Hagomel' blessing.
I sought to do so in my own way and I contacted my friend and teacher Rabbi Tamar Gur Krause. Together, we designed the ceremony that I would be happy to share with others in the hope that they too will be able to shine their light on all those on the journey of coping with crisis, and help them cope with the painful and abrupt meeting with violence and human evil which is frequently unleashed on women.
'Hagomel' (׳הגומל׳) is the only blessing recited by an individual in a communal setting.
It is not a blessing of the community but rather, of an individual within it, and yet a blessing that still requires a minyan.
One of the reasons for this is the understanding that the entire community contended with the fear of these tribulations which endanger the lives of each of its individual members. Mariners who experienced the dangers of sailing at sea, a wall falling on someone, encountering a lion. The encounter with the powerful and threatening forces of nature is an ever-present feature of our lives even when we ourselves are not the victim. Their shadow lurks all around us.
So too today, when as women we know that the fear of assault exists within us in some hidden place, even if I have not been attacked myself.
Reciting the 'Hagomel' blessing within the community has the potential to heal the entire community – a public affirmation that God was with me during those moments when I faced death head-on.
In doing so, I do not seek to dull the severity of the pain or the fracture, but I also stand here before you today to give thanks for having survived.
When I sought to gather my community around me, the first question I needed to answer was: who is the community that I want to gather around me?
It was clear to me that I do not want looks of pity or shock at what I had experienced. I distanced myself totally from any statement that sought to diminish the crisis, say "everything will be ok" or that I would grow from the crisis (even though that is naturally what happened), nor the opposite – I didn't want people to portray me as an unwilling superhero. I didn't feel like a hero but rather, like someone who had no choice but to discover how to embark on a journey of recovery she had never asked for.
I sought partnership. People who would bear the burden together with me.
The experience of the attack is so lonely and severely fractured my sense of trust and belief in the world and in people, one that I sought to repair by asking people to bear the pain with me, the heavy burden of the healing process, the affront.
I sought to devote special attention to each person invited and to send personal invitations including an explanation of why I was requesting their participation.
Some were invited because I knew that they too had experienced a crisis and I wished to learn from them how to heal. Others were invited because they constituted symbols for me of healthy and healing femininity, while others were people who reminded me of the strengths I possessed. I sought to assemble people who knew their place in the circle. A blend of people was created, some of whom were very close to me and some whose presence was not at all obvious.
I chose to combine the sharing of my story, the 'Hagomel' blessing we had studied together, and learning about the art of "Kintsugi" – a traditional Japanese art where fragments of broken pottery are glued together with powdered gold. The cracks are to be emphasized rather than obscured, and together they create a whole new vessel that harmoniously and beautifully highlights the fracture.
At the same time, I asked those present in my home that evening to tell me of a crisis in their own lives and of the golden glue that helped them successfully reconnect the pieces. The personal stories, together with the insights and forces of life woven into them, reminded me that the attack was my own personal fracture but that alongside me were people with a range of fractures: a broken heart, grief over a the death of a loved one, rehabilitation from a serious accident, orphanhood, sexual assault, the harrowing experience of caring for a sick parent for many years, coping with a chronic illness.
The tools that people acquired to cope with their crisis was their way of equipping me with the strengths, the tools and primarily, the belief that this journey would yet teach me much about myself and the tremendous power of life.
For a change, my heart was open to these pieces of advice because they were not given from a distant and superior place but rather one of partnership in the deep pain.At the end of the evening, I saw how my personal ceremony was a source of connection and healing for all those present and not just for myself, precisely as I had wanted when planning the gathering.
We left it with renewed belief.
A community can heal personal fractures. Out of partnership and togetherness and not out of pity.
The path to healing is tortuous, long, and painful. During these sensitive times, it is clear that the entire country needs to fill with circles such as that in my home, to light a beacon in the darkness and to tell the story of the pain.
In light of the possibility to give thanks to the Creator for having rewarded us with goodness, it is apparent that the pain has no hierarchy: whether I was at the party, lost my home at one of the kibbutzim, one of my children is in the army or whether I am simply an Israeli waiting for them to return – I can weave the golden glue into the tragedy.
That is what a community is for
תכנים נוספים על ״שבת דינה״:
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
