לאיסור והיתר בנידה (מראות, כתמים וצבעים שאוסרים) יש עקרונות דומים לאיסור והיתר בכל תחום הלכתי אחר. באמצעות השוואה לאיסור והיתר של מאכלים אפשר לדון במתח בין ההלכה שנראית מקילה לעומת התחושה וההרגל שמביאים לחומרא.

במהלך לימוד הלכות נידה נשים נחשפות, לעתים לראשונה בחייהן, לרבדים דקים ומורכבים של מידע הלכתי. רבות מוצאות את עצמן נדהמות נוכח המתח הפנימי: ישנה קביעה שאישה נאסרת עם ראיית וסת ועד לתום שלבי הטהרה, ומאידך, היא מגלה בה בעת שיש לפעמים שדם של ממש אינו נחשב לאוסר.

בין ההלכות המחמירות והאוסרות של נידה ובין ההלכות המתירות והמקלות, התחושה אל מול המציאות היא מבלבלת. תוך כדי קיום ההלכות על פרטיהן ודקדוקיהן, נשים רבות חשות מוזרוּת גדולה בינן לבין עצמן, או בינן לבין בן זוגן. לעתים רבות יש תחושת שקר עצמי. משונה מאוד להתבונן ולהכריע בעצמך: זה מותר, זה לא אוסר. משונה לדעת שאני רואה נכון ואת המראֶה שמול עיניי ההלכה לא אוסרת, או לחלופין – לא לדעת האם המראה אוסר אבל סמכות הלכתית ששאלתי ענתה לי שזה בסדר. 

החוויה הזו נולדת מעצם החשיפה לרבדים ההלכתיים שבדרך כלל נשארים נחלתם של פוסקי ההלכה. על כן, לפני שנדון במקרה הספציפי של הלכות נידה, כדאי להרחיב על המרחב הדינמי שבין מגמות של החמרה והקלה בהלכה בכלל. 

'איסור והיתר' על קצה המזלג

ההלכה היא מרחב שיש בו תנועה רבה. אמנם נכון, השולחן ערוך ושאר ספרי ההלכה בנויים מסעיפים של הלכה פסוקה, אך במקרים רבים המציאות מזמנת סיטואציה מורכבת, ואז תפקידה של ההלכה היא לפסוק, לאזן בין המרכיבים השונים, לשקול אותם ולהכריע. בידינו שלל כללי פסיקה, שאמנם לא נוכל לסקור כאן את כולם, אך נבקש להציג את המרכזיים שבהם. רובנו לא לומדים הלכה בהיקפים למדניים ולא חשופים לתשתית הכה-חשובה ויסודית הזו. היכרות בסיסית עם כללי הפסיקה המרכזיים חשובה ומקנה תמונה רחבה ומדויקת יותר של ההלכה.

כלל הלכתי בסיסי ראשון שנתעכב עליו הוא "ספק דאורייתא להחמיר, ספק דרבנן להקל". זהו כלל מכונן שלמעשה מעצב את היומיום ההלכתי שלנו, גם אם רובנו לא מודעים לכך. לדוגמה, במקרה שבמטבח הביתי תיפול חתיכת בשר קפואה לכלי עם חלב קר, הנטיה הרגשית (והפעולה המעשית…) תהיה להשליך הכל לפח. סביר אף שתתלווה לכך תחושה של רתיעה, אשמה או גועל. אבל לאמיתו של דבר, האיסור ההלכתי הוא על תערובת בשר וחלב. ולכן כאשר שני המצרכים קרים, לא מתפוררים ולא נמסים, לא חל ערבוב ואין כאן איסור. אך התחושות שתיארנו לעיל חזקות ביותר, ולמעשה גם הכלל ההלכתי המפורסם "בטל בשישים" (שגם הוא כלל בהלכות תערובות) לא מצליח לעמוד כנגד אותן תחושות. אנשים רבים יניחו שעדיף לזרוק תבשיל בשרי שנפל לתוכו פחות מאחת-חלקי-שישים של חלב. אך מצד שורת הדין ההפך הוא הנכון, וההשלכה לפח היא עצמה עבירה על איסור בל תשחית, וגם על "בל תוסיף". 

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ

עקרון הלכתי נוסף שחשוב לזכור הוא היחס שבין "מלכתחילה" ל"בדיעבד" ובין דאורייתא לדרבנן. עד כה עסקנו במקרים בינאריים של אסור או מותר, אך יש גם מקרים מורכבים יותר. עוף שטוגן בחמאה, במחבת חלבית – אסור לאכילה מלכתחילה. אך אם הוא כבר נאכל, הוא מותר בדיעבד. זאת משום שמדאורייתא נאסר בישול גדי בחלב אימו, ואילו כאן אין בישול אלא טיגון, אין גדי אלא עוף, אין חלב אימו אלא חמאת פרה, והכלי אינו בן יומו. נזכיר: אין כאן היתר לכתחילה, ומסעדה שתגיש מנה שכזו לא תוכל לקבל תעודת כשרות. אך חשוב להכיר ולדעת כי ההלכה מבחינה בין דאורייתא לדרבנן, ובין לכתחילה לדיעבד. פסיקת ההלכה מתחשבת במציאות הקונקרטית הקיימת, ומאזנת בין צרכי הציבור הפרקטיים מחד ובין הרצון להימנע מלייצר גלישה המונית לאיסורים מאידך.

כלל אחרון שנתעכב עליו במסגרת זו, הוא קדימותה וחשיבותה של מצוות דאורייתא על פני איסור דרבנן. לעתים, איסור מדרבנן נדחה, מפני שהוא פוגע בקיום מצווה מדאורייתא. 

בתהליך הפסיקה יש מודעות ושקלול של רמת החומרה השונה של כל מצווה – מצוות עשה או איסור, מהתורה או מדברי חכמים. סמכותם של חכמים אינה נפגעת כאשר מבטלים איסור דרבנן מפני עשה דאורייתא. אדרבה, אלו בדיוק "חוקי המכניקה" של המנגנון ההלכתי, ומקומם של חכמים נקבע מהותית בהלכה כאחר ביחס למקומה של התורה שבכתב ומצוותיה.

מה בין כשרות לבין נידה?

מובן שאם היינו חיים במצב שבו כל בית דואג [חלילה] לשחיטת עופות, היינו יודעים כיצד ניתן להתמודד הלכתית ולהקל למשל על מנת להוציא עוף מגדר "טריפה" ולהחשיבו ככשר. אך מאחר וחלקנו צרכני תעשייה (באם איננו צמחוניים), איננו חשופים למאחורי הקלעים של המשחטות (גם במובן המוסרי של תנאי אחזקת בעלי החיים טרם שחיטתם) והמאמץ ההלכתי שלנו מתמצה באיתור חותמת הכשרות. כך גם לגבי עירוב, תרומות ומעשרות ודוגמאות רבות מכל תחומי החיים. ענפים רבים עברו "מיקוּר-חוץ" בעולם בן-זמננו, וכך שאלות הלכתיות רבות התפוגגו מחיינו.

הלכות נידה, אם כן, נותרו כמעין שארית ל'משק אוטורקי' שבחיי המצוות, תחום שבו אין מיקור-חוץ ויש צורך בהכרעה עצמאית. אולי מכאן נמצא פשר – חלקי לפחות – לכך שנשאלות שאלות כה רבות בהלכות נידה, אבל מלכתחילה מוטל על כל אחת ואחד לקחת את האחריות על עצמנו ולדעת לתת את הדין. פעמים רבות הסמכות ההלכתית שאליה פונים בהלכות נידה, תציין בעצמה בפני השואל/ת כי לא היה מקום לשאול על המקרה המדובר. יש להבחין ולדעת מתי יש מקום לשאול, ומתי אין בכך כל צורך.

מלבד מיקור-החוץ, הבדל נוסף בין הלכות כשרות המזון להלכות נידה הוא, שבחברת השפע בה אנו חיים (ייצור מזון המוני, שני סטים של כלים, שני כיורים, מרחק בין משטחי העבודה) במקרי ספק רבים התבשיל נזרק פח. זהו פתרון מחמיר ולרוב גם שגוי, אך הוא הפתרון הקל. לעומת זאת, בהלכות נידה מאוד ברור עד כמה המחיר של הפתרון המחמיר והקל יהיה כבד: הוספת ימי איסור היא בעייתית וקשה ביותר. לכן, יש חשיבות קריטית להבנת מרחב הקוּלוֹת בתחום הלכות הנידה, על מנת לקיים את ההלכה כתקנה, במידה הראויה ומבלי לגלוש לשווא ל"נידת-יתר" מחמירה וכואבת.

לשבת על כס המשפט

אמנם, אנו מכירים את מאמציהם של חז"ל ושל הפוסקים בכל הדורות להתיר מקרים קשים, או לפחות לא לאסור. כך לגבי ההכרזה כי "בן סורר ומורה לא היה ולא נברא", כך לגבי ילד "שתוקי" שנמנעים מלהגדירו כממזר, ועוד. אך המודעות לכל זאת לא מקלה על התחושה בקיום הלכות נידה. הפעם, לא הדיין הוא שמכריע את הדין, אלא האישה עבור עצמה. האפשרות שמישהי רואה מראֶה במהלך שבעת הימים הנקיים, אך הוא אינו אוסר; או אישה שכבר טבלה ורואה מראֶה כמה ימים לאחר מכן, והוא מותר – כל אלה ועוד רבים, מייצרים חוויה של בלבול, התקוממות, סתירה פנימית. נשים רבות מרגישות שהן ב"סולמות ונחשים", "רק לא לדרוך על הקווים", או בפשטות: משחקות משחק. כן-לא-אדום-לבן.

התחושה הקשה עשויה להיות קשורה גם לכך שמדובר בתחום הלכתי בלתי מדובר, שמתוודעים אליו בשלב מאוחר לחיים – בסמוך לנישואין. ניתן אולי למצוא קווי דמיון לשלבים ראשונים של תהליכי חזרה בתשובה או גיור, בהם יש נטייה חזקה להחמרה וקושי לבחור בדרך מתונה. אלא שחשוב מאוד להיזהר ולזכור במקביל את מחירי ההחמרה הבעייתיים מאוד, לא רק רגשית וזוגית, אלא גם הלכתית. כיצד, אם כן, שומרים על איזון בין המותר לאסור? כיצד מתמודדים עם תחושת השקר הפנימי?

לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ

כתמיד, הצעד הראשון הוא עצם המודעות לדבר. עצם ההכרה בתמונה הרחבה של עולם ההלכה: המותר והאסור, הלכתחילה והדיעבד, הדאורייתא והדרבנן, התנאים השונים שצריכים להתקיים על מנת שמצב ייחשב כאיסור, ועוד. לכן, נכון להעמיק וללמוד את ההלכה ממקורה, באופן מפורט ובהיר. לדעת מהם הצבעים האוסרים, באיזה תנאים הם אוסרים ומהם השיקולים ההלכתיים הנוספים שיש לקחת בחשבון. אמנם, גם לימוד בהדרכה והמשך העמקה בזוג לא יקנו תחושת סמכות. אך המטרה בלימוד אינה להפוך לפוסקי הלכה, אלא להרחיב את תחושת הבטחון בהלכה, ולהיפטר מתחושת הקרע הפנימי והשקר בנפש. אחרי הכל, שאיפתנו אינה להכרעה עצמאית בלעדית בכל מקרה. יש משקל וחשיבות לפוסקי ההלכה. חשוב להודות על כך שאנו בנות ובני מזל על שבדורנו יש משיבים ומשיבות בהלכה, שישקפו לנו את שיקול דעתם, יפצירו שלא לשאול את אותה השאלה שוב, ויעודדו לחוש חירות ואחריות להכריע בעניין בעצמנו בעתיד.

השאיפה הדתית להיות צדיקים "יותר מהאפיפיור" (שאיננו מחוייב, ככלות הכל, בהלכות נידה) נוטה בדרך כלל להחמיץ את רוח ההלכה. לעיתים קרובות זוהי נטייה שמעידה על בורות, ועל היכרות עם ההלכה מתוך 'שמועה רחוקה'. ההליכה הנאמנה לדרך התורה וההלכה דורשת בירור עמוק, מדוקדק ומלא כנות, על מנת להכריע ביחס לכל מקרה לגופו. קשה יותר? כן. אוטונומי יותר? בהכרח. זוהי המשמעות של להיות נאמנים לדבר ה': לשמוע בקול חכמים, בקול מורות ומורי ההלכה שסביבנו, ובד בבד לא לוותר על האחריות המוטלת עלינו כמי שמבקשים לחיות חיי תורה ומצוות.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• הלכות נידה לא נועדו להרחיק אותךְ מגופךְ – הרבנית שרה סגל-כץ
• עֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק: איך להודיע על ביאת ימי הנדודים? – הרבנית שרה סגל-כץ
• חירות על הגוף: עיון בסוגיה תלמודית על המותר והאסור בחיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• תורה היא – וללמוד צריך: התשוקה להשגת ידע על תשוקה – הרבנית שרה סגל-כץ
• צבעים, כתמים ונשים – מיכל ברגמן
• נפגעות תקיפה מינית ועומק בדיקות בנידה – אלומה פלורסהיים דור
• אבחון וטיפול באי פריון הלכתי – הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
  
• שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מתח זוגי בקיום הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• הלכות נידה בזוג דתי-חילוני – הרבנית שרה סגל-כץ
• קודם אישות ואז נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
• מצוות האם על הבת: הזמנה לשיח – הרבנית שרה סגל-כץ
• לדבר לקראת ביאת חיי אישות – הרבנית שרה סגל-כץ
• אומנות בניית המשפחה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
  
• יש לך שאלה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• ארבעה סוגי שאלות הלכתיות – אלישב רבינוביץ'
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
  
  
• שירים על נידה וטבילה במגזין גלויה

כלות וזוגות ממליצים על מרכז גלויה

הידע העשיר של שרה נתן לי להרגיש בטוחה ולא הלחיץ אותי. הפגישה הזוגית הייתה טובה, ולמרות הנושא האישי לא הייתה מבוכה או רתיעה. שרה יצרה רוגע והשיחה יצרה חוויה שהיא לא רק טכנית אלא גם של מהות.

אלישבע

המפגש הזוגי הוא חשוב מאד ויוצר שפה משותפת לבני הזוג ומוסיף גם פתיחות וחיבור נוסף לקשר הזוגי בינינו. זה הפך את התכנים לשלנו ולא רק שלי ונתן לו גם מקום להביע את עצמו. במפגש עוברת חוויה של חיים בריאים שהם על פי ההלכה, ברכות ומתוך שמחה.

רבקה ריקלין

המפגש שלי ושל בן הזוג שלי עם שרה היה משמעותי, החוויה המשותפת שבה דיברנו בפתיחות, בקלילות ובהומור על דברים שלעיתים נתפסים כרציניים. התחושה ששרה נתנה הייתה שכל מה שלמדנו הוא חלק מהחיים, והמיזוג של כל זה עם ההלכה היה טבעי ופשוט. שרה הדגישה את היכולת לבחור בחיי הלכה מתוך שמחה ואוטונומיה.

הדס

לא כל כך רציתי לעבור הדרכת כלות בכלל, והגעתי לשרה דרך חברה שאני בוטחת בה. זה הפך למקום בטוח ורגוע שאפשר לדבר בו על הרבה מאד דברים לקראת החתונה, באופן כיפי ונעים. המבט הלא שיפוטי שלה מאפשר לשאול כל שאלה. ההדרכה הייתה אחת המתנות היותר מוצלחות שנתתי לעצמי לקראת החתונה, בלי להתכוון בכלל.

אפרת שגיא

הקודם

הבא

גלו עוד המלצות