אסופת שירים תפילות ומאמרים שפורסמה באתר, ולא רק. אסופה זו אוצרת שירים ותפילות שפורסמו במהלך השנה האחרונה במגזין גלויה לצד תכנים חדשים שליקטנו בכל אסופה מונחות מילים שאנו מקוות שיעזרו להחזיק יחד את הכאב הפועם, את הזיכרון של כל מאורעותינו ואת ההתעקשות והתקווה.
לחצו על החוברת שכאן והגיעו לאסופה ולדפדוף בדפיה >>
שני מושגי יסוד מהותיים מאפיינים את חג סוכות: בית וארעיות. לכאורה אלה שני מושגים משני עולמות שונים, עולם פיזי מוחשי ועולם רגשי, אך הם גם שני קצוות על רצף שקצהו האחד בית, וקצהו הנגדי ארעיות.
מה קורה לתחושת היציבות שלנו באין בית?
החוויה כי אין יסודות; כי העתיד לוט בערפל; הכול נע ונד; דבר אינו מתמשך מלבד אי הוודאות – מאפיינת את חיינו בשנה האחרונה, במה שנדמה כמו רגע וגם נצח. אולי אפשר לומר שחיינו הפכו לחג סוכות ארוך שאיננו נגמר, לא במובן הפסטיבלי אלא בארעיות רבתי. הרי אפילו ׳פסטיבליות׳ אנו כבר לא אומרים באותו הטון, באותו האופן.
אנו נעים במטוטלת שבין היאחזות בנחמות קטנות שבית יודע להציע, לבין הידיעה שהדבר הבסיסי הזה לעולם כבר לא יהיה מובן מאליו. בפיכחון כואב למדנו שבתוך כל רגעי הנחמה, תמיד ינקר הספק האם הבית ישוב להיות בית.
ה״בית״ – זה המוכר, זה הבטוח, הנחמה הקטנה של חיינו. בית, שהוא הדבר הפרטי שלנו אבל נאמר גם במובן הכללי: בית ללאום, ולכל מי שהתקבצו עימו יחד. בית כחוף מבטחים. ועתה, מצויה הבקשה להיזכר איך אמרנו אז ׳בית׳ בחיי היומיום ולא ידענו מה עוד יועמס עליו: ריק, מלאי יגון, חרדה ודמעות אין סוף.
בית עתה הוא גם מה שנשרף, שנלקח, שנפרץ. המקום שאותו רבות ורבים נאלצו לעזוב בחופזה לפני שנה, ומיעוטם שבו אל אותו הבית או, אל כבר־לא־אותו־הבית.
מי שעוד מוצא נחמה בתא המשפחתי ובמבנה בעל ארבעת הקירות, נע תמידית בין התחושה כי מצאנו אי קטן בלב ים סוער להיאחז בו – ומיד לאחר מכן באה תחושת האשמה, על אחרים שאינם יכולים לחוש כך. ואולי היא כבר נשימת הראשית ואחר כך נחמת זוטא, ואז שוב הצפה של דאגה ואשמה. כך בנויים אדני ימינו עתה, כך גם הלילות.
הארעיות של חג הסוכות היא בקשה לזכור את מסעות בני ישראל במדבר, לתרגל אורך רוח וגלות לזמן קצוב. הרעיון העתיק הזה עודנו רלוונטי: על גביו אפשר להניח עתה מושגים פועמים שנוכחים בחיינו החדשים יום יום: אי ודאות, זמניות, השתנות, תלישות, מסע ארוך מתיש ומתמשך, פחד ממה שיביא המחר. זו ארעיות שמתקשה להבטיח איזו רעננות אל מול שגרה, זו ארעיות כפויה ולא בחירה בנדודים לשם הפוגה.
האסופה שכאן מציעה מסע אישי אל תוך המושג 'בית' בחיינו כעת, אחרי שנשברו קירות ההגנה וחולל הקודש. בשער השני, ״אם יש בית בכלל״ הבאנו שירים ותיקים יותר, שפורסמו זה מכבר במגזין 'גלויה'. הבחירה להביא שירים ותיקים היא גם הצעה עדינה של מפוכחות: שהרי דבר ממה שנקרא ונכתב אינו יכול להשתמע שוב אותו הדבר. פעם כתבנו "רציתי להיות בכל מקום מלבד הבית הזה", כשדיברנו על אתגרי היום יום בין ארבעת הקירות. עתה מילים אלה נשמעות ספק כנבואה ספק כקול פנימי המדבר את התמודדות חיינו. זהו הבסיס ליצירת דיאלוג בין אנחנו של אז לאנחנו של היום, ולאופן שבו 'בית' השתנה בתוך המאורעות. הפרק הזה כולו, הוא למעשה הזמנה לתהליך מעמיק של שיחה אישית, משפחתית, קבוצתית ואולי אף כתיבה אישית, שתאפשר לעבד ולאבד שוב את כל מה שקרה מאז הסוכה הקודמת שנבנתה.
תוכלו למצוא באסופה שירים ותפילות משלל נקודות מבט שנכתבו מתוך חוויות השנה האחרונה, ומבט מחודש על מושג הבית בשירים ותיקים, שהקריאה בהם עתה אחרת לגמרי.
תוכלו גם למצוא באסופה הזמנה למסע: לא להמשיך ולהיות רק עדים המוצאים בכתיבתם של אחרים את קולם, אלא שותפות ושותפים. זוהי הזמנה לשיחה כנה על ארעיות במובניה המרובים.
הביתה, אל הבית, אנו עורגים ויודעים שנכון לנו מסע עיבוד ארוך שנים.
הביתה, אנו מתפללות ומתפללים, לשיבת החטופים, המפונים וכל מערך ההגנה. שישובו כבר כל מי שצריכים לחזור לביתם.
בתקווה לבשורות טובות,
הרבנית שרה סגל־כץ
