אזהרת טריגר
Trigger Warning
התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.
מתקפת ה 7.10 קרעה את הווית השגרה הישראלית לקרעי קרעים, וניפצה לאלפי רסיסים את תחושת הבטחון והמוגנות של כל ישראלי וישראלית באשר הם. יותר מהטילים והאזעקות שהחרידו את שמי הארץ בבוקר שבת, היו אלה הידיעות המעומעמות, המרומזות, הלא ברורות, על חדירות מחבלים אל ישובים בדרום, ידיעות שהלכו והתגלו כאירועי טבח המוניים – מסיבת טבע צעירה הפכה לגיא הריגה. בתים וממ"דים על משפחותיהם השלמות נפלשו ונשרפו, בעוד יושביהם מתחננים בשידורים חיים בערוצי התקשורת השונים – "תשלחו את הצבא, הם דופקים לנו על הדלתות… הם כאן. הם נכנסים, הם…"
צרור יריות. דומייה.
בחלוף הימים נחשפו עוד ועוד הזוועות השואתיות שהתחוללו באותה שבת. פשעי החדירה הפולשנית, האלימה והמבעיתה, נחשפו במלוא שטניותם, כשביניהם, בלטו הזוועות שנעשו בגוף הנשי – רחמי נשים נפלשו ובותרו, שדיים רוטשו. ילדות ונערות נאנסו תוך כדי שחיטתן. אימהות נלקחו בשבי, הלומות, כשהן עוטפות, נואשות, תינוקות בחיקן, ודם הלידה נמהל בדם המוות ששטף את הכול. המראות, התיאורים, התמונות, הסרטונים, העדויות, הזעקות המתחננות לעזרה שלא הגיעה, ותחושת ההפקרה, הדהדו לאורך כל שעות היום על מסכי הטלוויזיה, בפלאפונים האישיים וברשתות החברתיות, מרצדים והולמים בתודעה הישראלית – האישית והלאומית, השבורה והמרוסקת.
עם ישראל כולו, מוכה הלם, נכנס למלחמה. פתיחת שנת הלימודים האקדמית נדחתה שוב ושוב, שכן סטודנטים רבים גויסו בצווי 8. לוחמים ולוחמות יצאו לקרב בעזה ובצפון הארץ, והנשים שבבית נלחמו ונאבקו בקרבות משלהן – נלחמו על מציאת משאבים פנימיים כדי לשמר את השפיות, לסגל שגרה סבירה עבור הילדים, ולהמציא מתוכן כוחות שלא היה ברור אם יש להן…
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
וגם אני, כתושבת ישוב ליד שדרות, התהלכתי באותם ימים הלומת חרדה, אחרי ימים של חשש מחדירה לישוב, כשבני נלחם בעזה. בשבת של ה 7.10 וימים נוספים אחריה, מצאתי עצמי יחד עם בני משפחתי צופה בחלון כדי לוודא ששום טויוטה לבנה לא מגיחה על הכביש. נרעדת מכול רעש ומכול דפיקת דלת אמיתית או מדומיינת. מחפשת נואשות חדר מוגן מפני מחבלים שנצפו מגיעים לצומת קרובה, וכמו בימים אפלים עליהם שמעתי מהסבתות שלי, ניצולות שואה, סורקת את ארונות הבית בתקווה לזהות מחבוא שיכיל את כולנו. המציאות כמעט שנשמטה מתחת רגליי, אך האימא שבי גייסה את עצמה בצו 8 מהסוג שאימהות חשות בבשרן – הציווי לאסוף כוחות ולחזור לשגרה מעגנת עבור ילדיי. לנסות לאחות את הקרע העצום שנפער.
ואז, בין ימים מלאי חרדה ולילות מסויטים, החלו לזרום אליי בווטסאפים ובמיילים, שברירי קולות חנוקים של הסטודנטיות שלי, האימהות שבבית:
"אני מרגישה קפאון. אני לא יודעת איך להמשיך."
"אני מפחדת לצאת מהבית. קמה בלילות לבדוק את הילדים, גם הגדולים יותר, לוודא שהם נושמים…"
"אני חולמת שהורגים לי את הילדים. לא הצלחתי להגן עליהם… אני חוששת שמאבדת שפיות. מאבדת כיוון."
"אני ישנה איתם. לא מאפשרת להם לצאת. איך אגן עליהם מעכשיו? האם אני בכלל מסוגלת?"
"הרחם שלי מדממת. חווית הלידה השקטה שעברתי, שהדחקתי, עולה בתוכי פתאום…"
"אני כל היום עם היד על הבטן. חייבת להרגיש את התנועות. הגוף והרחם שלי לא מרגישים מוגנים יותר. אני לא מרגישה מוגנת יותר. איך אתפקד כמו פעם? האם אוכל?"
"אני נלחמת לשדר לילדים שהם בטוחים, עטופים ומוגנים. אבל בפנים אני מפורקת…"
בהדרגה, חלחלה בי התובנה שמעבר למלחמה שמתרחשת, להלם הלאומי בו כולנו שרויים, לחיילנו – בנינו ובנותינו, בני זוגנו, אחינו, שנלחמים, נפצעים ונהרגים יום יום באדמת עזה, מתרחש ומבעבע
משהו שנוגע ברבדים העמוקים ביותר של נשמתינו ורחמינו, כנשים.
לפני כ-20 שנה, כשכתבתי את הספר "הרחם יודעת", הכנתי אותו כהכנה מעשית רוחנית ללידה. כתבתי מאד בקצרה על שתי חרדות עמוקות החיות בתוך הרחם – מות הילדים, פרי הרחם, וחרדת
האונס והפלישה פנימה. הרחם מעלה בפנינו שאלות של חיים ומוות, של אחריות לחיים, של מחויבות לחיים, של האומץ לחיות ולהחיות. לא פירטתי, לא רציתי שנשים הרות יעסקו בפצעים כה עמוקים וארכאיים בנשמה הנשית-נקבית, מאז ומעולם. ועכשיו, נדמה ששתי חרדות קיומיות אלו נפערו במלוא כאבם, מדממים נהרות של דם, חורבן וכליה אימתנית שאין להם מחילה. שאין להם נחמה.
איך נשים תשאנה ברחמן כעת עוברים אהובים, תוך הבטחה שתוכלנה להגן עליהם ולהבטיח חיים? איך נעבור לידות, נאמין, נבטח, נתמסר, נרשה לצוואר הרחם להיפתח, לשרירים להרפות, לתעלת הלידה להיווצר ולהיפער עוד ועוד, כשהגוף של כה רבות מאיתנו, נפלש בהמוניו, בחוסר אונים נורא, כאקט מלחמה? איך נביא לעולם תינוקות כשכל כך נכשלנו בהגנת עליהם? כשמי השפיר, שמהותם הגנה, רוקנו ללא רחם? כשהרחם, הבטחת הגנה קיומית-אלוהית-קוסמית, על כל שלוחותיה וביטוייה – עריסה, בית, יישוב – כה בגדה ונבגדה, והפכה לגיא הריגה…? כל הריון כעת, כל לידה, נושאים בתוכם גם את אימת התהום הקדומה. והיא מטורגרת ומטרגרת. שוב. איך נאמין שנוכל לה?
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
את התשובות קבלתי אט אט, דרך סיפורי הסטודנטיות היקרות שלי. הן שיתפו אותי בסיפוריהן ובסיפורי חברותיהן, שהרו וילדו חיים, לצד איבוד חיים. הן חזרו עם ידיים מלאות, ולעיתים גם ידיים ריקות. הן נשברו, התאבלו, התרסקו… וקמו. קמו – כאילו לא הייתה ברירה. קמו – כי המשימה הקיומית-אימהית של התמרת ייאוש לתקווה, מוות לחיים – חיה בבשרן, ליבן ונשמתן. וכעת, כשהן קמות מההריסות ומפירות את גזירת השמד, כל אחת בביתה, כל אחת ברחמה, כל אחת בקהילתה, הן מתחזקות עוד ועוד באמונתן, ומתעוררת בהן בינת המעמקים. עולה בהן התובנה שהגיעה שעתן להנהיג ולהוביל. בנות מרים, דבורה ואסתר, שומעות את קול המושיעות הגדולות של עמינו, מהדהד בתוכן: "עלי באר", "שקמתי אם בישראל" ו – מי יודע אם לעת כזאת הגעת…
הן מביאות איתן, ומגשימות, דווקא בעת קשה זו, בשורה נבואית גדולה – "כי ברא יהוה חדשה בארץ נקבה תסובב … " (ירמיהו ל"א)
תכנים נוספים על ״שבוע דינה״:
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- ותצא דינה: להישיר מבט ולהיות איתה שם בכאבה – צביקי פליישמן
- שכם ודינה – סיפור אהבה או התעללות? – פסית שיח
- קריאה חדשה בסיפורי דינה – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
- מדרשי דינה – טו״ר רבקה לוביץ
- מי את אסנת בת פוטי-פרע? אשת יוסף בפרשנות מימי הבית השני ובפרשנות חז"ל – ד״ר גבי ברזלי
- מה יש לדבר על דינה? בית מדרש חדש על סיפור ישן – יורם גלילי
- ותצא דינה – מחשבות בשעת מלחמה / And Dinah went out – הרבנית מיכל כהנא
- מקורות ללימוד ועיון בסיפור דינה – פרשת 'וישלח' – צוות גלויה
- להטות שכם אל דינה: רשומה לקראת פרשת 'וישלח' וסיפור פגיעתה של דינה – צוות גלויה
- סיפור דינה – איך לדבר את הטראומה? – אורי שרמן-קנוהל
