מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי יַצִּיבוּת אֲדָמָה / לֹא נִתְמַכְתִּי בְּכַף יַד גְּדוֹלָה, בּוֹטַחַת.

גַּם הַיָּם בְּעָמְקוֹ עוֹטֵף וְרַחֲמָן / מִתְנַפֵּץ לְעַצְמוֹ בִּקְצוֹתָיו / עוֹקְצָנִי וּמַקְצִיף נֶאְשָׁם / גַּם בַּיָּם דָּרוּשׁ אֹמֶץ לִצְלֹחַ גַּלִּים

בִּקַּשְׁתְּ לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל / וְלָנוּ נִגְמְרוּ פִּיּוֹת. / רָצִינוּ אֶת קוֹלֵךְ, לִסְחֹב אִתָּךְ סַלִּים. / מֵהַחַלּוֹן זָרַקְתִּי אֶת הַקְּצִיצוֹת. סְלִיחָה אִמָּא

חוֹבָה לְהִתְיַצֵּב תָּמִיד בָּרֶגַע שֶׁנִּקְבַּע, / גַּם בְּגוּף־נֶפֶשׁ מֻתָּשִׁים וְזוֹעֲקִים אֶת סֵרוּבָם

סָבְתָא, לָמָּה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת / הַצְּבָעִים הוֹפְכִים שְׁקוּפִים? / וְאָנוּ, שֶׁהָיִינוּ נִתְזֵי צִבְעֵי קֶשֶׁת, / כָּאן צְלָלִים נְזִילִים וּכְפוּפִים.

ובְלַיְלָה אֶחָד, כָּךְ סִפֵּר לִי / אָדָם, שֶׁדּוֹמַמְתִּי עַצְמִי בִּשְׁבִילוֹ / הַצִּיקָדָה עוֹלָה  / וְקוֹל גָּבֹהַּ נִזְעָק מִבִּטְנָהּ. / מוּל אוֹר הַיָּרֵחַ, לָרִאשׁוֹנָה / מְדַמֶּמֶת שִׁירָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה.

לימור לוי אוסמי מבקשת לתת מקום להתמודדות הרגשית עם אובדנים ופרידות שקיימים כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות. למרות הנטיה שלא לדבר על הגעגוע לחיים הקודמים, בקרב נשים שלאחר הלידה, ואולי בכלל הורים - בוחרת לוי אוסמי לתאר את ההתרחשות ולתת לה לגיטימציה.

דּוֹמֶה שֶׁהַתְּשׁוּקָה הַצּוֹרֶבֶת לְהַשְׁמִיעַ קוֹל / מַקְדִּימָה מִילִין רַבִּים / אֶת הַהִתְעַטְּפוּת בַּהֲוָיַת־אַיִן

אֲנִי מוֹצֵאת מִקְלָט בְּחֵיקְךָ / כְּשֵׁם שֶׁשְּׁאֵלוֹת הָעוֹלָם מוֹצְאוֹת מִקְלָט בְּחֵיק הַשִּׁירָה

סְלַח לִי אֲהוּבִי / כִּי אֶת לִבִּי פָּצַעְתִּי

אֶת הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח הֶחֱלַפְתִּי / פָּאזֶל שֶׁל אֶלֶף חֲלָקִים הִרְכַּבְתִּי

הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ כּוֹכָב מְסַנְוֵר / עָזַב אֶת חַדְרוֹ בַּשָּׁמַיִם / וְיָרַד לִשְׁכֹּן לִי בְּבֵית הֶחָזֶה.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת צִפִּיּוֹת וְרֻדּוֹת. / אִם אֶפְשָׁר –  / בְּדַרְגַּת הָרַכּוּת שֶׁל אִמִּי,

הוֹלֵם בְּחָזְקָהּ בְּדַפְנוֹת רַחְמִי / וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה

אַתָּה חָסֵר / וְחָסֵר / וְלִבִּי שֶׁיָּצָא אָז אֵלֶיךָ / נִשְׁאָר לָכוּד לָקוּי / בִּזְנַב יָרֵחַ / נָגוּס / מַה טַּעַם בְּיָפְיוֹ הַמְהַפְּנֵט

חַבְּקִי אֶת הָאָדָם הַדּוֹעֵךְ לְפֶרֶק זְמַן קָצָר אַךְ מַשְׁמָעוּתִי / עַד שֶׁיִּהְיֶה הֶכְרֵחַ לְהַפְסִיק.

פַּרְפַּר אַחֲרוֹן / מְרַפְרֵף בִּי / בְּרִקּוּד מְכֻשָּׁף

עוֹמֶדֶת בֵּין אַרְבַּע אִמָּהוֹת לְגַלּוֹת אֵם אַחַת פְּנִימִית טוֹבָה מְאֹד

כְּשֶׁנִּהְיֵיתִי לְאַבָּא לֹא הֶעֱלִיתִי בְּדַעְתִּי / עַד כַּמָּה הַזֶּהוּת הַזֹּאת מִשְׁתָּנָה, / דִּינָמִית, וְאֵינָהּ יַצִּיב קָבוּעַ שֶׁאוּכַל לוֹמַר עָלָיו

הַכֹּל עוֹצֵר וּמִצְטַמְצֵם, אֲבָל כָּרֶגַע אֵין פְּנַאי.

גּוּר נְמֵרִים עִרְסַלְתִּי בְּיָדַי, / גַּבּוֹ צָמוּד לִפְעִימוֹת לִבִּי

אִם הָיִית עֵרַת לֵב / הָיִית כְּשֹׁקֶת אַהֲבָה לְצִדִּי

מָתַי נָבִין כְּבָר – הִגִּיעַ זְמַן לְהִסְתַּגֵּל / לִחְיוֹת אֶחָד עִם הַשֵּׁנִי / וּלְגַלּוֹת שׁוּב מָהוֹ בַּיִת, מִי אַתָּה וּמִי אֲנִי

מִנַּיִן בָּאִים הַקּוֹלוֹת / הָרֶגַע הַהוּא, הֵיכָן הוּא – שֶׁדְּמָמָה הוֹפֶכֶת מִלָּה / שֶׁאַיִן הוֹפֵךְ צְלִיל מַרְטִיט, מְפַלֵּחַ.