פרידה

סיפור קצר על חלום של בניה, החמצה ופרידה הנחווית ברבדים שונים.

כשנולדה הבת הרביעית אחרי שלוש בנות ידעה לאה שבעלה, אביה של התינוקת יעזוב. הוא חזר והצהיר מהיום שהכירה אותו, שהוא רוצה בנים. ולסבלנות שלו, פג התוקף.

עיני התכלת של התינוקת החדשה, עורה הלבן כחלב ותווי פניה הזעירים היו שובי לב. אי אפשר היה שלא להתאהב בה. ולכן, החליטה האם לקרוא לה פרידה. מילה שמסמלת שלום. שלווה.

היא קיוותה שזו תהיה אהבה ממבט ראשון. שכשבעלה יראה את פרידה, ויאמר את שמה, הוא יתאהב בבתו. הוא ירגיש את כל מה שהתינוקת החדשה והיפה יכולה להביא אל ביתם, אל משפחתם.

זה לא קרה.

למרות שכל חייה ידעה פרידה כי אביה עזב אותן לאחר שנולדה, היא אהבה את החיים ואהבה את שמה גם אם הציקו לה בגללו. בשם הגלותי הזה שיש לה, כשסביבה, מגן הילדים ועד סיום התיכון יש 'מיכליות', 'יעליות', 'מירביות'. היו גם בנות עם שמות לא ישראלים, אבל זה לא שינה לה. ביום שבו הסבירה לה אימה את משמעות השם, היא החליטה שהוא טוב ומתאים לה ואימצה אותו בגאווה. לא היה שום דבר או אף אחד שיכל לקלקל לה את שמה היפה. כך חשבה עד ש…

אדם אחד הצליח. בעלה. האיש אותו אהבה יותר מאשר את עצמה. חמש שנות נישואים שלדעתה היו מאושרות וטובות הגיעו לסיומן עם המילים שאמר לה בהפתעה מוחלטת: "אני רוצה להיפרד פרידה". ופתאום קיבל שמה משמעות אחרת לגמרי. בפעם הראשונה היא שמה לב לאותיות ולצליל. פּרידה. פרידה.

ועם המשמעות החדשה ושברון הלב העמוק היא הגיעה למשרד הפנים. בהתחלה התכוונה רק למחוק את שם משפחתו ולחזור לשמה המקורי, אך שם, בהחלטה של רגע, ביקשה מהפקידה לשנות את שמה מפרידה לשלומית. פתאום שלומית נראה לה מוצלח יותר. ברור יותר. משנה חיים.

"זה ישראלי" הסבירה לאימה. הגיע הזמן שיהיה לי שם שגם הילדים שלי יוכלו לומר בלי להסביר מהו. בלי להרגיש לא שייכים.

"אבל את אף פעם לא הרגשת לא שייכת" הקשתה לאה.

"אבל הייתי לא שייכת. אבא עזב בגללי. המשפחה הזו הייתה שלמה לפני שנולדתי והתפרקה אחרי."

"ושלומית? למי היא שייכת?"

"לי. שלומית שייכת לי. ולך. ולעתיד."

"אבל שלומית ופרידה הן אותו דבר. את עדיין את. אני לא מבינה. הוא הרי לא עזב אותך בגלל שקוראים לך פרידה. גם אבא שלך לא עזב אותנו בגלל זה. אבא לא הבין שיש דברים חשובים יותר מהשם. הרי מה היה חשוב לו? למה רצה בנים? כדי ששם המשפחה שלו ימשיך. אבל מי הבטיח לו שהבן שלו ירצה בכלל להתחתן? או ישמור על השם שלו ולא יחליף אותו?״

שלומית הביטה באמה בהפתעה. העניין הוא לא השם אלא הפרידה רצתה לומר ושתקה. היא הקשיבה.

״אבא שלך לא השכיל להבין שההמשכיות האמיתית שלו היא אתן, הבנות שלו. הוא טעה לחשוב שהמין הוא  הכי חשוב, ושכח שכל אדם באשר הוא אדם, יש בו כל כך הרבה יותר מהשם שלו״.

"אני כנראה דומה לו יותר ממה שחשבתי." היא השיבה. "לאבא הייתה חשובה ההמשכיות והוא לא הבין שהיא קיימת בלי קשר לשם. לי חשובה המשמעות. ובלי השם שלי לא תהיה לי שום הכרה. אני חלק ממנו וממך. ויחד עם זה אני אדם שלם בפני עצמי."

ופתאום הפרידה כאבה קצת פחות, וההתרגשות לקראת הבאות נכנסה במקום שהתפנה בלב. הדמעות עצרו, הנשימה התנקתה ושלומית הזדקפה.

בהתחלה קראו לה פרידה. ובשם הזה נפרדה מאביה ומבעלה. עכשיו קוראים לה שלומית והיא מחכה. מחכה לחיים שהשם מבטיח לה. השם שבחרה לעצמה. השם שאיתו היא תאהב, תתחתן מחדש, תלד ותחיה בשלום ובשלווה. בדיוק כפי שתכננה אמה מהיום בו נולדה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירה:

• התפכחות – חלי טל שלם
• הכנות – יסכה כנרת בדיחי
• סיפרה שאתה מתחתן – ילי שנר
• הגרושה השקופה – בקשה לפתח מודעות ורגישות לגרושים ולגרושות – רבקה בן ששון
• טקס הגירושין החברתי – רבקה בן ששון
• דינים מיוחדים הנלווים לגירושין – צוות גלויה
• האתגר: חיי גירושין של שומרי ההלכה – רחלי אייזדורפר
• יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל: על הצורך בטקס ובתפילה המיועדים לעת הגירושין – רות חסין
• תפילה להתרת עגונות ומסורבות גט – ד״ר יעל לוין
• תפילה לאישה לאחר קבלת הגט – ד״ר יעל לוין
• מי שברך לאשה היוצאת לחופשי – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות: הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום וד"ר תניא ציון-וולדקס
• מי שחרב עליה ביתה – רות חסין
• תלינו את שטר הגט – אסנת אלדר
• שכינה – רות חסין
• נָחוּגָה: תוכן העניינים
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן