אבלות על תינוק שלא מלאו לו שלושים יום

אבלות על תינוק בן יומו היא סוגיה הלכתית קשה, כאשר על פי פשט הפסיקה במשנה תורה – דיני וטקסי האבלות אינם חלים במקרה זה. תניה רגב מתארת סוגיה זו ומשרטטת תמונה הלכתית מורכבת בהרבה, אשר כוללת בתוכה חשיבה על 'שינוי טבעים' ועומדת כאתגר לפתחיהם של פוסקים ופוסקות בני זמננו. הלוואי והדיון הזה לא יהיה רלוונטי לאף משפחה, אבל למען הורים שזה קרה בעברם וכאלו שאולי, חלילה, זה יהיה רלוונטי להם בעתיד – גלויה מניחה כאן את הדברים.

כשחושבים על תינוק קטן שנפטר בטרם מלאו לו שלושים יום, נראה שהמילים איבדו את היכולת לתת פשר למתרחש, שההיגיון הפסיק לשמש כמפתח לפיענוח המציאות. באירועים כאלה – בהם ההבנה הפשוטה איננה בהישג יד, אנחנו פונים אל הטקס. הוא הנותן לנו אחיזה בממשות, הוא המסמן לנו את הנתיב לצעוד בו והוא המייצר את ההשתייכות למעגל המשמעות – שממדיו גדולים מהמקרה הקונקרטי. והנה, באירוע טראגי בו תינוק בן ימים ספורים הולך לעולמו – הטקס איננו. דיני האבלות אינם חלים. אין שבעה. אין קדיש. ההלכה, כפי שהיא מנוסחת, למשל במשנה תורה לרמב"ם, חד משמעית בעניין זה: "הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו" (הלכות אבל פרק א הלכה ו). מקור הפסיקה ההלכתית בתלמוד, אלא שהמסע בין הסוגיות השונות משרטט תמונה מורכבת יותר מזו העולה מפסיקותיהם של הרמב"ם וממשיכי דרכו.

נתחיל ממסכת נידה: אגב הדיון בדיני טומאה וטהרה מתייחסת המשנה לתינוק בן יומו:

"…תנוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ומיטמא בנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום ומאכיל בתרומה ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל, וההורגו חייב והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם".

(נידה, פרק ה', משנה ג')

לעניינו חשובה הסיומת של המשנה: הוריו של תינוק רך שהלך לעולמו חייבים להתאבל עליו. הביטוי 'חתן שלם' מלמד על הזיקה בין שבעת ימי האבל ושבעת ימי חגיגות הנישואין על פי חלק מהפרשנים, או רומזת ל 'נימול לשמונה' על פי האחרים. כך או אחרת, הגמרא מעירה את תשומת ליבנו לסתירה בין ההלכה שבמשנה למימרא של רבן שמעון בן גמליאל במסכת שבת:

"והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם; למאי הלכתא? אמר רב פפא: לענין אבלות. כמאן? דלא כרשב"ג, דאמר: כל ששהה שלשים יום באדם – אינו נפל, הא לא שהה – ספק הוי! הכא במאי עסקינן – דקים ליה שכלו לו חדשיו"

(נידה, דף מ"ד, ע"ב)

על פי רשב"ג תינוק שלא מלאו לו שלושים יום איננו נחשב 'אדם' אלא הוא בבחינת 'נפל', ומכיוון שכך קיומו בעולם ממילא היה נתון בספק ודיני האבלות לא חלים לגביו. הגמרא פוטרת את הסתירה בין מסכת נידה ומסכת שבת באמצעות החרגה של מקרה יוצא דופן – רק במידה וידוע לנו שההיריון נמשך תשעה חודשים מלאים ("שכלו לו חודשיו") ניתן להתאבל על התינוק, אולם ביתר המקרים – שהם למעשה הרוב המכריע וכנראה אף הרוב המוחלט, קביעתו של רשב"ג חלה והאבל איננו קיים. הגמרא במסכת נידה איננה יכולה להתעלם מעמדת רשב"ג  מכיוון שבסוגיה במסכת שבת (דף קל"ו ע"א) נקבעת ההלכה מפורשות כמותו: "דאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל". זאת ועוד, ההוראה של רשב"ג מבוססת על פסוק מן התורה ("וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה…" במדבר י"ח ט"ז) ולא על סברה, ולכן קשה מאוד לעקור אותה. קשה לכאורה.

עיון במקורות בתר תלמודיים מעלה כי האפשרות של אבל על תינוק שנפטר קודם שלושים יום לא עברה מן העולם, למרות הקביעה ההלכתית כשיטת רשב"ג הקיימת כבר בגמרא עצמה. מקורות שונים מימי הגאונים מעידים כי אנשי ארץ ישראל נהגו כהוראת המשנה בנידה וישבו שבעה על תינוקות שנפטרו לפני שהשלימו שלושים יום:

"אנשי מזרח (בבל) אין מתאבלין על הוולד עד שימלאו לו שלשים יום. ובני ארץ ישראל אפילו הוא בן יומו הרי הוא כחתן שלם. מן הדא: …תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ובנגעים ומיטמא בטמא מת, וזוקק ליבום, ופוטר מן היבום, ופוסל מן התרומה, ונוחל, ומנחיל, וההורגו חייב. והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם"

(תשובות הגאונים שערי צדק, חלק ג, שער ד, סימן יא)

יחד עם זאת, ההלכה בת זמננו איננה נוהגת כאנשי ארץ ישראל – וגם כיום, למרות הרפואה המתקדמת ותוחלת החיים הגבוהה, אין מתאבלים על תינוק שלא השלים חודש ימים, והשאלה היא מדוע?

הנימוק 'נשתנו הטבעים' משמש בהקשרים הלכתיים בהם התברר כי הנחות מדעיות שהיו בידי חז"ל אינן תואמות עוד את המציאות כפי שאנו רואים אותה כיום. באמצעות נימוק זה מוסברים שינויים הלכתיים הקשורים לאופני אכילה, לענייני פריון ובוודאי בכל הקשור לשדים, רוחות רעות, קמיעות וסגולות. כך גם בכל הקשור לסיכוייו של תינוק שנולד קודם זמנו לחיות. על פי דין הגמרא לא מחללים את השבת עבור תינוק שנולד בתום שבעה או שמונה חודשי היריון בלבד. הגמרא במסכת שבת העוסקת בסוגיה זו איננה קלה לקריאה:

"ספק בן שבעה ספק בן שמונה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה". 

(שבת, דף קל"ה, ע"א)

לאם אסור להרים אמנם את התינוק הרך – אולם מותר לה להתכופף ולהניקו, לא משום הסכנה לחייו אלא משום הסכנה שלה עצמה: "מפני שחלב הרבה בדדיה, ומביאה לידי חולי" (רש"י על אתר). ההנחה המדעית של חז"ל שסיכוייו של פג לחיות קטנים עברה מן העולם. כאן השינוי חד משמעי:

"…וכן בזמנינו שניתן להציל חייהם של פגים, גם אם לא נגמרו שערותיהם וציפורניהם, לא ראינו ולא שמענו מי שיערער על כך, שמחללים את השבת עבור וולדות כאלה, הן באיסורי תורה והן בדרבנן, כל שיש תקווה להצילם על ידי הטיפולים החדישים; ומחללים שבת גם על תינוקות שנולדו במשקל מועט, או עם הרבה מומים"

(אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך 'ילוד')

כעת כמובן מתעוררת השאלה הבאה – אם ההלכה מניחה כי סיכויי ההישרדות של פג, שמשקלו מועט והוא בעל מומים, גדולים – כיצד ייתכן שאין התאמה של המציאות ל'טבעים המשתנים' של תמותת התינוקות – ואין התאמה של הלכות אבלות אף לגבי מי שנחשב בימי הגמרא 'נפל' וכיום ב"ה סיכוייו לחיות גבוהים ואפילו ברורים מאליהם?

כיון אחד לתשובה עשוי להיות הרצון להקל בכל הקשור למנהגי האבלות בכלל. הנמקה זו עולה בגמרא ובפוסקים לעניין האבל על תינוק בן יומו. כך לדוגמה דבריו של רב אשי במסכת בכורות (מ"ט ע"א): "הכל מודים לענין אבילות יום שלשים – כיום שלפניו, ואמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל". רעיון השאיפה להקל עולה אף מהתיאור, מכמיר הלב, של לוויית התינוק הקטן:

"כל שלשים יום תינוק יוצא בחיק, ונקבר באשה אחת ושני אנשים… ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים"

(מועד קטן, דף כ"ד, ע"א-ע"ב)

התינוק איננו נקבר בארון אלא מובל לקברו כשהוא נישא בחיק. ובכל זאת, יכולה המשפחה לבחור להוציאו 'במיטה': " לומר שאין צריך להוציאו במטה אבל אם רוצים להוציאו במטה הרשות בידם, אלא קא משמע לן שאין מטריחים עליהם" (אור זרוע תכ"ב חלק ב'). קרי, ההלכה מבקשת להקל ככל הניתן בגילויי האבלות במקרה הנידון כאן. התייחסות מפורשת לשאלה שלנו בדבר 'השתנות הטבעים' קיימת בדברי הרדב"ז שכבר במאה השש-עשרה ידע להעיד שתמותת התינוקות איננה גדולה:

"ואם איתא דרוב נשים מתעברות ויולדות ולד של קיימא למה אין מתאבלין עליו וכתב דבאבילות הקלו" 

(שו"ת הרדב"ז, חלק א', סימן תקי"ב)

הנחת העבודה אם כך היא שמנהגי האבלות מקשים על קרובי המת, וההימנעות איננה אלא על מנת להקל עליהם. האם הנחה זו קיימת אף היום? – את השאלה הזאת יש להשאיר בצריך עיון גדול, ולגלגל כאתגר לפתחיהם של פוסקים ופוסקות בני זמננו – שהרי ההלכה הזו קשה מאוד לקיום.  בני משפחה, שלא לדבר על הורים, נקשרים לתינוק עוד בימי ההיריון. מוות הסמוך כל כך ללידה קשה ומטלטל וימי האבל בהם מתחוללות הסתגלות ופרידה חשובים מאין כמותם אף במקרה זה. נחמה פורתא ניתן למצוא בדעת מיעוט המצוטטת בספרו של הרמב"ן 'תורת האדם' העוסק בדיני אבלות וקבורה (שער הסוף ענין הקריעה):

"והא דאמרינן בגמרא לעיל אבלות לחוד וקריעה לחוד, פירשו בו מפני שקריעה מן התורה ואבלות מדבריהם… לפיכך אמרו מקצת החכמים בתינוק כל שלשים אף על פי שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה… הילכך לענין קריעה כיון דאין הלכה כדברי המיקל ולחומרא אזלינן בה, כל שלא שהה שלשים יום באדם דספיקא הוא קורע ואינו מתאבל".

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – צוות גלויה
• 'בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת בְּחָזִי הַכּוֹאֵב': על הָאֲבֵלוּת – צוות גלויה
• על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
• יתגדל ויתקדש אל מול הנעלם: כמה טיפות של נחמה – יוסקה אחיטוב ז"ל
• על הצורך בטקס לאחר אובדן היריון, והצעות מעשיות לכינונו – צוות גלויה
• עיבוד האיבוד: הצעה לטקס לאחר הפלה – רעיונות לקטעים ותפילות – גיתית איש שלום
• שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
• "אצלנו נשים אינן מספידות" – המאבק נגד הדרת נשים בבתי העלמין – טו"ר רבקה לוביץ
• לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי
• ניצוצות של שקט – יעל ביננפלד
• ניצוצות של שקט – יעל ביננפלד
• לשחות בים הכאב – נעמה מרקס אבקסיס
• ענבר. מונולוג לידה שקטה – אלה בילי נוימן

שירים על הפלה ואובדן:

• תהום בתוך תהום – שרה סגל-כץ
• הריה– הפלה– ושוב… – אסתר שקלים
• שיר על הפלה – חנה כהן-תבור
• כל מה שאני מגדלת נובל – בר ג'וזפין
• את שני ילדי שלא נולדו – מרים גולן
• להבדיל קינה מקינון – חוה פנחס כהן
• ילדה מתה בתוכנו – אלון תמרי