ההוראה והעבודה הרבנית קרובות זו לזו. שתיהן מבקשות ממני להביט בעיניים הנעוצות בי, להיות עבורם צינור להשתנות ולצמיחה אישית. שתיהן מבקשות לייצר מרחב מוגן שבו יוכלו הבאים והבאות בשעריו לחוש שייכות, ולהביא את עצמם לידי ביטוי בצורה השלמה והמורכבת ביותר.
מאמר מאת הרַבָּה אסנת אלדר על הדומה והשונה בתפקידי ההוראה והרבנות, עם פרספקטיבה על הצורך בגבולות ותחושת מוגנות.

המסע המקצועי שלי החל אי שם בסוף שנות התשעים כשהחלטתי ללמוד ספרות לתואר הראשון. בשיטוטיי באוניברסיטה נתקלתי במודעה הקוראת לסטודנטיות וסטודנטים למדעי היהדות להצטרף לתוכנית 'רביבים' וכך נפתחו בפניי אוצרות רוחניים, יהודיים וישראליים, שלא ידעתי על קיומם. זכיתי לחיות, ולו לזמן קצר, בתוך 'קהילה לרגע', מגוונת, דינמית, רבת פנים ודעות. בתום לימודיי יצאתי ללמד במרחבים הממלכתיים השונים, בכפוף למקומות מגוריי.

אהבתי למילים נובעת מתחושת השייכות שהן מעניקות לי. צוהר לעולם רגשי־רוחני עמוק ויחד עם זאת מגן מפני חשיפת יתר ומציצנות. אני אוהבת לגלגל מילים על הלשון, משום שהן מוכרות לי, אך גם מאפשרות את ההזרה והריחוק ההכרחיים עבורי. כמו עור שני, כמו הגנה. אני רואה את העולם באותיות, בתיבות, ובתהודה שהן מהדהדות זו לזו.

היכולת לפרש כך את העולם היא גם התשוקה לכתוב ולהתכתב, ללמוד וללמד. כשקראתי לראשונה את ספרו של דוד גרוסמן 'ספר הדקדוק הפנימי', לא צלחתי את עמוד 48. שיתפתי חברה שזרקה, כבדרך אגב, 'אבל הוא מת בסוף'. ואז הכתה בי ההבנה שהעובדה שזנחתי את הספר בתחילתו, שוות ערך לוויתור על ילד או ילדה, נער או נערה, הזקוקים לשהות, למרחב ולסבלנות שלי כדי לספר משהו על עצמם. הבנתי שהגיבור בספרו של גרוסמן ניסה, בהתנהגותו, ובאופן שבו הקשה על הסביבה לחבב אותו, לספר משהו על פחדיו, על מי שהוא מפחד להתגלם להיות. הכפייתיות של מי שהוא היה היוותה את הגבולות שהוא שם לעצמו מדעת או שלא. ואני, כמי שהייתה אמורה לראות אותו, לא הצלחתי לראות את החומות שהקים, ולא את הילד המפוחד שהוא היה. שלא כמו בחיים, יכולתי לחזור לספר, לקריאה מחודשת ששינתה את חיי הרוחניים והמקצועיים. אז ידעתי: אני אהיה מורה.

עבורי, הוראה היא לא רק הצורך שמגיע מלמעלה ללמד טקסטים כאלה ואחרים; להעביר תוכנית לימודים מוכתבת במקרא, בספרות או במחשבת ישראל. עבורי היא הדרך לפגוש, בעזרת המילים, ילדים וילדות בצמתים שונים בחייהם.

הכניסה בשערי בית הספר מציבה את הילדות והילדים בשלב מעבר תמידי. במקום בו הם זקוקים לעין רואה, ללב פתוח ואוהב, לאוזן קשבת, למלוות ולשותפים שיפסעו יחד איתם במסע ההתבגרות האישי של כל אחד ואחת. תחושת השייכות והמוגנות היא תחושה נרכשת; היא לא נולדת אצל הילדים והילדות ברגע הכניסה לשערי בית הספר. על המורים ונשות החינוך לרכוש את אמונם, ללמוד כיצד להיות דמות משמעותית בחייהם. 

זה ריקוד עדין; כמורה, נזהרתי תמיד שלא להחליף את דמות ההורה. ידעתי שאין לי כלים טיפוליים להידרש למצוקות החיים של תלמידיי ותלמידותיי, אלא ברשותי כלים חינוכיים־ערכיים, אפשרות לייצר חוסן חברתי ולהכיל את כולם וכולן במרחב הכיתה המוגן שיצרתי.

להבנתי ולתחושתי, רק בתוך גבולות ברורים יכולים ילדים וילדות להיות מי שנועדו להיות. אני מתקשה להבין כיום את טשטוש הגבולות שנוצר בין מורים לתלמידים, את השימוש המוגזם באימוג'ים של לבבות, את הווטסאפים לתוך הלילה, את הכינויים הקרובים כמו 'אהובתי, יקירי' וכיוצא באלה. אני חוששת שזה מטשטש את הגבולות בין העולמות, ועשוי להקשות על תחושת המוגנות והביטחון של התלמידות והתלמידים להיפתח ולהניח בזהירות את סיפור חייהם בידי מי שמופקד על חינוכם, משום שהם הופכים כמעט לחבריהם.

בתחילת דרכי כמורה, הבנתי שהכלי שדרכו אוכל להתחבר לעולמם של התלמידים הוא המילים, המשפטים, הטקסטים. אלה הן נקודות חיבור מוגנות, שכן לכאורה, מה שעומד במרכז הוא הטקסט הכתוב ולא הנערים ונערות. אלא שמהר מאוד, הם מתחילים לדבר את עצמם דרך הדמויות, דרך הנופים הנפרשים בסיפורים, דרך מקומות שבהם ביקרנו. הלימוד המשותף, ההוראה, המפגש הבלתי אמצעי עם מילים ועם נוער, מעשיר את חיי, ממלא את עולמי.

בשלב מסוים במסע חיי, יצאנו, משפחתי ואני, לשליחות הוראה בארצות הברית. שם, בבית ספר יהודי ליברלי, גיליתי את עולמה של התפילה. חלקים בתוכי שלא ידעו מנוח, לפתע התחברו. נערים ונערות בחטיבת הביניים לימדו אותי להתפלל. הבנתי שהחֶסר יכול להתמלא, וחזרנו ארצה כדי שאלמד בהיברו יונין קולג', בבית המדרש לרבנות של התנועה הרפורמית. בשנת 2020 הוסמכתי לרבנות וכיום, אני הרבָּה של הקהילה הרפורמית 'סולם יעקב' בזיכרון יעקב ומנהלת תוכנית ׳אשכולות׳ במכון כרם.

המאמר הזה אמור היה לעסוק בהבדלים שבין העבודה החינוכית לעבודה הרבנית, בהיבטים של מוגנות ושייכות. אמנם יש הבדלים בין סוגי העשייה, אולם יש גם קווי דמיון רבים בין מרחבי הלימוד והחינוך, ומרחבי התפילה וההתכנסות.

העבודה הרבנית שונה במהותה מהעבודה בבתי הספר; היא משוחררת מהסד הנוקשה של תוכנית הלימודים, מעבודות ובחינות וציונים והצורך להפוך את המקורות היהודיים והישראליים לשאלות צרות, מתומצתות למבחן בגרות בן שעתיים, שחוזר על עצמו שנה אחרי שנה. העבודה הרבנית גם איננה כפויה, היא נעשית עם  אנשים ונשים שבחרו להתכנס יחד במרחב קדוש, להתפלל, ללמוד, לחוות חוויות שירוממו אותם מהשגרה ומחיי היום יום ויאפשרו להם רגעי חסד.

בתי הספר אינם יכולים לאפשר לקבוצות השונות הבאות בשעריהם, את שעות החסד הללו, החשובות כל כך לקיום הרוחני של כל תלמיד ותלמידה, קיום רוחני שיאפשר את תחושות השייכות והמוגנות שלהם. יחד עם זה, דווקא חיי השגרה של בית הספר, והמפגש היום יומי של המורה עם תלמידים ותלמידות, יכול לייצר קשר עמוק יותר ותשומת לב מוקפדת יותר ולאורך זמן. זאת כמובן בהנחה שלמורה יש פניות נאותה בכיתה שאינה עמוסה מדי. 

בעבודה הרבנית אינני מנסה לחנך. תפקידי כרבה הוא להתוות דרך לקהילה שבוחרת לבוא לבית הכנסת, ושבחרה בי להוביל אותה. זאת בניגוד לבית ספר שמחזיק 'קהל שבוי'. ה'קהל' שלי הוא לא קהל, כי אם קהילה, השותפה בכל הנעשה במרחב בית הכנסת.

מרחב בית הכנסת הוא מרחב מוגן. מפאת כבוד המשתתפות והמשתתפים ומפאת כבודה של התורה, הוא אינו מאפשר שיח בלתי הולם, התנהגות בלתי הולמת. אינני יודעת מה קורה אחר כך בבתים, במרחבים האחרים  שבהם חיים חברי וחברות הקהילה. המפגש עם קבוצות שונות מגילים שונים, ממגדר שונה, בעלי צרכים שונים זה מזה, הוא מפגש מפרה ומורכב. אני מנסה לראות כל אחד ואחת ממקומו וממקומה וזה לא תמיד קל. שלא כמו בבית הספר, ושלא כמו פתיחות של ילדים וילדות או יכולת שלהם 'לדבר' דרך הגוף, ההתנהגות, יכולות לימודיות וכו', חברי וחברות קהילה לא בהכרח חושפים בפניי את צפונות ליבם.

אך למרות כל ההבדלים הללו, ההוראה והעבודה הרבנית קרובות זו לזו. שתיהן מבקשות ממני להביט בעיניים הנעוצות בי, להיות עבורם צינור להשתנות ולצמיחה אישית. שתיהן מבקשות לייצר מרחב מוגן שבו יוכלו הבאים והבאות בשעריו לחוש שייכות, ולהביא את עצמם לידי ביטוי בצורה השלמה והמורכבת ביותר.

זה תפקיד שמחייב אותי צניעות והכרה במגבלות היכולות והכוח שלי. ככל שאצמצם את מקומי, כך ארחיב את המקום של הקהילה לגדול, ושל כל אחד ואחת בתוכה.

בעשייה החינוכית שלי בבתי הספר ובעשייה הקהילתית שלי בבית הכנסת, אני מבקשת לחלץ את השפה העברית מקיבעונותיה, את המילים מכבליהן. לחלל, או לחולל את הקודש, לנכס מחדש מילים שאבדו לנו, 'תפילה', 'קודש', 'הבדלה', 'חול', 'תחנונים' ו'כוונה'. לבקר את הכתוב מתוך יראה ואהבה, לעורר שאלות, להטיל ספק. כמילותיו של יהודה עמיחי, 'סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ'.

אני מנסה להעשיר את שפת הדיבור במטענים תרבותיים השייכים לתרבות היהודית הישראלית, מבלי להניח לאף קהילה למחוק את המילים האלה, לבטל אותן או לחשוש מהן. יש ללמד אותן, לקחת אותן, לגלגל על הלשון, לטעום, להריח ולהטעין במטענים חדשים, חופשיים מדעות קדומות. או־אז, דרך בניית טקסים במעגל השנה היהודי והישראלי, אפשר לשאול את שאלות החזון של בית הספר ובית הכנסת, לברר את התרבות, השפה והאופן שבו החזון הזה מתיישב עם סיפורי החיים של בני ובנות הקהילה, עם סיפורי החיים של היהדות הישראלית.

זוהי אמנות השזירה והפרימה, מלאכת טווייה שאינה מסתיימת לעולם, מלאכה של קביעת יתדות בזמן, שמניבות שעות של חסד בסדר היום העמוס של הבאים והבאות בשערי בית הספר ובית הכנסת.

שעת החסד / יהודה עמיחי

פַּעַם חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר לִפְתֹּר כָּךְ:
כְּמוֹ אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְאַסְּפִים בַּחֲצוֹת בַּתַּחֲנָה
לָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן שֶׁלֹּא יָבוֹא,
בַּתְּחִלָּה מְעַטִּים, אַחַר כָּךְ עוֹד וָעוֹד.
זוֹ הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לִהְיוֹת קְרוֹבִים זֶה לָזֶה
וּלְשַׁנּוֹת הַכֹּל וּלְהַתְחִיל יַחְדָּו עוֹלָם חָדָשׁ.
אַךְ הֵם מִתְפַּזְּרִים.
שְׁעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלֹא תָּשׁוּב.
כָּל אֶחָד יֵלֵךְ לְדַרְכּוֹ
כָּל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּוֹמִינוֹ
עִם צַד אֶחָד פָּתוּחַ
לִמְצֹא לוֹ תּוֹאֵם חָדָשׁ
בַּמִּשְׂחָקִים שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף

שירים של הרַבָּה אסנת אלדר במגזין גלויה:

• שיעור בפיתוח קול
• ברכי נפשך
• נשמה שנתת בי
• יום חולין
• תשרי
• טבילה
• על חטא
• בריאה מחודשת
• אמונה
• לו יכולתי
• ידיעה חדשה
• אמא, ילדה ואמא
• אלו דברים
• לשירים נוספים>>

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הקשבה ואמפתיה: כלים לתקשורת מקרבת – פסית שיח
• מעגל ההסכמה – אביגיל חדד-דגן
• לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מלאב
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• יומן נעורים: על אלימות ופגיעה בקרב נערים ועל אחריות חברתית – ד"ר ירון שוורץ
• בין הדרכה, טיפול וייעוץ – הרבנית שרה סגל-כץ
• כללים ותמרורי אזהרה לטיפול – סיון דרשן
• אינטימיות, פרטיות והסודיות המסוכנת המלווה פגיעות מיניות – חננאל רוס
• בלבול השפות בין הפוגע לקורבנו: שפת הדת ושפת הפגיעה – ד"ר יהונתן פיאמנטה
• אל תשלח ידך אל הנער: התמודדות הקהילה הדתית עם עבריינות מין בקטינים – יונתן האורד
• כוחה של קהילה אידאולוגית בהתמודדות עם אירוע טראומטי – אורי שרמן
• ״אין דבר המקרב יותר בין הורים וילדים מאשר שיח בריא על גוף ועל מיניות״ – ראיון עם יפה צוקרמן
• ״מיניות זה החיים. כמו שבכל תחום אחר יש עליות וירידות, רגעים של גאות ושפל, ככה גם בתחום זה״ – ראיון עם ד״ר מיכל פרינס
• ״אין לי אג'נדה לתקן אף אחד, אני רוצה להעניק בחדר הטיפולים שלי מרחב בטוח ומכיל״ – ראיון עם המטפלת טלי רוזנבאום
• אנחנו עֲרֵבוֹת למרחב כולו, לא רק לעצמנו״ – ראיון עם חפציבה כהן-מונטגיו
• "קבוצות הן כמו ישות עם חרדות שמניעות אותה. צריך לעזור לקהילה להרגיש שהיא לא נלחמת על קיומה" – ראיון עם ד"ר יהונתן פיאמנטה
• "יש מתח בין הרצון של האנשים לפרטיות כשהם מדברים עם הרב לבין הרצון לייצר מוגנות" ראיון עם הרבנית אביטל אנגלברג
• "הלוואי שתחושו בין המילים את האהבה לגוף, לבריאה, לאנשים ולתחום הזה שהפך עבורי למסע חיים" – ראיון עם דפנה פלר

שירים על חינוך במגזין גלויה:

• תפילה על חינוך הילדים – אורה זך
• כשתרגישי – יעל ברולמס
• בת חכמה – שרה סגל-כץ
• נוסעות הביתה – אסנת אלדר
• על לבבה – שלומית פישר
• את בתי – מיכל יחיאלי קופנהגן
• תלמדי לומר מה את רוצה – מרים גולן
• בבריכה – יפעת גלבר
• תפילה לאם בטרם שחרית – חוה פנחס-כהן
• צהרים – רוני אלדד