לאחר לידת בתה, הבינה קרן בויקו שהיא הייתה רוצה לדעת הרבה יותר על שצפוי לה ועל היבטים ומושגים הרלוונטיים ללידה. הסתבר לה על קיומו של מעין "קשר שתיקה" סביב החודשים הראשונים לאחר הלידה. כתיבת הסיפור שלה, הוביל לאיסוף סיפורים רבים לכדי יצירת הספר "ההכנה הכנה ללידה" – אסופת סיפורי לידה וידע מאת נשות מקצוע מומחיות, שמטרתו לעזור, לשתף, להעניק ידע ולהבהיר שאת לא לבד בהתמודדות הזו. על הספר ושלושה סיפורי לידה מתוכו.
אני מרגישה כישלון של איך לא ידעתי מראש, שיכולתי להיערך אחרת, התמימות הזו שהיי, אני רגועה, תקתקנית, אופטימית וחזקה, אצליח להתמודד, הרי כולן יולדות כולן עוברות את זה, הכול בלחיצת כפתור ממני, כמה כבר מסובך זה יכול להיות. אבל בפועל כל הדבר הזה אמור לקרות בכלל בשבט ואני חוצבת את כל זה לבד.
והאם אני יכולה להתקרבן אם חצי מהאנושות עברה את זה? למה אצל כולן זה נראה יותר קל? מה לא בסדר אצלי? הרגשתי שאני בכלל בסצנה מסרט, שבו שמו לי שק על הראש, חטפו אותי לעולם מקביל, כל האנשים נראים מוכרים והם אפילו מזהים אותי, אבל הזמן מזדחל לו באיטיות, בלופ אינסופי, ואני עבד במעצר בית, נשללו לי הזכויות הבסיסיות, נשלל לי הרצון, נלקחה הזהות ואני חבולה. התגמול הכמעט יחידי הוא רגעי פלא והיקסמות כי לילדה הזו פיללתי, תגמול שלא מצליח להדוף את גלי ההלם מלהתנפץ שוב ושוב אל מוחי הריק. איך זה יכול להיות שזה ככה.
קרן בויקו בקטע מתוך סיפורה האישי בספר 'ההכנה הכנה ללידה' בעריכתה.
הכתוב הוא עיבוד מן הקדמתה של קרן לספר וכן מן הראיון שלה עם ד"ר ליאור ברוך באתר "לבריאותה"
הביטוי ״קשר שתיקה״ עולה לא פעם בהקשר של תיאור החודשים הראשונים לאחר הלידה. אולי מפאת בושה, אולי כי לא מעוניינים ״להפחיד את ההריוניות״, מספרים להן שתינוקן בעיקר יישן ויאכל, שהוא יתעורר במהלך הלילה, וממליצים לישון כשהוא ישן. זה פחות או יותר מה שנאמר לי בקורס ההכנה ללידה, זה בערך מה שמתואר בספרים המקצועיים שיצא לי לקרוא, וזה גם מה שהסביבה ענתה כששאלתי. כמו כולן אולי, בעיקר התכוננתי ללידה עצמה.
כמי שלא היתה חלק ממשפחה ענפה וצפתה בתינוקות גדלים, כמי שהותנתה מתוכן טלוויזיוני ותפישתי בנושא, חוויתי פער גדול, גדול מדי, בין מה שציפיתי שיקרה לבין מה שקרה בפועל. לא הייתי בדיכאון אחרי לידה, אבל בהחלט הייתי בהישרדות. מה שכאב לי זה שבהחלט יכולתי להכין את עצמי מראש ולעבור את התקופה החשובה הזו בטוב, אם רק הייתי יודעת…
לאחר שחליתי בדלקת פרקים אחרי לידה (מסתבר שיש כזה דבר), חבר שהוא גם מטפל הציע שאכתוב את סיפורי כדי לפרוק ואולי לרפא. לאחר שסיימתי לכתוב, חשבתי, לו רק הייתי יכולה לחזור אחורה בזמן ולקרוא זאת. חשבתי, שאולי אם אאסוף עוד סיפורים כאלה, זה יוכל לעזור לאימהות לעתיד. התחלתי במסע חיפושים של נשים שיסכימו לחלוק את המסע שעברו, על כל רבדיו ועומקיו. קיבלתי תגובות מאוד מחזקות, בסגנון ״סוף סוף מישהי מרימה את הכפפה״. הסיפורים שהחלו מגיעים נגעו מאוד לליבי הודות לכנותם הנדירה. הבנתי שאולי יש בכוחם גם לעזור לאימהות טריות, שלא ירגישו לבד בתחושתן או שיחשבו שמשהו אצלן לא בסדר.
אם הייתי יודעת באמת לאן אני נכנסת, אני חושבת שהייתי יודעת להיערך כמו שצריך וחוסכת מעצמי לא מעט סבל. סבל מיותר. באמת ובתמים חשבתי שאהיה אותה קרן אנרגטית וחזקה אחרי הלידה, רק בלי הבטן המגבילה. לא ידעתי שהגוף שלי יעבור פיגוע ויצטרך, ממש כמו אחרי ניתוח, זמן לא קצר של התאוששות. לא ידעתי שבדיוק בזמן הזה אצטרך לספק את כל הצרכים, האינסופיים, של התינוקת שלי. זה מצב שהוא טכנית כמעט בלתי אפשרי. האין אונות הזאת יצרה בי תסכול שהלך וגבר. וזה מה שכל כך חשוב לי להעביר הלאה. שזה לא חייב להיות ככה, אם רק תבואי מוכנה.
לידה היא אירוע שתחום בנקודת זמן מאוד צרה. אחריה מגיעים החודשים הראשונים שמשום מה אף אחד לא דואג להכין אותנו אליהם. שמונים אחוז מהיולדות חוות דכדוך אחרי לידה, שכמה שזה מספר בלתי נתפש, הוא הגיוני מאוד בחברה המערבית המבודדת. אם הייתי קוראת את הספר בהריון הייתי מתוודעת למושג ״משכב לידה״ והייתי יודעת להקיף את עצמי כדי שלא אשאר לבד, תוך הכרה בחשיבות הקריטית של העניין. הייתי יודעת שכל מה שתינוק צריך כמעט זה לשכב עור לעור על חזה אמו. הייתי יודעת שכל מה שיולדת טרייה צריכה הוא שיזינו אותה. זה בלתי אפשרי לעשות את שני הדברים במקביל והכי מטורף הוא שזה מה שמצופה מאיתנו הנשים. מכאן הדרך לתסכול, לדכדוך ואף לדיכאון, קצרה מאוד. אין הבנה של החברה לדבר הכי בסיסי: אסור לאישה אחרי לידה להיות לבד. חוסר היכולת לספק לעצמך את צרכייך הבסיסיים נשמע הזוי להריוניות, אבל זו לעיתים המציאות וכדאי שנכיר בכך ונדע זאת.
חשוב לי להדגיש שהספר מביא בצורה רגשית ומעניינת את כל מה שאישה צריכה ורוצה לדעת לפני הלידה. צוות המומחיות בחלקו השני מביאות בנדיבות את הצוף של הידע שלהן. קראתי ספרים לפני הלידה והלכתי לקורסים, ובדיעבד לא ידעתי את הדברים הכי מהותיים. הספר יכול להיות רלוונטי עבור מגוון רחב של נשים ביחס ללידה: להריוניות לשם הענקת ידע והכנה, לנשים אחרי לידה כדי לנרמל את החוויה שלהן, וגם נשים מבוגרות יכולות למצוא בספר משהו תרפויטי, שמציף תכנים מודחקים ומרפא אותם. הייתי שמחה אם גברים היו קוראים בספר כדי טיפה להבין את מה שאנחנו עוברות, את מה שהאימהות שלהם עברו. וכמובן אלו שעתידים להפוך בקרוב לאבא.
אין בספר סיפורים קשים, יש סיפורים מציאותיים, יש ידע יקר מפז. אין מוות וחולי, כולם בריאים, כולם עברו את הקשיים שנבעו בעיקר מתוך בורות, ורוב הקשיים חוזרים על עצמם בסיפורים, והם לא גזירה משמיים. אפשר להימנע מהם. כולי תקווה שהספר הזה, שמהווה חוכמת שבט מזוקקת, ימזער את הבייבי בלוז – כי הוא לגמרי יכול.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
שלושה סיפורי לידה – מתוך הספר 'ההכנה הכֵּנָה ללידה'
***
איפה מתחיל סיפור הלידה? ברגע ההכרה בגרעין הרצון? בהתעברות? בציר הראשון שמאותת על רגע המעבר הקרב ובא? אולי כדאי להתחיל דווקא מהאמצע, כלומר מעכשיו. אני אימא לבן שש ולבת שלוש. האימהות שינתה את חיי: לפתה את היסודות, נענעה, שקשקה, פרקה ואיחתה מחדש. אני צמודה למדד ההשתנות.
האופן שבו אני תופשת נשיות ופמיניזם השתנה. ההבנה שלי את עצם האנושיות השתנתה. סדר העדיפויות השתנה. הכתיבה השתנתה. זו רשימה חלקית שכל סעיף בתוכה הוא סיפור. זה כנראה היופי במלאכת הסיפור – אפשר לפתוח כל דלת, ולהתחיל מכאן.
הדס גלעד, מתוך סיפורה בספר 'ההכנה הכנה ללידה'
לקריאת סיפור הלידה של הדס גלעד
***
הייתי בידיעה שהוא יודע הכול. שאני רק צריכה להקשיב לו. וכדי שאני אהיה במצב של הקשבה אני צריכה להיות מחוברת, וגם עכשיו זה מה שמלווה אותי. אני רק צריכה לא להפריע. אני שומרת שיהיה לי נעים. אני לא קוראת חדשות. אני בוחרת להזין את עצמי בתכנים שמועילים לי ומחזקים אותי ולא מייצרים בתוכי פחד. כל הסביבה שאנחנו חיים בתוכה היא סביבה שמנתקת אותנו מהאינסטינקטים, שאומרת לנו איך אנחנו צריכים להיות ומה לעשות ובעצם לוקחת את הכוח הכי גדול שיש בנו: שאנחנו יודעים הכול. מייצרים לנו אלפי עננים כדי שלא נראה את השמש.
אפרת שחר קפלן, מתוך סיפורה בספר 'ההכנה הכנה ללידה'
לקריאת סיפור הלידה של אפרת שחר קפלן
***
מלבד חוסר השינה שלא הרפה, אחרי המעבר גם הרגשתי ממש לבד. פתאום אני לא רואה מלא חברים כשאני יוצאת לסיבוב עם נרי במנשא. עכשיו זה כן המצב, אבל אז זה לא היה. והמרפסת שלי פונה לחצר עם מלא ילדים מהשכונה, ואני עם תינוקת צעירה מאוד, עדיין עם תפרים. קרוב לשבועיים לא דיברתי כמעט. בכיתי יותר והתחלתי לצאת יותר מהבית עם נרי, ופתאום קלטתי שאני כל הזמן מדמיינת אותי פוגעת בה. זה הפסיק להיות מישהו אחר פוגע בה, זה הפך להיות אני הפוגעת. וזה היה מחריד. וזה הסלים. זה הפך ל: הדרך היחידה שיש לי להגן עליה היא אם אני אמות, אם אוציא את עצמי מהמשוואה. ואז זה הפך ל: אני חייבת להוציא את עצמי מהמשוואה. אני חייבת. אחרת אני אפגע בה. אני צריכה למות. אני צריכה למות. כל הזמן.
….אם הייתי מוכנה לזה ויודעת שזה לא נדיר בכלל, אם הייתי יודעת שאפילו בן אדם כמוני יכול לחוות את זה, הייתי משתפת מיד לאחר חוויית החרדה הרצינית הראשונה. הייתי פונה לעזרה הרבה יותר מוקדם. לא דמיינתי בכלל שקיימת בי היכולת לרדת למעמקים כאלה. אבל נתתי לזה עוד יום ועוד יום עד שהסתכלתי על הילדה שלי כאילו יש לי מחלה סופנית ועליי להיפרד ממנה, ואני לא מפסיקה לבכות כי חשבתי שאני לא הולכת לראות אותה גדלה. שלא אראה איך היא תהיה.
די כץ שחר, מתוך סיפורה בספר 'ההכנה הכנה ללידה'
לקריאת סיפור הלידה של די כץ שחר
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות – צוות גלויה
- מיניות בעת ההיריון ואחרי הלידה – טלי רוזנבאום
- פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
- 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
- דרך החתחתים של הלידה הטבעית – אומי לייסנר
- מה זו לידה פעילה – הלה שוורצורגן
- "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'
- הגשר שבין הרחם למציאות – רבקה ויצ׳נר
- ֿמקומו של הגבר בלידה – שירה היימליך
- דבר והיפוכו – להיות אם יחידנית – בת שבע פורת
- כשהכאב כואב יותר: ווּלְווֹדִינְיָה בחדר הלידה – מיכל רוזן
- אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה – ד"ר ליאור ברוך
- לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי
- אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
- לכבד את הרצפה: על יחס מכבד לרצפת האגן – הרבנית שרה סגל-כץ
- בחזרה אלייך: שיבה אל הגוף באמצעות שיטת שרמן – מירב שרמן
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
- כולן בהריון חוץ ממני – צוות גלויה
- עד הקצה: טיפול גוף-נפש למטופלות פוריות – נעה פלר
