שיחה גלוית עיניים עם הרַבָּה תמר אלעד-אפלבום על תפקידה כרבת קהילת ציון אותה הקימה – איך מייצרים קהילה מגוונת אך עדיין ביתית, מה המקום של ליווי רוחני בחיים הדתיים והקהילתיים, ומה זה אומר להיות רבת קהילה. הראיון מתקיים כחלק ממיזם ״ברית אמונים״ בו שותפה הרבה תמר.

הרבה תמר אלעד אפלבום נולדה וגרה בירושלים, ובה היא מרכזת את עשייתה. הרבה תמר היא בוגרת החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, ובעלת תואר שני במדעי היהדות, נשואה ליוסי ואם לשלוש בנות. כבר בגיל צעיר הבינה שהיא רוצה להיות רבה, ועברה הסמכה לרבנות במכון שכטר בירושלים. בעבר היא שימשה כרבה של קהילת 'מגן אברהם' בעומר שבנגב, וכיהנה כרבת קהילה בניו יורק לצד הרב גורדון טאקר. היא מייסדת וראשת 'בית המדרש לרבנות ישראלית' של מכון הרטמן והמדרשה באורנים, ומייסדת קהילת ציון: קהילה ארצישראלית בירושלים. אלו הם חלק מהפרויקטים והיוזמות שבהם הרבה תמר משתתפת.
בתור נערה, נתקלתי בדמותה בהזדמנויות שונות, ותמיד בלטו בעיניי חיוכה החם ועיניה הטובות, שרואות את האדם מולה בלב פתוח ובקשב עמוק, ואף פעם לא מתעלמות גם מהנערה הצעירה שנקרית בדרכה.

הרבה תמר, איך נמצאים בעשייה כזאת אינטנסיבית, מבלי לעצום עיניים ולאטום את הלב?

"אני חושבת שלהיות בתשומת לב זאת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת, וזאת המתנה שגם הקדוש ברוך הוא נתן לנו. הוא שם לב אלינו, הוא נותן לנו חיים וזמן ופנים ושם. תשומת הלב הזאת לא קשורה להיותי רבה, אלא להיותי נכדה של סבים שתמיד אמרו לי: 'תרימי את המבט שלך ותסתכלי מה קורה עם האדם שנכנס לתוך בית כנסת, או האישה שיושבת לידך בעזרת נשים'".

נדמה לי שתשובה זו היא אבן היסוד בכל פועלה ועשייתה של הרבה תמר.

"מרחב של אמון ואימון"

איך הקמת את קהילת ציון?

"ציון הייתה בחלומות שלי המון שנים, אבל לקח לי זמן להבין שבעצם, זה לא החלום שלי אלא חלום של הסבים שלי. הם הורישו לי חלום של קהילה יהודית שיש בה אהבת ישראל, אהבה פשוטה. הסבים שלי לא היו תלמידי חכמים מתוחכמים, הם אמנם למדו תורה אבל לא בית המדרש עמד במרכז חייהם אלא בית הכנסת.
בהרבה מובנים, המהפכה הפמיניסטית שהייתי חלק ממנה שמה את הפוקוס על בית המדרש, אבל אני דווקא גדלתי בבית של בית כנסת. של לראות בני אדם בפשטות. וכשהסבים שלי נפטרו, הרגשתי שזה מה שאני רוצה להמשיך בשמם. זה חלום של קיבוץ גלויות, חלום של תמימות ואמונה, חלום של אהבת ישראל, אהבת אדם וגם יראת שמיים. במחשבה על ציון תמיד היה לי כלל: אני רוצה להרגיש את הסבים והסבתות שלי מצד אחד, ואת הנכדים והנכדות העתידיים שלי, מצד שני. לזכור שזה לא שלי ולא בשבילי, אלא זה משהו גדול יותר, שהתחיל לפניי וימשיך אחריי.
הרגשתי גם שאני חייבת את המקום הזה למורים שלי, פרופ' אליס שלוי שלימדה אותי במכון שכטר, ומשה בן זוגה. אני זוכרת שאליס תמיד אמרה לי שאין לה איפה להתפלל והרגשתי שאני חייבת להם את זה, שכשיבואו לידי זקנה, תהיה להם קהילה שמביאה את כל מה שהם הביאו מבית המדרש לידי ביטוי בחיי המעשה. שבה הערכים והחיים נפגשים, שבה הדורות נפגשים. הרב גילאיות מאוד חשובה לי בקהילה".
"הדור הזה הוא מאוד פרטי", היא מוסיפה, "לפעמים אני מרגישה שאנחנו דור של אילמות רוחנית. אני רוצה להוריש לנכדים העתידיים שלי ולדור הזה בכלל תחושת שייכות, תחושת משמעות, בית רוחני. בית שיש בו מנגינות ושיש בו סיפורים שעוברים מדור לדור".

איך יוצרים קהילה שיש בה בית רוחני כזה?

"המרחב הקהילתי הוא בעיניי מרחב של אמון ואימון, מרחב שבתוכו אנחנו מתאמנות אימון חברתי על הערבות האנושית שלנו. אני רוצה להשיב את הקהילה העוטפת, שמעבירה מסורת מדור לדור. זה נותן חוסן מוסרי ורוחני, שאי אפשר לקנות באינטלקט, אלא רק דרך החוויות היומיומיות, ביחסים בין בני אדם. את מתאמנת עליו, ונכשלת בו, ומתקנת. כשבעולם סביבנו קיימת השאלה האם בכלל להיות אדם מוסרי, האימון הזה חשוב מאוד, אחרת בני אדם לא יאמינו בעצמם שהם יכולים. בעולם שבו לתקשורת ולפוליטיקה יש תפקיד מאוד גדול בפלגנות, והן מספרות לנו שוב ושוב שמגזרים שונים לא יכולים להיפגש, המרחב הקהילתי מאפשר איים של התאמנות על אמונה בבני אדם. זה מרחב שיש בו עדינות והמון אהבת אדם, מרחב שמוכיח שבניגוד למה שמספרים לנו, אנשים כן יכולים להיפגש ולאהוב ולהשלים זה את זה. והוא מאפשר לנו לחיות חיים של שמחה – שהיא ההפך הגמור מאושר פרטי – כי את השמחה הזאת את חולקת עם אחרים".

איך נראית קהילת ציון בפועל? ממי היא מורכבת?

"ראשית, היה לנו ברור שאת הקהילה הזאת נרצה להקים בתוך עיר, ולא סתם עיר – אלא בירושלים. פה נולדנו, וזה המקום שמסמל עבורנו אנושיות במיטבה. בעיר אין הומוגניות, אלא מגוון גדול של אנשים, כל מיני סוגים של משפחות וכל מיני התנהלויות חברתיות. בקהילה שלנו יש הרבה אנשים עריריים, אלמנות וגרושים, היא מורכבת מאנשים זקנים, מרווקים, מזוגות צעירים, מילדים. בהרבה מובנים, בית הכנסת הוא מעין 'אוהל' של משפחה גדולה, שמורכבת מהרבה דורות שחיים יחד. ועם זאת, אני נזהרת מלקרוא לקהילה 'משפחה', כי גם בתוך קהילה יש גבולות. אבל אולי בפער שבין מדינה, שיש בה מגמות שונות וביורוקרטיה, ובין המשפחה, שהיא המקום הכי אינטימי ופרטי – נמצא המרחב הקהילתי, שיש בו יחסים של ערבות ויציאה מעצמך".

"להתפלל בתוך פסיפס אנושי"

המוטו של קהילת ציון הוא: "בואו כמו שאתם.ן", ואכן, דמויות רבות ומגוונות פוקדות את האולם בבית ספר גאולים, שבו מתקיימת התפילה מדי שבת.

"אני גדלתי בקהילה די הומוגנית, וכשהגעתי לצבא, הבנתי שאני יודעת כל כך מעט על החיים. עד אז לא הכרתי חילונים בכלל; לא הכרתי כל כך הרבה סוגים של בני אדם, שגרים בכל מיני מקומות בארץ הזאת, והצבעות פוליטיות שונות ומגזרים, ובטח שלא הכרתי ערבים ודרוזים וצ'רקסים, נוצרים ומוסלמים. לכן אנחנו שמנו לעצמנו למטרה, דווקא מפני שאנחנו קהילה ירושלמית, בעיר שאמורה להיות בית תפילה לכל העמים, להיות קהילה שמזמינה אליה אנשים השונים ממנה. את יכולה לראות אצלנו בתפילה גם חרדים וגם שמו"צניקים וגם מנהיגי קבוצות נוצריות ומוסלמיות – אין כמעט תפילת ליל שבת שהם לא מגיעים. וכשאני מגיעה בערב שבת ויושבת בתוך הפסיפס האנושי הזה, אני מרגישה שזו המהות של האמונה. להתפלל בתוך פסיפס אנושי ולהאמין באחדות. אז בחוויה שלי, לפני הכול, זאת קהילת אמונה".

תפילת ערבית שיושבים בה חרדים לצד נזירות ושייחים מוסלמים איננה מחזה נפוץ. איך הם מגיעים לציון?

יש שיח על פערים ועל בחירות שונות בחיים, ועל חוסר הסכמה. ודווקא ככל שמדברים את זה יותר, אני מרגישה שהזהות שלי מעמיקה. אני מרגישה שאני לומדת את העולם עם הקולות שנמצאים בו, ואני מרגישה גם ביטחון במקום שלי, וגם ביטחון שהדבר הזה הוא פסיפס יפהפה".

האם מעבר לשאלות הקיומיות, יש גם חוסר הסכמה וחיכוכים בפרקטיקה? אני לא יכולה שלא לתהות איך חרדים מתמודדים עם תפילה שוויונית ומעורבת.

"חייב להיות חיכוך. אי אפשר להסכים להכול, זה לא נאמן לעובדה שיש לך גבולות. הרבה פעמים כשמגיעות קבוצות חרדיות, אני מזמינה אותם לשבת במקום שיהיה להם נוח, והרבה פעמים תראי למשל שקבוצה של נשים יושבת באזור מסוים. ויש לי המון כבוד לזה. אני לא יכולה חס וחלילה, בשם ההרמוניה, לכפות על מישהו את דעתי, זה עקום ומעוות ואפילו מסוכן. יש מרחבים שאפשר לתת בהם הכרה ולשמוע בכבוד, ומצד שני גם לשמור על מי שאנחנו, על הנפרדות שלנו".

בקהילה שיש בה מגוון כזה ורב גילאיות, איך משמרים תחושה של שייכות ושל בית?

"אחד הדברים שמחזיקים את הקהילה ומאפשרים לה להיות בית, הוא שהיא כל הזמן בהתהוות. כך גם נקראת קהילת ציון – 'קהילה ארצישראלית בהתהוות'. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו שאלות, וכל הזמן משנים ומשתנים. כל הזמן נכנסים אלינו אנשים חדשים ומצטרפים אל האנשים הישנים, והדור של לפני עשר שנים, הוא דור שונה לגמרי ממי שנמצא היום. אני מרגישה שקהילה צריכה לתת לאנשים הזדמנות להכיר את עצמם בכל מיני דרכים, וזה לא יכול להיות רק דרך התפילה ודרך התורה, אלא דרך הרבה פתחים. וככל שיש יותר פתחים, נוצרת קהילה של מנהיגים ומנהיגות, שכולם מוזמנים לשתף ולהוביל בה. זו עבודה שמצריכה הרבה קשב, גמישות והתאמה, ומסוגלות לראות גם את מה שלא טוב, ולתקן. אנחנו מנסים לתת לדור הבא לגדול ולהרגיש שעכשיו זה שלו, ומצד שני גם לתת כבוד לדור הזקן, ולדעת איך להיפרד ממנו".

"עולם שנפגע מהתוהו וצריך להירפא"

מה המשמעות של להיות רבה, עבורך?

"אני חושבת שהשאלה העמוקה היא מהי הרבנות שלי, מה אני יכולה לתת. אני מבינה את הרבנות כמו שאמר ר' יוסף מפולנר, שרב זה מלשון 'הרבה' – לאהוב את ההרבה. להיות שליחת ציבור שמצדיקה את הרבים. ומעבר לזה, אני חושבת שלהיות רב זה גם להיות הורה, לתת תקווה כמו שהורה נותן. להיות מי שאומר, טוב לו לאדם שנברא, טוב לו לעולם. יש הרבה רגעים קשים בחיים, ובקורונה זה הורגש מאוד, שאנשים לא יודעים לאן הכול הולך, מה יקרה ומה מחכה להם, והייתה חרדה באוויר. התפקיד של רבנים במקום הזה היה להגיד, 'אני לא יודעת מה יקרה, אבל עכשיו אנחנו כאן. בואו נודה ונתפלל על הרגע הזה'. במיוחד בעידן הקפיטליסטי, יש לנו ציפיות ענקיות. ברגעים האלה אפשר להזכיר ולהפוך את החיים מציפייה גדולה, להכרת תודה. במובן הזה, זה תפקיד הורי, כי את עומדת וחותכת את הדבר הגדול הזה לפרוסות קטנות. את אומרת: אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר, אבל אנחנו לוקחים אחריות על מה שקורה היום, מזון שתי סעודות והסעודה הבאה. ואנחנו יושבים פה ביחד ומדברים שוב ושוב על להפוך את החיים למרחב של ערבות וקדושה, ומנסים להדגים את זה בגבולות שלנו, ולתקף את זה כשכל כך הרבה אנשים בקהילה עושים את זה. ולהזכיר כל הזמן שטוב שבני אדם נמצאים פה, שהבריאה היא דבר טוב, שיש חוכמה שהייתה פה לפנינו, שאפשר לשאוב ממנה כוח לאורך החיים שלנו. ואת כל הדבר הזה אפשר לאסוף לאיזה צרור, צרור חיים, שאיתו אנשים יוצאים לשבוע שלהם וליום יום, ושמחים לצאת אל העולם. הייתי אומרת, שגם בית הכנסת וגם הרַבּה צריכים להיות מרחב של הטבה".

כרבת הקהילה, הרבה תמר עוסקת גם בליווי רוחני, ורואה בו חלק מהותי מתפיסת תפקידה, כמי שנותנת תקווה ומסייעת במציאת כוחות ומשמעות. בדף הבית של העמותה לליווי רוחני בישראל מתוארת מטרת התפקיד: "הליווי הרוחני מסייע לאדם לזהות בקרבו את משאביו הרוחניים ולחזק אותם, כך שיוכלו להיות בעבורו עוגן בעת משבר. הוא מציע כלים רוחניים לאדם המתמודד עם חולי, מצוקה, פחד, חרדה, כאב, פרידה, או משבר – שלו או של יקיריו – ועוטף אותו כדי שלא יהיה לבדו". אף כי כיום יש מלווים רוחניים במוסדות אשפוזיים ושיקומיים רבים, הצורך בליווי רוחני יכול לפגוש כל אדם בצמתים שונים בחייו.

מעבר לקול שאת מנכיחה מול הקהילה, האם הליווי הרוחני בא לידי ביטוי גם במפגשים אישיים?

למדתי להעריץ בני אדם. בני אדם כל כך אמיצים. הם עוברים קשיים כלכליים, אתגרים בחינוך או בהתנהגות, אתגרים נפשיים, הלם קרב, ומתמודדים. אני מעריצה גם את הקדוש ברוך הוא, שברא אנשים כל כך שונים, ואני מעריצה את בני האדם שמוצאים כל מיני דרכים לבחור בחיים, ואני לומדת מזה המון".

באילו מקרים אנשים פונים לליווי רוחני בקהילה?

"בפתח הדברים חשוב לי להדגיש שהליווי הרוחני הוא לא רק אני. אסור שהליווי הרוחני יישען על אדם אחד; הליווי הרוחני הוא קהילתי, מעגלים של תמיכה שכל הזמן משתנים, כי אנשים משתנים. במרחב הזה, הליווי הרוחני רחב מאוד – זה יכול להיות ליווי של משפחה כשמישהו נפטר; התמודדות עם זקנה, ליווי רווקים ורווקות, ועוד. בקורונה עלו הרבה אתגרים ושאלות: איך קהילה מביאה לידי ביטוי את הנוכחות שלה דרך הזום? איך יוצרים מרחב קהילתי תומך כשהכול מרוחק ויש סגרים? איך יוצרים מרחב בטוח לדבר על זקנה? איך לומדים עליה, ומתבוננים יחד עם החברים הזקנים שלנו על החיים שהיו לנו עד עכשיו? איך אפשר, בעולם הטכנולוגי שיש בו משהו מאוד וולגרי ואינסטרומנטלי, לבקש שמישהו יפגוש אותך באמת, ולאפשר את זה. וזה יכול להיות גם ליווי של אדם שעושה תהליך של תשובה, אשר פונה גם לליווי רבני. אני חושבת שזה מדהים שהמורשת שלנו לא כיחדה ולא הסתירה והיא מדברת על הפגמים שלנו ביושר. ושהקב"ה מספר בהרבה מובנים את הסיפור של העולם שנפגע מהתוהו, ועכשיו הוא צריך להירפא".

ואיפה את כרבה נכנסת לסיפור?

"במובן הרבני, זו עבודה של פיתוח שפה. שפה משמעותית שאדם הולך איתה בעולם, ומסוגל גם ללמד אותה. השפה הזאת נוצרת בראש ובראשונה מהקשבה לאדם. פשוט לשמוע אותו: מה הסיפור שהוא מספר? מהן החוזקות? מה חשוב לו? מהן המילים שהוא משתמש בהן? ואחר כך ללכת עם כל זה לתורה, ולחפש גם שם. הוא והיא יודעים הכל, ואני פה רק בשביל לתווך ולעזור בדרך. יש הרבה תהליכים קשים שאנשים עוברים, וצריך לפעמים להנכיח אותם, למשל בטקס, או לתת להם מילים. הרבה פעמים, לחוויות שעוברות נשים, אין כל כך מילים או טקסים במסורת. מה אומרת אישה אחרי עשרים שנות סירוב גט? מה אומרות נשים שעומדות לפני ניתוח של כריתת רחם או שד? אלה דברים שמצריכים מילים. וצריך מאוד להיזהר פה לא לנהוג בפטרונות, אלא לתת לשיחה של האישה עם התורה והחברה להתנהל, לתת לדבר הזה לצמוח ולהתהוות. זה דבר שדורש זמן, וזה תהליך, אבל לפעמים אחר כך את רואה מישהי הולכת בעולם ומספרת את הסיפור שלה, מספרת אותו במילים שלה, שהיא יצרה מתוך הכוחות שלה. בני האדם הם יצורים מאוד חזקים, יש להם רוח ומצפון, והם צריכים לאט לאט למצוא את הרוח שלהם, בתורה, בתפילה ובמנהיגות. אני מרגישה שזה מה שהתורה עושה לי, היא מקימה אותי ומחזקת אותי, כך שזה עוול להשאיר מישהו אחר חלש. המטרה שלי היא לא ללוות מישהו אלא שהמישהו הזה ילך אחר כך וילווה מישהו אחר".

"להגיד 'לא' במרחב קדוש"

הליווי הרוחני טומן בחובו גם אינטימיות ואמון מאוד גדול שנותנים בך, כסמכות רבנית. איך נשמרים מהכוח העצום שיש בסמכות הרבנית אל מול אדם שפונה מהקהילה?

"זה דבר ממש קריטי. רב שבאים להתייעץ איתו יודע הרבה דברים שהם לא שלו, וזה נותן בידיו הרבה כוח. לכן בתפקיד כזה חייבת להיות דיסקרטיות. אסור לספר לאף אחד דברים שאומרים לך, כי מישהו בטח בך. כל העבודה של הרב מבוססת על אמונה וביטחון ואם הוא מפר את זה, זה קלקול נוראי – גם לאדם היחיד שעומד מולו, וגם לאנשים רבים שקשורים אליו. זו אחריות ממש גדולה. אם היום הייתי יודעת את כל האחריות שיש לרב, אני לא יודעת אם הייתי מרשה לעצמי להיכנס לעולם הזה.
אני, כרבה, משתדלת לא להבטיח הבטחות. לא לתת הרגשה שאני יכולה להציל מישהו. אני משתדלת לומר אמת, גם אם לא יאהבו אותי בגלל זה. אם מישהו מספר לי משהו ואני חושבת שהוא לא מוסרי, או מסוכן, אני לא שם כדי להגיד לו, הכול יהיה בסדר, אלא כדי לדבר אמת ולהגיד לו, זה מסוכן, אני חושבת שאתה פוגע במישהו. גם אם זה אומר שהוא לא ידבר איתי יותר. אם אני בתשומת לב לאדם, ובתשומת לב להקשר של יחסי הכוח, ואם אני בתשומת לב אליי, ומנסה להגיד אמת ולא להנדס את עצמי לפי איזה אינטרס חס ושלום – אז אני מרגישה שאני יכולה לצאת מזה בשלום. במקרים שהרגשתי שאני לא יכולה, אמרתי שאני לא יכולה ללוות את המקרה. וזה סימן טוב. אם רב יכול ללוות הכול, זה לא סימן טוב".

זאת נשמעת כמו תובנה קריטית לך כרבה לא פחות מאשר לאדם הפונה.

"נכון. זו ממש עבודת המידות של הרבנים, לזכור שיש לי מידה. שאני לא יכולה להכיל את כל הסיפורים, לעזור לכל בני האדם. אני יכולה להגיד לך שאני הייתי ממש גרועה בזה בעבר. כשהייתי בת שלושים, יוסי האיש שלי ארגן לי מסיבת יום הולדת, וכל החברות שלי היו אמורות להגיע בבוקר יום שישי למסיבה. לפנות בוקר, מישהו שלא הכרתי התאבד. זאת לא הייתה מבחינתי שאלה בכלל, הלכתי והייתי איתם עד כניסת שבת, ויוסי ביטל את המסיבה. זה לא היה מקרה חריג. הרבה פעמים ממש צמצמתי את עצמי ואפילו ביטלתי את עצמי. הרגשתי שאסור לי ליהנות מהדברים הטובים שיש בחיי הפרטיים, כי אני צריכה להיות מסורה לכל אדם, באשר הוא שם. ומפני שהייתי רבה צעירה, והעולם הזה היה מאוד גברי ולא כל כך התעסק בנושאים האלה, לא היה לי כל כך עם מי להתייעץ. להפך, רציתי להוכיח את עצמי! גדלתי בעולם של ציונות דתית ובני עקיבא, שבו ברור שאת תמיד אומרת כן, שתמיד את בהיכון למשימה הבאה, וזה יותר חשוב מהזמן שלך, יותר חשוב מהכל. היום אני חושבת שזה חוסר הקשבה עצמית וחוסר גבולות".

ופה, להבדיל מלהקים מאחז בבני עקיבא, מדובר בנפש של אנשים.

"בדיוק. אז מצד אחד, איך אפשר להגיד לא, ומצד שני, זה מסוכן ממש. אני עושה על זה עבודה גדולה ועמוקה, ובמבט לאחור אפשר להגיד שזה מחלק את חיי בין הרבנות הצעירה שלי לרבנות הבוגרת שלי, שהיא תמימות שנייה. למדתי שמאוד קשה לי לאכזב. אני מתאכזבת כשאני מאכזבת. אבל זו בדיוק ענווה – להבין שאני מתאכזבת ואני מאכזבת. זה משהו שאני מנסה ללמד גם בתוך המשפחה והקהילה, וגם בבית המדרש לרבנות ישראלית. שמתי לב שאנחנו מקרינים את זה כל הזמן כרבנים, שכולם כל הזמן רק רוצים להגיד כן, ואני רוצה לדבר על המילה לא, כמילה קדושה שמסמנת גבול. העולם שלנו מתיר חציית גבולות כל הזמן; הוא כמעט מעודד חציית גבולות. הרבה פעמים הוא מבלבל את הסדר ואומר שהעבודה יותר חשובה מהמשפחה, אז יש כל הזמן חציית גבולות, ומאוד קשה לעמוד מול הדבר הזה.

מול זה אני רוצה להציב את היכולת שלי להגיד: 'אני לא יכולה', כבת אדם לפני הכול. קהילה לא יכולה להיות מרחב לא בטוח, שאנשים כל הזמן מרגישים שהם מחויבים להגיד כן. והאם מותר גם להם להגיד לי לא, כשאני מבקשת ממישהו לארח בשולחן השבת וזה דווקא לא מתאים להם? האם מותר להגיד לא במרחב קדוש? אני רוצה להגיד – חייבים להגיד לא במרחב קדוש. היום אני ממש רואה איך זה תופס מקום בקהילה, ואנשים מרשים לעצמם להגיד: 'זה לא מתאים למשפחה שלנו'. אני רואה בזה התבגרות. זה לא מפחית את הנתינה ואת הערבות, זה מעמיק אותן, והופך אותן לבוגרות יותר ואחראיות יותר".

עוד מהשותפיות של הרַבָּה תמר אלעד-אפלבום במגזין גלויה:

• דברי פתיחה, כנס השקת מיזם "ברית אמונים" – הרבה תמר,יחד עם: הרבנית שרה סגל-כץ והרב צביקי פליישמן
• מי שברך לאשה היוצאת לחופשי – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות, מאת: הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום, ד"ר תניא ציון-וולדקס
• משתה גמילה מהנקה – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות, מאת: הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום, ד"ר תניא ציון-וולדקס

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ליווי רוחני בגיל השלישי בעזרת ספר תהילים – הרבנית רחל ריינפלד-וכטפוגל
• תפילה לפני ליווי – הרבה סיגל אשר
• תפילה לפני מעשה הנתינה – לימור רובין

• בנחת רוח: בית תפילה יקרא לכל המתפללות והמתפללים – נורית יעקבס ינון
• קולה של אשה מתפללת – ד"ר רבקה נריה בן שחר
• קריאת נשים בשמחת תורה תשפ"א בצל הקורונה – הרבנית דבורה עברון
• לעלות בקודש: נשים בשמחת התורה – במנייני נשים ובקהילות משתפות – צוות גלויה
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי

• שעת החסד – הרהורים על מוגנות ואחריות בהוראה ובעשייה הרבנית – הרבה אסנת אלדר
• אתיקה של סמכות רבנית בגלוי ובמחשכים – הרבנית שרה סגל-כץ
• כוחה של קהילה אידאולוגית בהתמודדות עם אירוע טראומטי – אורי שרמן-קנוהל
• האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד