תפילה ודברי הקדמה מאת הרַבָּה איריס בונדי למצב הביניים שלנו, בין רגעי הבשורה על שובם של אחינו ואחותנו החטופים, לבין זמן מימושה. בחלוף שנתיים מיום מתקפת השבעה באוקטובר, הננו בגיל ורעדה, בתפילה על כל התעצומות הנדרשות:

קול מבשר סופסוף נשמע. ההתרגשות החרדה הציפייה האדירה, הלב כמרקחה. והחגיגות שכבר החלו, כי כך הם ישראל, מזרזים את הגאולה, מושכים ממה שיהיה אל ההווה. אבל אנו תפקידנו לעתים, כמו עכשיו, לנהוג באיפוק. לקוות למחר, אבל לא פחות – לתת כבוד למה שעכשיו. ולמה שעוד לא. להיות בעדינות מיוחדת כלפי שאלות רועדות שעודן תלויות באוויר. להיות ברגישות מיוחדת שמחזיקה את הפער בין אלו שיוכלו לחבק ולהתחבק שוב, לבין אלו שכל שנותר להם הוא ללוות לקבורה. ובין אלו שזכו מיד לקבור, לבין אלו שעדיין לא… לך דומיה תהילה.
מתוך רגעי הסף הרועדים, נושאת תפילה –

אָבִינוּ, מַלְכֵּנוּ
שְׁמַע תְּפִלָּתֵנוּ, עֲנֵה עֲתִירָתֵנוּ.
הָיִינוּ כְּיוֹשֶׁבֶת עַל הַמַּשְׁבֵּר
גַּלֵּי צִפִּיָּה הוֹמִים וְגוֹאִים בְּעֹז הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר בְּקִרְבֵּנוּ.
הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים
אָנָּא ה', לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה
עֲשֵׂה שֶׁלֹּא נָקוּם בְּאַכְזָבָה מָרָה וְנוֹרָאָה לְגַלּוֹת שֶׁחֲלוֹם הָיָה.
עָזְרֵנוּ, שֶׁנֵּדַע לְהַחְזִיק אֶת שְׁעוֹת הַסַּף סְפוּגוֹת הַמֶּתַח הָאֵלֶּה
בִּתְבוּנָה. בְּאַחְרָיוּת. בֶּאֱמוּנָה.
שֶׁלֹּא נַקְדִּים לַחְגֹּג. שֶׁלֹּא נְאַחֵר לְהוֹדוֹת. שֶׁלֹּא נַעֲזֹב יָדַיִם זֶה לָזוֹ, אֵלּוּ לְאֵלּוּ.
שְׁמֹר עַל מ״ח הַחֲטוּפִים, אֲהוּבֵינוּ, בָּשָׂר מִבְּשָׂרֵנוּ
שֶׁיָּחוּשׁוּ אֶת כְּמִיהָתֵנוּ לְשׁוּבָם
וְיִתְמַלֵּא גּוּפָם תִּקְוָה.
בַּזְּמַן שֶׁנּוֹתָר, הָקֵל מֵעֲלֵיהֶם צַעַר, חֲסֹךְ מֵהֶם סֵבֶל וְיִסּוּרִים
הֱיֵה עִמָּם קָרוֹב קָרוֹב,
שֶׁלְּךָ הֵמָּה.
שֶׁיַּעַבְרוּ בְּשָׁלוֹם
וְיָבוֹאוּ בְּשַׁעֲרֵי בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת
שַׁעֲרֵי בְּרָכָה, שַׁעֲרֵי אַהֲבָה, שַׁעֲרֵי חֵרוּת,
שַׁעֲרֵי רַחֲמִים
שַׁעֲרֵי חַיִּים טוֹבִים וַאֲרֻכִּים
שַׁעֲרֵי הַשְׁקֵט וְהַצָּלָה
שַׁעֲרֵי חֶמְלָה.
שַׁעֲרֵי זְכוּת.
שֶׁהַחֲבָלִים יֻתְרוּ, הָעִנּוּיִים הַקָּשִׁים יֻמְתְּקוּ, וְיִמְצְאוּ בְּהַגִּיעָם אֵלֵינוּ
מְנוּחָה נְדָבָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח.
תֵּיטִיב עִמָּם אֶת הַמִּפְגָּשׁ הַמְּיֻחָל עִם אוֹהֲבֵיהֶם, עֲזֹר בַּעֲדָם לִבְנוֹת יַחַד גֶּשֶׁר
מִשָּׁם לְכָאן, מִנָּמוּךְ אֶל גָּבוֹהַּ אֶל חַיִּים, מִלֵּב אֶל לֵב.
אֵל, הִמָּלֵא רַחֲמִים
הַצִּילֵם מִבֶּהָלָה
עֲמֹד לִימִינָם עַד לְהַחְלָמָה מְלֵאָה וְנִפְלָאָה,
וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן כָּל הַלֵּילוֹת וְכָל הַיָּמִים, הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

וְאָנוּ, מֶה אָנוּ, מֶה חַיֵּינוּ.
הַמְצֵא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת גְּאֻלָּה.
שֶׁרַק נִהְיֶה רְאוּיִים.

קוֹמֵם קֶרֶן גְּדוּעָה. הָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ בֵּינֵינוּ.
שְׁלַח מַרְפֵּא כְּמוֹ שֶׁרַק אַתָּה יוֹדֵעַ לְכָל מִי שֶׁאִבֵּד.
קַבֵּל שַׁוְעָתֵנוּ, קַבֵּל תְּשׁוּבָתֵנוּ, קַבֵּל עֹמֶק כַּוָּנוֹתֵינוּ הַטּוֹבוֹת.
וְנִזְכֶּה לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל
יַחַד
מִזְמוֹר לְתוֹדָה.