בימים אלו הרצון לטבילת נשים במקווה בבטחה וללא חשש בריאותי מובנת מאליה. אחת ההצעות שעלו היא לטבול באמבטיה ביתית. הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מסבירה מה הבעייתיות ההלכתית בהצעה זו.

המגיפה שפקדה את העולם עוררה שאלות הלכתיות מרובות שרובן ככולן חייבו התמודדות עם מציאות שונה, שבה יש ליישב כל העת בין הקפדה על הנושנות ובין דרישת ההלכה לשמירה בלתי מתפשרת על חיי-אדם.

אחת השאלות הנוגעות לנו הנשים היא האפשרות לטבילה הלכתית ובטוחה. העולם הרבני סוער סביב הנושא וקולות שונים עולים מתוכו. אתמקד בעניין אחד שהוא חשוב בעיני מאוד. הרב אמסלם הציע את האפשרות של טבילה ביתית, באמבטיה. כיוון שלדעתי ולדעת רבים האפשרות הזו אינה עולה בקנה אחד עם דרישות ההלכה, כתבתי בפירוט על אודות הסוגיה הזו ובתוך כך על העקרונות ההלכתיים שצריכים להתקיים על מנת שטבילת הגוף במים תהווה טבילה להלכה.

מקור הדין המחייב טמאים להיטהר מטומאתם הוא מקראי: " וְרָחַץ בַּמַּיִם" (ויקרא טו, ו). ואולם שלא כפשט הכתובים, חכמים פירשו שאין הכוונה שרחיצה בלבד מועילה לטהר טמא מטומאתו. וכך נקבע להלכה:

שאפילו עלו עליהם כל מימות שבעולם, עדיין הם בטומאתם. וכן אישה נידה אפילו עלו עליה כל מימות שבעולם, עדיין היא בטומאתה לבעלה וחייבין עליה כרת כבראשונה
(לבוש יורה דעה רא, א וראי גם הלכות נידה לרמב"ן,ח, א; רמב"ם איסורי ביאה יא, טז; טור יו"ד רא, בית יוסף שם, א ועוד).

כפי שמשתמע מן האמור כאן, רחיצה כפשוטה אינה מטהרת ורק טבילה במעיין או אף במקווה כשר פועלת את פעולתה (ראי משנה מקוואות א, ח; זבים א, א; תוספתא מגילה א , יד ; ספרא שמיני פר' ט, א ; רמב"ן ויקרא טו , יא ד"ה וידיו לא שטף).

גודל מקווה כשר

מהו מקווה כשר? לכך נקבעו מספר אמות מידה. ראשית, יש התייחסות הלכתית לגודלו של המקווה ולעיצובו, כפי שנלמד מן הברייתא:

דתניא [ששנינו בברייתא]: […] "את כל בשרו"(ויקרא טו, ו) – מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן – אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים: מי מקוה ארבעים סאה" (חגיגה יא, א ולהלכה: בית יוסף יורה דעה רא, ערוך השולחן, רא, ו).

הלכה זו קובעת כי מקווה המים צריך להכיל בבת אחת את כל גופו של האדם ולכסותו. במקורות התנאיים נעשתה סטנדרטיזציה של מידות המקווה והן אינן נמדדות לפי גודלו של כל טובל באופן סובייקטיבי אלא מקווה כשר הוא רק זה שיש בו ארבעים סאה של מים על פי מידת אדם בינוני. כלומר, גודל המקווה צריך להיות כזה שכשאדם בינוני שיטבול בו, יכסו המים את כל גופו (רשב"א תורת הבית הארוך ז,ז; פרי מגדים או"ח משב"ז קנט ועוד). המידה שנקבעה היא של ארבעים סאה. בפועל- מדובר במקווה שמכיל בין 332 ליטר לשיטות המקלות לכ-572 ליטר לשיטות המחמירות (לשיטת ר' חיים נאה המקלה מדובר ב48×48×144 ס"מ).

גודל המקווה הנגזר מכך במידות המקובלות אצלנו הוא של לפחות מטר מרובע, ואף אמבטיה ביתית אינה עומדת בדרישה הזו ככל הידוע לי. לרוב השיטות גודל המקווה הוא מדין תורה, ויש החולקים וסוברים שמידות אלו הן מדרבנן, ולדעתם, מן התורה די בכך שהמים מכסים את כל גופו (הלבוש יורה דעה סי' רא, חזון איש מקוואות מהדו"ת ט, ב ויתכן שניתן לסמוך על דעות אלו בשעת הדחק, אך כפי שתראי אין זה מועיל לענייננו מסיבות אחרות).

נוסף על הלכות אלו, על פי דין האישה צריכה לטבול "דרך גדילתה" (מעט מכונסת כעוּבַּר) (נידה סז, א; שו"ת הרשב"א ח"א, סי' תתיט; רמ"א יורה דעה רא סו). לכן תיקנו שהמים יהיו עמוקים עד לגובה "זרת" מעל לטבורה של האישה כלומר 24 או 30 ס"מ מעל לטבור, וכך היא תוכל לטבול בצורה הנכונה ובלי קפלים מיותרים העשויים לשמש מכשול בהגעת המים לכל גופה. ככל שהמים גבוהים, כך הכיפוף בטבילה אינו חריף. לעומת זאת אם המים גבוהים מדי, יש חשש שהאישה תפחד לטבול ומשום כך לא תטבול כראוי. לכן גובה המים הרצוי הוא 115-125 ס"מ. אמנם, כאמור מדובר בתקנה שבאה למנוע את החשש שלא תטבול כל גופה ואין זה מעיקר הדין. ואם אישה יכולה לוודא שהיא טובלת כדין אין מידות אלו מעכבות. וכפי שכותב הרמ"א:

"אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאין המים עמוקים, אם מתכסה גופה בדרך זה בפעם אחת, טובלת שם (רא, סו).

מקור מי המקווה

עד כאן לעניין גודלו של המקווה, שלמיטב הבנתי מסיר את האפשרות הריאלית לטבילה שאינה במקווה. אך לא די בכך. בנוסף על הדרישה המתייחסת לגודלו של המקווה נקבע שמקווה כשר הוא מקום שבו נמצא אוצר מי גשמים או מי תהום, שלא נאספו לתוכו בידי אדם. מים שנשאבו והובאו למקווה בכלים פוסלים את המקווה. וכך נאמר בספרא:

אילו אמר מקווה מים יהיה טהור, יכול אפילו מילא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור? תלמוד לומר מעיין. מה מעיין בידי שמים אף מקווה בידי שמים.
(ספרא שמיני פרשה ט)

פסול מים שאובים נכון אף בעניין כלים שנתמלאו במי גשמים, אם הונחו לשם כך בידי אדם. שכן גם באלו ישנה "תפיסת ידי אדם". הפוסקים נחלקו אם פסול מים "שאובים" הוא מן התורה. לרוב השיטות פסול זה הוא דרבנן בלבד (רמב"ם מקוואות ד, ב. לעומת זאת חלקו וסברו שפסול שאובים מדאורייתא: רש"י, רשב"ם, ר"ת, הרא"ש והראב"ד. ראי תוספות, פסחים יז, ע"ב, ד"ה "אלא"; רשב"ם, בבא בתרא סו, ע"א, ד"ה "לעולם"; תוספות, שם, ד"ה "מכלל"; רא"ש, בבא קמא ז, סימן ג; תשובות הרשב"א, חלק ג, סימן רכד).

הפסול של מים שאובים אינו מתייחס לכל מים שה"ביוגרפיה" שלהם מכילה שאיבה. מים שנשאבו אך נשפכו למקווה לא במישרין ולא מתוך כלים הם כשרים. לכן אם האדם אינו שופך את מי הגשמים שנאספו כאילו מאליהם אל הכלי, אלא שובר את הכלים והמים זולגים לתוך המקווה, המים יהיו כשרים. כמו כן, מים שאובים אינם פוסלים מקווה שיש בו כבר ארבעים סאה כשרים. כלומר, אפשר להוסיף למקווה כשר מים שאובים רבים.

הכשרת מי מקווה באמצעות המשכה

במקרה שהמים נשפכים מן הכלים אל הקרקע, ומשם הם זולגים אל המקווה, מדובר בתהליך המכונה "המשכה". הראשונים נחלקו בשאלת ההמשכה, אם ניתן להכשיר באמצעותה ארבעים סאה שלמים. הרי"ף סובר שניתן לעשות כן (רי"ף שבועות ה, ב) אך הרמב"ם קובע כי לא ראינו שעשו כן (מקוואות ד, ט). לרוב הפוסקים המשכה מועילה אם רוב המקווה כשר. היינו, שניתן להשלים מקווה עם לכל היותר י"ט סאים מים שהומשכו (כלומר פחות מרוב מי המקווה).

לשיטות שהמשכה מועילה להכשיר מקווה של ארבעים סאה שלמים, לכאורה גם מי ברֵכה שאינם מתמלאים ישירות מן הברז אלא נשפכים ממנו אל תעלה יכולים להיות כשרים לטבילה (שו"ת מהרי"ק סי' קטו; שו"ע ורמ"א רא, ב וראי תמורה יב, א וראשונים שם). דא עקא שבברכה יש פסול אחר המכונה "זוחלים", המתייחס למים שיש בהם תזוזה ותנועה. המים שבברכה הם בתנועה, הם אינם נקווים ועומדים בברכה אלא מוחלפים כל העת, ודבר זה פוסל אותם מהיות מקווה. פסול זה על פי רוב השיטות הוא מן התורה. עם זאת, היו שסברו שפסול זה של זוחלים הוא דרבנן (ראי שו"ת יהודה יעלה סי' ריא). פסול זוחלים מתייחס רק למקווה. בניגוד למקווה במעיין יש דין מיוחד, שהגם שהמים בו זוחלים הוא מטהר (ספרא שמיני ט ג; משנה מקוואות א, ח).

באמבטיה הביתית יש פקק בתחתית האמבטיה מה שהופך את המים באמבטיה אף הם לזוחלים. וזה מבלי לדון בשאלה כיצד אפשר למלא את האמבטיה כך שהמים המתכנסים לתוכה לא ייחשבו לשאובים. וגם אז נצטרך לצאת מהנחה שאם ממשיכים אותם לתוך האמבטיה וממלאים בכך ארבעים סאה מים הוא כשר, בהתעלם מן השיטות לפיהן מקווה שהוא כולו מים מומשכים אינו כשר).

איך ממלאים מים במקוואות?

על מנת לסבר את האוזן המקוואות המוסדרים מקיימים את ההקפדות הללו כך: מבנה המקווה הוא של בור מי גשמים כשרים, בגודל של ארבעים סאה. בור זה נקרא "אוצר הטבילה". לאוצר הטבילה סמוך בור מים נוסף, בור הטבילה עצמו, ובמים אלו טובלות הנשים. בין שני הבורות ישנה השקה. היינו, חיבור על ידי נקב צר "כשפופרת הנוד", שקוטרו 6 ס"מ (על פי דין בפסולי דרבנן די בהשקה כשערה). הנקב מאפשר מעבר של המים מבור לבור ויוצר חיבור בין שני הבורות.

אמנם גם המים שבהם האישה טובלת, אלו שממלאים את בור הטבילה, הם מים כשרים ולא שאובים. ואולם לעתים כאשר מנקים את המקווה ומחליפים את המים, תקלה עלולה להביא לכך שבתחתית המקווה מצטברת שכבה דקה של מים שאובים שפוסלת את המקווה לאלתר, גם אם מוסיפים לו מים כשרים רבים ובדרך כשרה (בדרך כלל החלפת המים נעשית באמצעות שאיבה של כל המים החוצה. אם חלק מהמים חוזרים מן השואב אל המקווה, הם עשויים לפסול את המקווה; שכן כאשר בקרקעית המקווה ישנם שלושה לוגים של מים שאובים, שהם שיעור נמוך ביותר בגובה של מילימטרים ספורים, אזי גם אם ימלאו אחר כך מים כשרים המקווה פסול. לכן משיקים למים כשרים, ובאמצעות ההשקה לכל השיטות המקווה כשר. שולחן ערוך, שם).

 ההשקה למי מקווה כשרים שאינם מוחלפים מכשירה את המים לכל הדעות, מאחר שמדובר בחיבור למקווה כשר וקיים. השקה זו היא פתרון גם על פי הסוברים שפסול שאובים הוא מן התורה (שו"ת חתם סופר ב יו"ר ריד). בדור האחרון, לפני כשישים שנה בלבד, החלו לחשוש לשיטת יחיד שאין השקה מועילה במקרה של מים שאובים. על כן הוסיפו חומרה ומשתמשים ב"אוצר זריעה", מאגר הסמוך לבור הטבילה ומופרד ממנו באמצעות קיר. משמעות הדבר היא שמזרימים את מי המקווה לתוך מי גשמים, ומים אלו נשפכים לבור הטבילה דרך חור הגבוה מארבעים סאה, הנמצא באוצר הזריעה. כך, כל המים נִטהרים בתוך המקווה עצמו ונכנסים משם לבור הטבילה (החזון אי"ש התנגד להוספה זו ובבני ברק בזמנו לא נהגו כך).

כמובן כל התיאור הזה שייך בבניית מקווה שנבנה בהתאם לכל הפרטים המחמירים. השאלה העומדת לפנינו היא על שעת הדחק ובמצב של צורך. במצב כזה אפשר היה לבנות "מקווה" שעומד בקריטריונים הבסיסיים קרי מים מומשכים למקווה ובלבד שהמבנה גדול מספיק, לכל הפחות כך שאדם יכול לכסות בו כל גופו בבת אחת.

מים מומשכים למקווה

במקרה דומה דן הרב עבדאללה סומך בכלכותא. הוא התיר טבילה במים המובאים במערכת לחץ עירונית (זבחי צדק ח"ב יו"ד כח, וכן: החדשות סי' מב וראי מה שכתב על כך פרופ' צבי זוהר בספרו האירו פני מזרח בעמ' 23-24).

ההנחה של הרב סומך היא שמעורבות האדם בהכנת המקווה אינה פוסלת כל עוד הוא רק מתעל ומכוון – אך הזרימה היא זרימה טבעית של המים. מכאן הוא דן בשתי שאלות שהיו קשורות במציאות מבנה מערכת המים בכלכותא. בכלכותא המים הועלו בכח של לחץ למקום גבוה ומשם זרמו בצינורות בכח הגרביטציה אל הבתים. ירידת המים בצינורות נראית לא בעייתית משום שהמים נעים בכוחם הטבעי אולם, העלאתם למקום גבוה נעשית בכח האדם. אולם, כיוון שכבר היה לפניו תקדים שעסק בהעלאת מים בכח האש למקום גבוה (פסק הרב יוסף מטארני) הוא דימה בין כח האש לכח הקיטור בו עשו שימוש בכלכותא והתיר את המקווה שנמלא ממים שהובאו בדרך זו אל המקווה.

עניין נוסף שנלקח בחשבון בתשובתו נסמך על תשובת מהר"ם אבן חביב שראה במקומו שהפעלת השאיבה של המים נעשית תוך כדי שיש רצף בי המים בנהר או בבאר ממנו הם נשאבים כלפי מעלה. וכיוון שכך, הוא ראה בכך השקה למים הכשרים ולכן, לא הופקעו מכשרותם לאורך כל הדרך.

הרב אמסלם בפסק שהוציא לאחרונה הביא גם את הפסק הזה וגם פסקים נוספים. כולם עסקו בהכשרת המקוואות הציבוריים בערים הנדונות בהם, כשהם מתמלאים בכוחות כאלה ואחרים הדומים להם. כמובן, שבמציאות בארץ הקושי הזה אינו קיים כיוון שיש לנו מקוואות שתוקנו בהתאם לרמה המחמירה ביותר. השאלה הנשאלת היא אם מילוי האמבטיה במים היוצאים מן הברזים על אף שיש מקוואות מסודרים מספיקה. ובכך יש כמה בעיות.

ראשית, לא ברור לי שמערכת המים בארץ היא בהמשכה אחת רציפה ממאגרי המים. בארץ המים נשאבים מספר פעמים לתוך מאגרים גדולים. במאגר האחרון נעשה סינון וטיהור של המים ורק לאחר מכן המים מוזרמים בצינורות אל רחבי הארץ.

לא הצלחתי לבדוק את הדבר אבל חוששני שבמאגר הסינון המים מנותקים ממקורם ופעולת הסינון נעשית בכח כזה ההופך את המים לשאובים. גם אם נאמר שההזרמה בצינורות היא המשכה של מים שאובים אשר לחלק מהדעות הם יוצרים מקווה כשר וגם אם נאמר שפסול זוחלים לחלק מן הדעות הוא מדרבנן ועל כן גם עליו ניתן לוותר בשעת הדחק, אין די בכך כדי להכשיר אמבטיה שמולאה במים במצב שבו יש לפנינו אפשרות של טבילה במקווה כשר לכתחילה. וכמובן לא במציאות של אמבטיה שאין בה כמות מים מספקת למינימום ההכרחי על פי דין תורה.

על כן, לדעתי הדרך המומלצת במקרה הזה היא לטבול במקווה שמיישם את ההנחיות של משרד הבריאות בעידן ההתגוננות מנגיף הקורונה. יש לבדוק את המצב ביחס לכל מקווה כשלעצמו. לאחר שהתקיים וידוא ביחס למקווה, ניתן לקבוע עם בלנית מוכרת שידוע שאינה מגיעה מאיזור סיכון, ולחילופין לטבול ללא נוכחות של בלנית. במקוואות רבים מאפשרים את הדבר הזה כיום על פי חוק. ולדעתי דרך זו של טבילה היא לכתחילה לגמרי (כפי שכתבתי במאמרי: "וספרה לה", אקדמות, לא, עמ' 143-154). כמו כן כפי שציינתי בתחילה, יש לא מעט מקוואות מפוקחים המקפידים על כללי משרד הבריאות בעת הזאת, ובמקומות אלו הוסר כל חשש סביר להידבקות בקורונה.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• לקראת הטבילה הראשונה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
• לטבול בעיניים עצומות: מערך המקוואות בישראל – מיכל אחרק-ויין ואיילת סימן
• טבילה במקווה והתגוננות מנגיף הקורונה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
• אחריות אישית והתמודדות קהילתית: מערך המקוואות באפרת בימי קורונה – אלישבע רוסמן סטולמן
• העזנו ליזום ולממש את האחריות הציבורית שלנו: מחשבות בעקבות סוגיית המקוואות בתקופת הקורונה – ברנדה הורביץ פרוור
• הבלנית קווים לדמותה – הרבנית שרה סגל-כץ
• גבולות האחריות של הבלנית – הרבנית נועה לאו והרב ד"ר בני לאו
• בלנית טובה דיה: לבחור להיות דולה של טבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
• טבילה בחלוק מחמת בושה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• טבילה ללא בלנית (דיון מקוצר) – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• האיסור ההלכתי לרחוץ אחרי טבילה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• על חוויית הטבילה – מונולוגים מתוך הספר "כל אחת לגופה" בעריכת אלה קנר
• לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
• דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? –  הרבנית שרה סגל-כץ
• מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
• כל כך מתחשק לטבול בכנרת: טבילה בטבע – הרבנית שרה סגל-כץ

לקריאה נוספת:

• נשים, גברים ומים קרים: הוויכוח על חימום מי המקוואות מימי הביניים ועד ימינו – אביתר מרינברג
• מים חיים – רביטל ויטלזון יעקבס, מגזין מוצש, מקור ראשון – כתבה על ההתמודדות עם הטבילה במקווה בימי הקורונה, 18.12.20