טל נוימן מתארת את התפיסות שאופפות את המיניות הנשית ומשתפת בשאלות שמלוות אותה לאורך השנים במפגשיה עם נערות ועם נשים בשלבים שונים בחייהן: כלות, רווקות ונשואות.
על האפשרות והצורך ללימוד ושיח על מיניות בחיי היחידאות ועל חשיבותם בחיי נשים.

המיניות מקיפה אותנו מכל עבר. אנו פוגשים אותה ברחוב, במסכים, בשיח הרשתות החברתיות שהולך ומתרחב. כמו כן, גם בגאות המשמחת של שיח בריא ובניסיון לדבר על מיניות באופן טבעי ונכון.

בתוך כל זה אני מבקשת לעשות מעט סדר ולהתייחס לתחום של הדרכה ושיח על מיניות.

עולם מקביל

במציאות שלנו, ישנם כמה עולמות מקבילים בכל מה שקשור למיניות. מצד אחד, ישנו עולם שבו ילדות ונערות גדלות בתוך עולם רווי מיניות, מיניות גלויה, חשופה ופלקטית. דרך המסכים ניתן לחוש אינטימיות לא אינטימית, עוררות מינית בגוף, משיכה, תשוקה, התרגשות – אך ללא מפגש של אמת, מפגש שיש בו עניים ופנים. ללא מגע של ממש, פרפרים בבטן של ממש ומישהו להתרגש מולו, בגללו ובשבילו. מהצד השני, ישנו עולם דתי ומסורתני שעדיין משמיע יותר קולות של 'אסור' על הגוף מאשר קולות של 'מותר', קולות של 'הצנעה' ולא קולות של חשיפה וגילוי. ולמול שני עולמות אלו, ישנו גם עולם של 'מי טו' בו נחשפת ומתגלה המיניות על הצד הפגיע והפוגע, שמכל עבר נשמעים קולות של כאב ואובדן.

במציאות שכזו, על ריבוי העולמות שבה, המיניות לעיתים נתפסת כאסורה, מפחידה, אלימה, פוגענית, ככזו שאולי "עדיף בלעדיה", שעדיף לא להתקרב אליה, להישמר מפניה ולהתרחק ממנה. היא לפעמים נתפסת כזולה, נמוכה ורדודה. אולי יום אחד, במסגרת נישואין, היא תתגלה על צדדיה 'החיוביים' – אבל היום הזה רחוק (עבור ילדות ונערות) ואפילו רחוק מאד לפעמים.

יותר מכך, אם נערה חווה בגופה משיכה ועוררות, היא מתמודדת עם הדילמה של איך היא מחזיקה מצד אחד את המשיכה שהיא חווה ומצד שני את הציפייה/דרישה של: "אסור לך לבטא את זה עד ש…". האם כשהיא גדלה להיות בחורה רווקה יש בקרבה את הרשות להרגיש חושקת? משתוקקת? נמשכת? מתעוררת? האם היא מכירה בכלל את הסימנים דרכם הגוף שלה מספר לה שהיא חוותה רצון עמוק למגע, לקרבה, לאש הזו שבוערת בה? או שעם הזמן היא בנתה חומות של הגנה, רק כדי שלא תרגיש את הבושה שמתלווה לתחושות הללו?

האם בחברה שבה אנחנו חיות, כבר יש מספיק מקום ומרחב בהם אישה יכולה להרגיש מינית, להרגיש טוב עם עצמה ואפילו לשמוח בכך?

השאלות הללו, וכן התפיסות שאופפות את המיניות, מלוות אותי לאורך השנים במפגשים שלי עם נערות ועם נשים בשלבים שונים בחייהן: כלות, רווקות ונשואות.

איך לדבר מיניות?

הדרך להתמודדות עם התפיסות שמעמידות את המיניות כשלילית וכראויה להסתרה, ולפיתוח מודעות וגישה חיובית ומכילה כלפיה, מתחילה קודם כל בשפה. כשאנו מדברות ומדברים על מיניות, כמה משקל ניתן ל'אסור' וכמה משקל ניתן ל'מותר'? כמה מקום אני מעניקה לאפשרי ולרצוי כשאני מדברת על הגוף, וכמה מקום אני נותנת לפחד ולחשש, ל"תזהרי מ…", "אל תעשי את…", "תחשבי טוב לפני…". האם אני מדברת עם נערה רק על מה צריך להסתיר או גם על מה אפשר להרגיש?

אל המודעות לשפה הנבחרת בדיבור על מיניות, מצטרף גם השימוש במונח כבוד. כבוד לגוף. כבוד לעצמי. יש להשמיע מונח זה בחלל, לתת לו מקום, ולוודא כי הוא נוכח בשיח ובדיבור. מה זה אומר לכבד את הגוף? כאישה, מבחינתי כבוד לגוף הוא קודם כל לקבל אותו בכל התקופות, השינויים והתמורות שהוא עבר, עובר ויעבור. לקבל אותו כמו שהוא: לאכול כשאני רעבה, לא לאכול כשאני לא רעבה, לנוח כשהגוף מאותת לי שאני זקוקה למנוחה, להקשיב למחזוריות החודשית שלי, להאזין לגוף שלי לאורך כל החודש ולעקוב במודעות שקטה ועדינה למה שמתרחש בי עם הזמן. להפעיל את הגוף, לטפח אותו כשזה משמח אותי, ליהנות מהגוף, לתת לעצמי לחוש אותו גדל ומתפתח, לחוש את הרצונות שלו, לשמוח כשמופיעה בתוכי התעוררות של הגוף ועוד ועוד.

שלב נוסף הוא לתאר את הצורך במגע כצורך חיובי, את הצורך בקרבה כדבר משמח, את המשיכה כסימן לחיוניות. לתאר שהמיניות היא חלק מההתפתחות של הגוף ושל הנפש, שהיא קיימת, שהיא טבעית ושהיא בעיקר – נכונה ורצויה בחיינו.

השלב הבא הוא ההכרה במיניות הנשית גם ללא בן זוג. ברור לי כי כאב הרווקות יישאר כואב גם אם ניתן מקום למיניות הנשית לפני נישואין. הרי את האהבה וקרבת הבשר אותן אנו מבקשות לא נשיג בחיבור למיניות הנשית בלבד. ובכל זאת, אם אין לך שפה ואין לך מילים לספר לעצמך את מה שעובר עליך ולקלף את שכבות ההגנה שעטית על עצמך לאורך הזמן, משהו במפגש הזה בין הגוף לנשמה נשאר קפוא.

לדבר על מיניות בחיי הרווקות

השייכות והמיקום החברתי של שדה ההדרכה וההכנה לחיי מיניות ועל מיניות בהקשר של נישואין, מעלה את התהייה האם הגוף הנשי הוא רק פונקציונאלי, וכשתגיע העת נוכל לממש דרכו את הזוגיות ואת ההורות? האם רק ביחס לנישואין ממשיים יהיה רלוונטי לדבר עליו, ועד אז נחכה בדממה מבלי לגעת בו ומבלי לדעת אודותיו?

או האם יש לו מקום משלו, יוקרה וחשיבות כשלעצמו, משמעות ורלוונטיות בכל יום מימי חיינו – עם ובלי קשר לבן זוג?

כמי שמאמינה ברלוונטיות השיח והלימוד על מיניות בכל שלב בחיינו, החלטתי לפני זמן לא רב להציע קורס דיגיטלי לרווקות. התכנים היו תכנים שכבר העברתי בסדנאות שונות וביקשתי לאפשר לעוד נשים מהבית להיחשף אליהם בזמנן החופשי.

הביקוש הרב הפתיע אותי. הוא הדגיש והבהיר עד כמה עצם ההכרה בכך שמותר לרווקה לדבר, ללמוד, לדעת על המיניות שלה – מהווה יציאה ממיצר גדול, עמוק וצורב למרחב בריא ומשחרר. בחיי הרווקות אפשר וצריך ללמוד על הגוף, לשמוע ולדבר על אוננות נשית, ללמוד על המיניות הגברית. יש במה שמאפשרת לשוחח יחד ולהתייעץ – ובהחלט מותר לדבר גם על יחסים ומגעים אינטימיים ולקבל עליהם מידע, גם אם כרגע עוד אין יישום בפועל (וגם אם יש, אז יש צורך במילים שיסבירו את החוויות או תמיכה בתהליכים שמתרחשים).  

בתור מדריכת כלות שפוגשת נשים רבות, אני רואה פער עצום בין מי שמגיעה אלי ממקום קפוא ומנותק מן הגוף, שלא יודעת, ואולי לא רצתה לדעת, או רצתה ולא מצאה את המקום ללמידה, לבין מי שמגיעה ממקום מחובר ומאפשר, לאחר לימוד וצבירת ידע (כדוגמא, לימוד של שיטת המודעות לפוריות, שבמבט ראשון נראה שאין טעם ללמוד על הביוץ אם אין כוונה להיכנס להריון או אם אין עם מי, או לימוד של שיטת שרמן), ועם פתיחות לשמוע וללמוד על המיניות בכל פורום או דרך. הלימוד על המיניות אמנם מכין אותך לחיי נישואין, אבל לא זו הפונקציה היחידה שלו, ואף לא העיקרית שלו. את שנות הציפיה והעצמאות ניתן להעביר בחיבור, בהתקרבות, בגילוי ובמלאות.

הדברים הללו נכונים גם ביחס לקשר שנבנה עם בן הזוג. אישה שמחוברת ומודעת לעצמה, שמכירה את הגוף שלה ורגילה אליו ולתחושותיו, שמבינה מה הוא מביע ואיך הוא מתפקד בצורה המיטבית – זוכה להגיע לקשר הנישואין ולקשר האינטימי ממקום מובן יותר, משוחרר יותר ועם הרבה פחות חשש ואי-וודאות.

ההלכה והמיניות הנשית

אני רוצה להוסיף מבט על הלכות טהרת המשפחה ביחס לנושא המיניות הנשית. בהלכות הללו, יש מקום נרחב למיניות הנשית ולעולם נשי עוד לפני המפגש האינטימי עם בן הזוג.

עד שאישה נטהרת, היא עוברת מסע של מפגש עם נשיותה. לבדיקות של האישה את גופה, קראו חז"ל 'פקידה' מלשון 'לפקוד', כלומר לבקר – לבקר את המיניות שלי, להיפגש איתה אחרי ימים של ווסת שיוצרת אצל חלק מהנשים תחושת ניכור, ריחוק ואולי בלבול. גם לקראת הטבילה יש זמן שלם של הכנה שבה האישה פוגשת את גופה ולאחר מכן טובלת במרחב שהוא נשי. כל זה, עוד לפני המפגש עם בן הזוג.

לעניות דעתי, מדובר באמירה הלכתית שמזמינה אותנו כנשים להיות מודעות לעצמנו ולגופנו, לפנות מקום, זמן ומרחב למפגש שלנו עם הנשיות והמיניות שקיימת אצלנו, גם בתוך מערכת נישואין שכביכול כבר אין בה צורך לעיסוק במיניות הנשית באופן נבדל.

לפתוח את המרחב, בעדינות – מילות סיכום

ברגעים בהם אני זוכה לתת את הידע ולאפשר את השיח, אני רואה איך פתאום נוצר 'קליק' וכיצד מופיעה שמחה על עצם הגילוי ועל פתיחת המרחב לשיחה. אני רואה נערות ונשים שמרגישות שסוף סוף מדברים איתן, שסוף סוף יש מילים לחוויות הפנימיות והחיצוניות שהן עוברות, שסוף סוף ישנו מקום שבו אפשר 'להיות אני' עם כל שה'אני' כולל ומכיל, בלי קשר לסטטוס שלהן.

ועוד מילה לסיום על עצם השיח על מיניות. מילה שאולי נכון בהקשר אחר להרחיב בה יותר. אני מרגישה שאת השיח על מיניות צריך להחזיק בעדינות על הציר שבין פתיחות גדולה לשמירה על הסוד. כדי שהאיזון הזה יתרחש צריך קודם כל לגשת לנושא בחרדת קודש. יש לשמור על עדינות גדולה, לבחור איפה נכון לחשוף את כל הקלפים ואיפה נכון לומר רק ברמז. לדוגמא, בשיח ברשתות החברתיות לאו דווקא נכון להגיד הכל ולחשוף הכל. יש צורך, ואף חובה, להשאיר משהו למבט העיניים, למפגש האישי או לקורס, ושם לומר את הדברים כמו שהם. האיזון הזה נדרש על מנת לתת רפואה לכולנו ולאפשר למיניות להישאר אינטימית, ומצד שני שהמיניות תוכל להיות בריאה ומשוחררת בתוכנו.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• פתוח סגור פתוח: על סגירות ופתיחות, אז והיום, ביחס לשיח על נשיות ומיניות – רחל רז
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן

• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס
• לדעת לבחור נכון: מודל רב-מימדי למיניות בריאה – דינה שלו
• מיניות בריאה בחברה הדתית: על שינוי השיח, יתרונותיו ומחיריו – הרבנית שרה סגל-כץ
• כי מרה מאד הדעת? – חורש אל-עמי
• בדעה צלולה: מוסיפים מידע, מוסיפים מזור? על מהפיכת המידע ועל ההטבה שהיא עשויה להביא לחיים האינטימיים – הרבנית שרה סגל-כץ

• אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
• מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף לקראת כלולות – הרבנית שרה סגל-כץ
• על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן

• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• החשש מהלא נודע: מידע נהיר וגלוי על קרום הבתולין – צוות גלויה
• הדגדגן : הרבה יותר ממה שנראה לעין – צוות גלויה
• שם ידעתי חמדה: על האורגזמה – צוות גלויה
• אנטומיה אינטימית: איורי השראה נשיים – מיטל פאר
• אנטומיה ופיזיולוגיה של יחסי אישות – טלי רוזנבאום

• המלצה לקריאה נוספת: "אף אחת לא "מאבדת" את הבתולין. הגיע הזמן שנפסיק להגיד את זה", נועה נופר, הארץ, 10 לינואר 2022.