ואולי אותה שתיקה

בעוד שמשאבים רבים מושקעים מגיל צעיר להקנות חיבור למצוות השבת, הרי שמצוות טהרת המשפחה, על שלל ההלכות הנגזרות ממנה, נשארת סמויה מן העין, עד לשלב שבו היא הופכת רלוונטית לחיי האישה. כהורים, עלינו לבחון ולבדוק הן ברמה האישית-משפחתית והן ברמה החברתית-ציבורית – האם המודל הנוכחי של העברת הידע לבנותינו הוא הטוב ביותר עבורן.

“אני בכלל חשבתי שאמא שלי לא הולכת למקווה”

מצוות טהרת המשפחה היא אולי המורכבת והמאתגרת ביותר מבין המצוות הקיימות. חרף היותה כמו נסתרת מעין הציבור, היא נמנית על המצוות החשובות ביותר מבין תרי”ג המצוות, ומהווה, מנקודת מבט הלכתית, יסוד בלתי מעורער לקיומו של הבית היהודי. חז”ל משווים אותה – מבחינת חומרתה ועונש הכרת הצפוי למי שעובר עליה – למצוות השבת.

אולם תהליך החיברות לשתי המצוות הללו שונה לחלוטין: בעוד שמשאבים רבים מושקעים מגיל צעיר להקנות חיבור למצוות השבת – שולחן שבת טעים וחווייתי, חלוקת סוכריות או אמירת ‘אנעים זמירות’ בבית הכנסת, שיעורים וחידונים נושאי פרסים בבתי הספר – הרי שמצוות טהרת המשפחה, על שלל ההלכות הנגזרות ממנה, נשארת סמויה מן העין, עד לשלב שבו היא הופכת רלוונטית לחיי האישה.

בתהליך כתיבת עבודת הדוקטורט שלי, ראיינתי אמהות לבנות שהגדירו עצמן כמקפידות על טהרת המשפחה (שמות המרואיינות והפרטים המזהים שונו על מנת להגן על פרטיותן). במאמר זה אתמקד בתמה אחת מתוך רבות, שעניינה תהליך החיברות לטהרת המשפחה – מצווה שאינה נוכחת, נראית או מדוברת במרחב המשפחתי החברתי או הציבורי. תהליך זה התגלה כייחודי, כיוון שלרוב הוא אינו נרכש באמצעות התבוננות, שיח או למידה קוגניטיבית, כפי שנרכשים בדרך כלל עמדות, ערכים ונורמות.

חיברות (סוציאליזציה) הוא תהליך שבו האדם לומד להיות חבר בחברה. בתהליך זה סופג הפרט את הערכים, העמדות והנורמות המאפשרים לו להיות חלק בלתי נפרד מן החברה. כמו כל למידה, גם ערכים ועמדות נרכשים באמצעות ידע קוגניטיבי – על ידי איסוף מידע והסקת מסקנות, או באמצעות ידע התנסותי – על ידי חיקוי מודלים ודוגמה אישית. כמעט כל גורם יכול לשמש סוכן חיברות, כאשר סוכני החיברות העיקריים הם בני המשפחה, החברים, מסגרות הלימוד הפורמליות וכלי התקשורת.

החוקרים גרוס וגודנאו[1] בחנו את התהליך שבו מושג (או לא מושג) דמיון ערכי בין הורים לילדיהם, ופיתחו מודל דו-שלבי שלפיו מתבצעת הפנמת הערכים: בשלב הראשון, הילד או המתבגר נדרשים להבין מהם ערכי ההורים. בשלב השני עליהם להחליט אילו ערכים הם חפצים לאמץ. הבנת הערך היא קריטית להחלטה האם לאמץ אותו או לא.

אמירות כמו "לא ידעתי כלום"

מרבית הנשים שראיינתי בחרו לפתוח את הריאיון בתיאור חוסר הידע הקוגניטיבי וההתנסותי שלהן בכל הקשור למצוות טהרת המשפחה, עד למפגש הראשון שלהן עם ההלכות הללו. אמירות כמו ‘לא ידעתי כלום’ ו’אמא שלי לא אמרה לי’ נשמעו מפי נשים במגוון גילאים.

רחלי (32) מתחבטת תוך כדי דיבור בשאלה שכנראה לא נתנה עליה את הדעת עד לרגע הריאיון – האם אמה הלכה למקווה:

“אני לא ראיתי אף פעם את אימא שלי הולכת למקווה. אני אפילו עד היום לא יודעת אם היא הלכה או הולכת” (רחלי).

רחלי נשואה כבר קרוב לשש שנים, ועד היום לא קיבלה הזדמנות לעצב את עמדתה כלפי טהרת המשפחה בדרכי הלמידה המקובלות: לא באמצעות ‘למידה חברתית’ בדרך של חיקוי והזדהות עם האם, האמורה לכאורה לשמש מודל לחיקוי בנושאים שונים (‘לא ראיתי אף פעם’); ולא בדרך של ‘למידה קוגניטיבית’, המהווה למעשה תהליך פעיל של רכישת ידע פורמלי והסקת מסקנות (‘עד היום לא יודעת’).

נילי מתארת כיצד נמנעה ממנה רכישת ידע בדרכים הרגילות, המאפשרות עיצוב עמדה כלפי ערכים שונים:

“בנושא הזה של טהרת המשפחה בעצם לא הייתה לי שום שיחה עם אימא שלי. בעצם לא ידעתי, לא ראיתי דברים, לא חוויתי דברים, לא ראיתי מיטות נפרדות, לא ראיתי, לא ידעתי מתי אמא שלי הולכת למקווה, לא ידעתי כלום” (נילי).

נילי, שגדלה בקיבוץ בתקופה שבה בתי המשפחה היו קטנים מאוד, מעולם לא ראתה את מיטות הוריה פתוחות ומופרדות. הוריה ישנו בלילה במיטה זוגית, שבמשך היום נסגרה למיטת יחיד. בראיון עמה היא חוזרת ומדגישה את המחסור בידע שמקורו בהתנסות או בחיקוי והזדהות (‘לא חוויתי’; ‘לא ראיתי בעיניים’), כמו גם בידע שמקורו קוגניטיבי ( ‘לא ידעתי’ ; ‘לא הייתה לי שום שיחה עם אמא שלי’), ומסכמת: ‘לא ידעתי כלום’.

חשיפה ראשונה – רכישת הידע הפורמלי

מרואיינות בגילאים שונים תיארו סוכנות חיברות מסוגים שונים – דודה, אחות, רבנית ועוד. בקרב הנשים הצעירות הייתה מדריכת הכלות העיקרית והמשמעותית מכולן, מכיוון שהיא מפגישה את הצעירה המאורסת בפעם הראשונה עם מצוות טהרת המשפחה:

“נתחיל מהחתונה. נראה לי שלפני כן זה לא שייך כל כך, כאילו לומדים בבית ספר אבל בצורה מאוד כללית – בתיכון לבגרות, דברים כאלה. לפני החתונה זה התחיל להיות קצת יותר מעשי, ומי שהכינה אותי לכל העניין הזה הייתה המדריכת כלות שלי. מדהימה!” (שירי)

בסדרת מפגשים שאורכם משתנה בהתאם למדריכה, לכלה ולזרם אליו היא משתייכת, נחשפת הצעירה המאורסת לראשונה למסתרי העולם ההלכתי של הנשיות היהודית. מדריכת הכלות מנחה ומחברתת אותה בכל הקשור לאידיאל התיאורטי ולפרקטיקות ההלכתיות היומיומיות הקשורות לטהרת המשפחה:

“לקראת החתונה, הייתה לי מדריכת כלות מקסימה שדאגה לא רק ללמד אותי כל מה שצריך אלא גם לדבר אתי על דברים מעבר – זוגיות, חיי משפחה. נתנה את ההרגשה שמה שהיא מלמדת בקטע ההלכתי של טהרת המשפחה זה פשוט חלק מהחיים, חלק מהסיפור הכולל שהיא מתעסקת אתו. היא לא התמקדה רק בהלכות. ממש חילקה את הזמן חצי חצי. בכל הדרכה היא נזכרה רק בסוף בהלכה וברוב הזמן עסקה בדברים אחרים” (בת אל).

מדריכת הכלות של בת אל מתמקדת בהדרכתה בחיים המשותפים ובזוגיות. הפן המעשי – ההלכות – לרוב נדחק לקרן זווית או נשכח. הסטת מוקד ההדרכה מן ההלכות אל הפן הרעיוני שבהן ואל חיי הזוגיות, משדר מסר לפיו משמעות טהרת המשפחה היא שמירה על זוגיות.

סוכנת הסוציאליזציה החיצונית מבנה עבור הכלה הצעירה תפיסה עמוקה ומעצבת של המערכת הזוגית, ויוצרת עבורה מעין פריזמה שדרכה היא חווה את המצווה. אצל בת אל, כמו גם בקרב מרבית הנשים שהתראיינו למחקר, נקודת מבט זו קושרת קשר אמיץ בין שמירה על דיני טהרת משפחה לשמירה על איכות הזוגיות. השדר העובר אל הכלה הוא חד וברור, ולפיו, אישה הרוצה לשמור על זוגיות טובה לאורך שנים, טוב תעשה אם תקפיד על טהרת המשפחה.

רינה מתארת את הטמעת המסר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים:

“וידעתי שאני עושה משהו שהוא חשוב; שהכרחתי את עצמי לחשוב שהוא דבר נכון; שהרעיון שלו מדהים; שאם אני לא אעשה אותו, אם אני לא אקיים אותו אז חיי המשפחה, או הזוגיות, לא תהיה כל כך טובה, וחשובה, ועמוקה” (רינה).

אם נחזור למודל לאימוץ ערכים שתואר לעיל, נראה כי על הכלה הצעירה לרכוש את הידע הכרוך במצווה, לעמוד על חשיבותה, להחליט האם לקבלה, ולהתמודד עם מורכבות פרטיה ודקדוקיה – כל זאת בזמן קצר יחסית, המתחיל מהרגע בו היא נחשפת באופן מסודר לנושא ומסתיים בליל חתונתה.

תהליך החיברות לטהרת המשפחה הוא מהיר ומעמיק. הוא מסתיים, לרוב, באימוץ עמדות חיוביות כלפי מצוות טהרת המשפחה, ובתחושת מחויבות טוטאלית, כמו גם תפיסה בלתי מתפשרת של המצווה, עוד לפני שנערך מפגש מעשי עם ההלכות והפרקטיקות היומיומיות של טהרת המשפחה.

התנסות בחיי היומיום

“וזה לקח אותי למקום מאוד מאוד מאוד מאוד קשה, מאוד קשה עם המון מצבי רוח” (נילי)

הפער בין הידע הפורמלי והמחויבות שנרכשו בתהליך החיברות, לבין ההתנסות המעשית עם פרקטיקות טהרת המשפחה מיד לאחר החתונה, מעמיד בפני הכלה הצעירה אתגרים והתמודדויות שלא נחזו מראש:

“אני ישבתי ובכיתי כל הלילה. ברגעים הבאמת הכי חשובים בחיים מפרידים בין הבעל לאישה. אין לי הגדרה אחרת לזה” (בת אל).

חייה של הכלה הצעירה נשזרים באחת עם מגוון התמודדויות הקשורות להלכות טהרת המשפחה, פרקטיקות רבות ומגוונות (פרישה בעקבות ליל הכלולות; שאלות רב בנושא כתמים; פרישה לאחר לידה ועוד כהנה וכהנה) שעד לפני זמן קצר כלל לא הייתה מודעת אליהן או אל האתגרים הכרוכים בהתמודדות עמן:

“אצלי המציאות הייתה כזו, שבחודשים הראשונים לא עבר כמעט יום בלי שאלות הלכתיות. ובשלב שבעת הנקיים, ממש כבר היה מצב שהיה לנו כרטיס מנוי אצל הרב” (רעות).

המפגש המעשי עם טהרת המשפחה, דווקא על רקע המחויבות העמוקה שנרכשה בתהליך החיברות, מעמיד את הכלה הצעירה בפני אתגרים שהיא לא בהכרח מוכנה אליהם נפשית. הפער שהיא חווה כשתחושת המחויבות והשכנוע העמוק כלפי אותו רציונל תיאורטי עומדת למבחן היומיום, מעמיד אותה לעתים במצבים קשים מנשוא:

“לא עלה בדעתי לא לעשות את זה או לעשות את זה עקום או לנסות לדייק. זה לא היה בכלל בקריטריונים שלי, למרות שאני לא מחשיבה את עצמי לחרדית או משהו כזה. אבל זה היה ברור שאם יש הלכה צריכים לשמור אותה, זה בכלל לא. גם שזה לא לרוחי ולא נעים לי. אבל נפשית זה לא היה קל לי, זה היה לי מאוד מאוד קשה” (עדי).

“באיזשהו מקום, עשיתי בדיוק מה שאמא שלי עשתה לי. לא פתחתי יותר מדי”

על רקע תיאורי ההתמודדות, הקשיים וההלם הנלווים להתנסות המעשית עם מצוות טהרת המשפחה בחיי הנישואין, מצאתי עצמי מתאפקת לא לשאול בישירות ובפשטות את המרואיינת שמולי – “אם חווית כזה קושי, וכאלו התמודדויות – איך זה שלא סיפרת על כך לבת שלך?”

כמובן שכחוקרת לא יכולתי לשאול שאלה שכזו במהלך הריאיון, אך נראה כי השאלה הדהדה את עצמה, והנשים התייחסו אליה מעצמן, כשהן שואלות ועונות במעין מונולוג פנימי, כשאני רק אוזן קשובה ברקע:

“בת כמה הבת שלך? אז נגיד שהיא בת חמש-עשרה, את רואה את עצמך אומרת שלום, אני הולכת למקווה, להתראות???” (יעל)

דילמה מובנת זו מעמתת בין הרצון של בני הזוג לפרטיות מוחלטת בכל הנוגע לארבע אמות חדר השינה שלהם – רצון המחוזק ומעוגן במקורות הלכתיים ידועים – לבין הרצון להכין את הבת לצפוי לה, לצייד אותה בידע שהאם יודעת שיהיה נחוץ לה ברגע שתיכנס לעולם טהרת המשפחה. ההליכה בין הטיפות והבדיקה העצמית החוזרת עלתה בדרך זו או אחרת בקרב המרואיינות כולן:

“אני חשבתי שאני פתוחה. ככה חשבתי. שאני נורא פתוחה ושדיברתי. ובאמת דיברתי עם כל בת שהתחתנה. היום לגדולה שלי יש בת בעצמה, והיא בשלב שהרבה דברים יוצאים לה, אז היא אמרה לי: ‘את בכלל לא דיברת אתנו!’ אני אומרת לה: ‘מה לא דיברתי אתך?’ היא אומרת לי: ‘את בכלל לא דיברת אתנו!!!’. אני אומרת לה, אני בטוחה שדיברתי אתך לפני החתונה. והיא חושבת שלא” (מרים).

בין אם השיח אכן נעדר או שמדובר בחוויה סובייקטיבית של חוסר שיח (פרינס 2012)  הדילמה האם לשתף או עד היכן לשתף היא עמוקה ומאתגרת, דווקא מתוך הבנה שההשלכות של העדר תקשורת פתוחה וחוסר שיח בנושא טהרת המשפחה עלולות לחולל נתק בין האם לבתה:

“הייתה לי בעיה כשהבת שלי עשתה שבעה נקיים, והיה לה ספק לגבי אחת הבדיקות. אז היא הראתה לי, אמרתי לה, אין פה כלום, אין פה כלום! היא אומרת לא, היא לא יכולה, היא לא יכולה! ‘תלכי אל הרב’ היא אומרת לי. אז הלכתי לרב. ניגש לחלון, הסתכל, אמר לי אין פה כלום. את לא רואה שאין פה כלום? ‘את אמא שלה! תגידי לה!’ אמרתי לו: ‘אמרתי לה, היא לא שמעה אותי!'” (לאה).

הנתק מתרחש במספר רבדים: בין הבת לעצמה; בין הבת לרב ועוד, אך לצורך הבהרת הטענה העיקרית, יושם דגש על הנתק בין הבת לאמה. נתק הנובע מכך שמלכתחילה לא נפתח פתח לשיח גלוי ולערוץ תקשורת הדדי בין האם לבת, מכך שתהליך החיברות נעשה באמצעות סוכנת סוציאליזציה חיצונית (שהקשר עמה לא בהכרח נמשך לאחר החתונה), ללא שילוב האם בתכני ההדרכה או במפגשים. הבת מתמודדת עם הסוגיות שעולות לאחר החתונה בכוחות עצמה, והאם אינה משמשת כתובת ראשונה ואינסטינקטיבית להתייעצות. זאת ועוד: במקרים שבהם הבת בוחרת לפנות לאם כמקור להתייעצות, היא לא בהכרח סומכת עליה.

שנים של חוסר שיח והסתרה בכל הקשור לטהרת המשפחה, בשילוב מסירת תהליך החיברות והקניית הידע לידי קבלן חיצוני, התוו את הדרך לנתק המתגלם בתשובתה קורעת הלב של האם: “אמרתי לה, היא לא שמעה אותי”.

של מי בעצם הבת שלי?

“אני כבר כמה שנים מחנכת כיתה ומדריכת כלות, וממש בשנתיים האחרונות התחלתי ללכת אתן למקווה. לשבת שם, ללמוד שם. שנשים מסרו את נפשן ומה זה היום ללכת למקווה. כשעשיתי את זה בפעם הראשונה, הבלנית אמרה לי תגידי, קיבלת רשות מהאמהות שלהן? אמרתי, לא חשבתי על זה שאני צריכה לבקש רשות, אבל תודה שאת אומרת לי, ומיד שלחתי מין ספח כזה לכל אמא, הסברתי מה הרעיון וביקשתי רשות. והרגשתי שבשביל הבנות זה היה נכון. בשביל הבנות זה היה נכון. שכל אחת תדע – בשביל לקחת אותך למקווה אני מבקשת רשות מאמא שלך!” (נירה).

מערך החינוך הדתי בנוי ונשען על העברת ערכים באמצעות קבלנים חיצוניים – דוגמת המורים והמחנכים המסורים באולפנות ובישיבות, ומדריכות הכלות העושות מלאכתן קודש. זהו מערך מופלא שאין לזלזל בחשיבותו ובתרומתו לערכים, לעמדות ולנורמות בקרב בוגרי הציבור הדתי לאומי. אך האם ביכולתו של מערך זה, איכותי ככל שיהיה, למלא את מקום השיח בין הורה לילדו, או שהוא נכון יותר, אפקטיבי יותר, כשהוא משלים לו? מהו היקף האחריות שלנו כהורים כלפי ילדינו וחינוכם לאהבת המצוות? האם חובתי כאמא מסתכמת בהתגייסות למציאת מדריכת הכלות הטובה ביותר לבתי ערב חתונתה, ותו לא? כיצד אקח חלק בתהליך החיברות של בתי למצוות טהרת המשפחה, לא רק בחודשים שלפני נישואיה, כששתינו דאוגות למציאת השמלה והתזמורת המושלמת, אלא כבר מגיל צעיר?

אני מאמינה בכל לבי כי ממש כמו בחינוך למיניות, נושא שברוך ה’ עולה לאחרונה למודעות ולשיח החברתי- ציבורי, כך צריך להיות גם שיח פתוח שמטרתו חינוך לטהרת המשפחה. כל אחד ואחת לפי גילו, הבנתו ובשלותו הרגשית והשכלית. טפטוף אטי, פיסות מידע קטנות וקלות לעיכול המוגשות ומונגשות לאורך שלבי החיים. שילוב חכם של ‘המילים האסורות’ – מקווה, בלנית, טובלת, וכמובן טהרת המשפחה – בלקסיקון המשפחתי.

נראה כי במשפחות שבהן יש פתיחות ושיח בנושא טהרת המשפחה, עוצמת הקושי לאחר החתונה פחותה, וההתמודדות עם פרקטיקות המצווה קלה יותר:

“גדלתי בבית שהיה לנו מקווה בתוכו, וזה היה לי הכי טבעי בעולם שנשים הולכות למקווה. זה היה לנו ברור שעכשיו השעה שאנחנו צריכים להיות בחדרים כי נשים מגיעות למקווה. אני גדלתי על זה וזה היה נורא טבעי” (גילי).

כאשר מתנהל בבית שיח פתוח, כזה המתנהל לדוגמה בבתים של מדריכות כלות או בלניות, מתאפשרת העברת תכנים הכרוכים בטהרת המשפחה וחשיבותם כבר מילדות, מבלי לחשוש לחשיפת החיים האינטימיים של ההורים ומבלי לקשר אותם למשהו סודי או מביש. שיח כזה מאפשר אינטגרציה והפנמה של המורכבות בין הפנים השונים של המצווה – שהצנעה יפה לה, מחד, ומאידך, היא חלק בלתי נפרד ממארג החיים הטבעי ולא חיצונית לו.

אדגיש ואומר כי חלילה איני טוענת שיש לפרסם בפומבי את ליל הטבילה. ההפך הוא הנכון: מדובר בזמן מקודש בין איש לאשתו, המשמש כמאחד מופלא וטמיר, וכזה עליו להישאר. ההתגנבות אל המקווה וממנו תוארה על ידי מרבית משתתפות המחקר ככזו העשויה לשמש מנוף ארוטי, ולהוות מעין ‘משחק מקדים’ המגביר את רמות הריגוש לקראת הערב הקדוש והמיוחד עבורם.

אני כן מבקשת להצביע כי תהליך החיברות כפי שהתעצב לאורך השנים התקבע כמודל בעל אלמנטים של הסתרה לאורך שנות הילדות ומתן מידע נקודתי לפני הנישואים, ולהציע כי ייתכן שמודל זה אינו בהכרח הנכון ביותר לחברה, לתרבות ולעולם אליהם אנו שייכים ופועלים.

אני סבורה כי כהורים, חובה עלינו לדון בשאלות הנוגעות לרמת המעורבות שלנו במערך הקניית הערכים לילדינו. עלינו לעסוק בחשיבה משותפת על השאלה היכן עובר הקו בין הזכות לפרטיות, לחובת ההדרכה וההכנה של ילדינו לחיים של טהרת משפחה. מעל לכל, עלינו לבחון ולבדוק  – הן ברמה האישית-משפחתית והן ברמה החברתית-ציבורית – האם המודל הנוכחי של העברת הידע לבנותינו הוא הטוב ביותר עבורן.

אין לי ספק כי כדי שמצוות טהרת המשפחה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים, כפי שהייתה לאורך הדורות, וכדי שהמחויבות המוחלטת של נשות ישראל ובני זוגן למצווה חשובה זו תימשך אף היא, חובה עלינו לדון ולשקול את השאלות שעלו בתשומת לב רבה.

פורסם לראשונה בכתב העת "דעות" של תנועת "נאמני תורה ועבודה", גליון 66 – על מקווה וטבילה, אפריל-מאי 2014. המאמר מתבסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר רודריגז גארסיא שנושאה: “החוויה הפנימית של טהרת המשפחה בקרב נשים דתיות לאומיות מדורות שונים"

[1] Grusec, J.E., & Goodnow, J.J. (1994). Impact of parental discipline methods on the child’s internalization of values: A reconceptualization of current points of view. Developmental Psychology, 30, 4‑19.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• על חווית הטבילה – אלה קנר
• תקווה ושמה מקווה – רביטל ויטלזון יעקבס
• למה אני הולכת למקווה כל חודש? – בלהה אריכא-קריצר
• ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
• מקווה משלך – הרבנית שרה סגל-כץ
• מי שלא ראתה מקווה מרוקאי מימיה – שגית דרעי
• הבלנית, קווים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
• גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
• מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
• לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן