כְּשֶׁאָנוּ שׁוֹלְחִים אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ לְיָדַיִם אֲחֵרוֹת, / כְּשֶׁאָנוּ מְשִׁיטִים אוֹתָם מֵהַחֵיק שֶׁלָּנוּ לַחוֹף לֹא יָדוּעַ / אָנָּא עָשָׂה שֶׁיִּהְיוּ יָדַיִם מְחַבְּקוֹת וּמְלַטְּפוֹת וַעֲדִינוֹת

זוֹ רַק חֲגוֹרַת הַלַּחַץ / שֶׁתִּשְׁתַּחְרֵר / הָעוֹר שֶׁלְּךָ שֶׁיַּצְמִיחַ / אַחֵר

לֹא יַעֲטֹף מִלּוֹתָיו / בְּצֶלוֹפַן מְרַשְׁרֵשׁ תֵּרוּצִים, / לֹא יַחְרֹק שִׁנַּיִם / כְּשֶׁתִּשְׁאַל אוֹתוֹ

הַמְּיַלֶּדֶת מְמָרֶקֶת גּוּפְךָ / בְּמַגֶּבֶת מְחֻסְפֶּסֶת, / מוֹלִיכָה אוֹתְךָ לְקֻפְסָה

לִפְעָמִים גַּם בַּבְּיַחַד – / יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לְבַד/ וּמִלִּים, כְּמוֹ פָּנַס רְחוֹב / מוֹלִיכוֹת אוֹתָנוּ קָרוֹב.

גַם הַיֶלֶד מְבַקֵשׁ לְהַחְלִיט עַל עַצְמוֹ, / מַבִּיט בִּתְמוּנוֹת שֶׁל הוֹרָיו טֶרֶם נוֹלַד / מְחַפֵּשׂ אֶת גוּפוֹ בְּכָל הַמְקוֹמוֹת

אֵין לָדַעַת מַהִי שְׁמִירַת דָּבָר, / אִם לְכַוְּצוֹ בְּכַף הַיָּד שֶׁלֹּא יִמָּלֵט, / אוֹ לְגַדְּלוֹ מֵעֵבֶר לָאֹרֶךְ הַמָּצוּי / וּלְהִתְפַּלֵּל לִשְׁלוֹמוֹ בְּמִטּוֹת הָעֶרֶב.

שַׁעֲשׁוּעֵי נִחוּמִים / שֶׁל לִבּוּן הַקֶּרֶב / וְקִרְבַת הַלֵּב /

בְּנִי בּוֹנֶה אוֹתִי / קוֹמָה אַחַר קוֹמָה / נְשֹׁם עָמֹק־עָמֹק אֶל הָרֵאוֹת / הַעֲמֵק רְאוֹת בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת

וְזָרַעְתָּ בִּי אָז / אֶת נֵצֶר הַיְּדִיעָה / שֶׁנִּקָּשֵׁר וְנֵחָבֵל / זֶה בְּטַבּוּר זֶה

וָאֶחֱבֹק וָאֲנַשֵּׁק, תַּלְתַּל עֲטֶרֶת רֹאשֵׁךְ. / נְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה – / גַּם אַחֲרוֹנָה. אלון תמרי משתף את סיפורו כאב שעבר לידה שקטה.

העברת סדנת כתיבה לקבוצה בעלת רוב גברי, הביאה לידי תהליך מרתק של כתיבה ויצירה של גברים מפרספקטיבה של אבהות וגבריות ולהעמדת האסופה "הולדת אב". על התהליך, על היצירה והדגמה קטנה מן התוכן.

תִּשְׁעָה חֲדָשִׁים אֲנַחְנוּ פּוֹחֲדִים, דּוֹאֲגִים וּמִתְרוֹשְׁשִׁים מִמִּלִּים / וּלְפֶתַע הַשִּׁירָה שֶׁלָּךְ מַגִּיעָה לַחֲדַר הַלֵּדָה, זוֹחֶלֶת / בְּסוֹד שִׁיר / שֶׁמְּחַכֶּה לְהִקָּרֵא

דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מֵהַלַּיְלָה הזֶּה / לֹא אֶת עֲרִיסַת זְרוֹעוֹתַי / שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתָךְ, כְּפִי / שֶׁהַקּוֹל נוֹשֵׂא אֶת הַהֵד

ד"ר ליאור ברוך מ'לבריאותה' מסבירה על תופעת הדכאון לאחר לידה אצל אבות, על מאפייניה ועל חשיבותם של דרכי הזיהוי והטיפול.

הפער בין שמחת הבן והאתגר של כאב הברית גדול. רגב בן דוד ומציע פתרון ביניים המפצל בין הסרת העורלה לבין האירוע החגיגי והרחב.

אם אנחנו שואפים לחברה בה האב הוא שותף מלא בחובות ובאחריות, צריך להפסיק להתייחס לחוויית ההורות שלו כלאחר יד.

אֲבָל רַק רָצִיתִי שֶׁתִּרְאִי אֶת הַזְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה בַּחַיִּים שֶׁלָּךְ, אַת יוֹדַעַת / לִרְאוֹת שֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה עָתִיד כָּתֹם-וָרֹד-בָּהִיר

אוּלַי אֶהְיֶה לָךְ כְּאֶלְקָנָה לְחַנָּה / טוֹב לָהּ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים / אֲבָל אָטוּם לַתְּחִנָּה הָעוֹלָה / מִן הַמַּעֲמַקִּים

וּפַּחַדְתִּי מֵהַנְּסִיעָה שֶׁתִּהְיֶה בַּחֹשֶךְ, שֶׁתִּצְעֲקִי וְלֹא / מִתּוֹךְ חֶבְלֵי הַלֵּדָה תִּצְעֲקִי זְהִירוּת בַּפִּתּוּל, תָּאֵט