מגזין גלויה שמח לארח את אריאלה נידם-פרץ לשיחה על מורות משמעותיות בחייה, על שילוב השירה בחייה האישיים והמקצועיים ועל דו-שיח עם האל ועולם ההלכה.

ספרי לנו קצת על עצמך.

נולדתי בירושלים ואני מתגוררת בה גם היום יחד עם יוסי אישי ושלושת ילדינו. למדתי משפטים ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר אילן, וכיום אני עובדת כמשפטנית ובמקביל עוסקת בכתיבת שירה. לאחר השירות הלאומי למדתי לימודי יהדות במדרשת ברוריה ובהמשך בבית מורשה, ואני בוגרת כיתת השירה "מזמור" של כתב העת "משיב הרוח" .

איך הגעת למקום שלך היום, כמשוררת? מה היתה מערכת היחסים שלך עם המילה הכתובה בילדותך ובבגרותך?

מגיל קטן המילים קסמו לי. הייתי רגישה לצלילים, למילות השירים ולחרוזים. אהבתי מאוד להאזין לסיפורים, שהוקראו לי בעיקר בשפת אימי, צרפתית. כבר בגיל שנתיים ציטטתי בעל פה משפטים מספרים ושילבתי אותם בשיחותיי עם מבוגרים, שהעניין הצחיק אותם מאוד. באחד הימים, למשל, אמרתי לקרובת משפחה "השפילי מבטך בענווה" וזה היה תואם נושא. היא כמובן קפאה על מקומה מול הילדה בת השנתיים שמעזה לדבר אליה כך. בנעוריי ביליתי שעות אחר הצהריים רבות בספריה השכונתית ואהבתי מאוד לקרוא.

גם זכיתי ללמוד ספרות אצל מורות אהובות ומיוחדות במינן כמו לאה שקדיאל, מיכל בארי ובלהה בן אליהו, שלימדה אותי ב"בית מורשה". הן שפתחו בפניי שער לאהבת השירה. בשנות התיכון למדנו בעיקר את שירתן של רחל, לאה גולדברג וזלדה. אפשר לומר שהתחלתי לכתוב מגיל 14, אבל כתבתי בעיקר למגירה.

לקחו לי המון שנים להעז להראות שירים שכתבתי לאחרים. במבט לאחור אני חושבת שזה היה בעיקר בגלל שמקור ההשראה הראשון שלי היה משוררות ענקיות כמו רחל, לאה גולדברג וזלדה, הרגשתי שאין מקום לכתיבה שלי לצד משוררות כמותן, והיה בכך גם מימד מעט משתק.

יחד עם זה, ספר הספרים – התנ"ך, ושאר ספרות הקודש ובה שירת ספרד, ימי הביניים והפיוטים, גם להם יש מקום נכבד בעיצוב הכתיבה שלי. הדימויים הציוריים בנבואות, שירת ימי הביניים הנהדרת והפיוטים היפיפיים, אותם ינקתי מגיל קטן. אבי ז"ל, שהיה בעל קול ערב במיוחד, ושימש פעמים רבות כשליח ציבור היה שר, מפייט ומכין את קריאת התורה בבית, בשעות מיוחדות אלה הייתי מאזינה לו בשקט והמילים היו חודרות ונטבעות בי. כך כתבתי בשירי 'אורייתא' – "אֲנִי עוֹד יוֹשֶׁבֶת עַל בִּרְכֵּי אָבִי מַאֲזִינָה לְקוֹלוֹ מַמְתִּיקֵךְ בַּטְּעָמִים, מְלַקֶּטֶת סֻכָּרִיּוֹת מִסֻּלְיוֹתָיו, יוֹנֶקֶת תּוֹרַת פִּיו.".

האם היתה נקודת מפנה בחייך בה התחלת להתייחס אל עצמך כ״משוררת״?

בעיקר הרגשתי שמאישה פעילה ואמא אני הופכת להיות מוגדרת לפי ה"תואר" המפוקפק "מטופלת" ומרכז ההתייחסות אליי היא בדיבור רפואי על המגבלות הבריאותיות מהן אני סובלת. בנקודת הזמן הזו הכתיבה הפכה בשבילי ממש ל"קרש הצלה". היא אפשרה לי להישאר בעלת קול ואישיות עצמאית גם בסיטואציות מורכבות אלו, לעבד את התחושות והחוויות באמצעות המילים האהובות עלי מתמיד. לא אחת הקלדתי טיוטות שירים ומחשבות ממיטת האשפוז ישירות אל תוך הרשומות בטלפון הנייד.

נתבקשתי להכניס, באמצעות הדמיון, אל גופי את מי שארצה שיסייע בריפויו מבפנים. התמונה שעלתה לי בראש הייתה של ילדיי הנושאים חמצן אל תאי גופי. בעצם, השיר נכתב בעקבות מה שראיתי בעיני רוחי באותו הטיפול.

גם לאחר פטירתו של אבי האהוב ז"ל, בגיל יחסית צעיר, הכתיבה אפשרה ומאפשרת לי התמודדות עם האבל, הגעגוע האינסופי והחסר.

אנמיה

הֶמוֹגְלוֹבִּין 7 — אָנֶמְיָה חֲרִיפָה,
אֲחָיוֹת זְרִיזוֹת פּוֹתְחוֹת וְרִיד,
מַחְלִיפוֹת עֵרוּיִים, נוֹזֵל חָלוּד מְטַפְטֵף
טוֹעֵן בַּרְזֶל וְעוֹד בַּרְזֶל.
מִגֹּבַהּ הַכֻּרְסָה הָאֲוִיר דָּלִיל
מֵשִׁיב נִיחוֹחוֹת הַפָּאס בְּאָנַפּוּרְנָה,
פְּסָגוֹת לְבָנוֹת
נוֹפִים נִשְׁכְּחֵי כּוֹחַ,
מְתִיקוּת שֶׁל אֲפִיסָה.
עֲצוּמַת עֵינַיִם אֲנִי מַבְחִינָה
הִנֵּה יְלָדַי, הֵם מִתְגַּלְּצִ'ים
בִּתְעָלוֹת גּוּפִי,
מַפְרִיחִים בָּלוֹנִים
לְבָבוֹת מְלֵאֵי חַמְצָן
מִשְׁתּוֹלְלִים בִּבְרֵכַת כַּדּוּרִיּוֹת אֲדֻמּוֹת
קוֹרְאִים אֵלַי "אַתְּ הַתּוֹפֶסֶת"
פוֹטוֹסִינְתֶּזָה בְּאָדֹם לָבָן
גַּם הַשָּׁמַיִם לֹא יָכְלוּ לַעֲמֹד
מִנֶּגֶד.

האם יש ספר שהשפיע עלייך במיוחד?

השיר "אורן" של המשוררת לאה גולדברג. כבת להורים עולים חדשים השיר הזה מדייק לתאר את תחושתיי ותחושות משפחתי ב-"זה הכאב של שתי המולדות". כמובן, זאת, לצד היופי והעושר הגלומים בזכות להיות בעלת שורשים הנטועים "בשני נופים שונים". בעיני זהו כוחה של השירה לברוא מילים לתחושות, חוויות, רגשות והתלבטויות ולדייק אותן בציורי מילים עד שאף שהן נובעות מחוויות המשורר, הקורא חש כאילו הן נכתבו עליו. אני יכולה לומר על עצמי היום, שאין מחמאה גדולה מקורא שאומר לי, בעקבות קריאת שיר שכתבתי, "את כתבת אותי".

האם יש נושאים או תחומים שחשוב לך לדבר עליהם ולעסוק בהם בכתיבה שלך?

נוסף על כך, דווקא כאישה המתמודדת עם קשיים ומוגבלויות בריאותיות, אני נוכחת כמה עוולות נעשות יום-יום לאנשים מוחלשים ועד כמה אנחנו כחברה לא סובלניים כלפי ה"חריגים" שבתכנו, ולצערי, לעיתים קרובות, אף מקשים יותר דווקא על מי שקשה לו מלכתחילה (בירוקרטיה מסורבלת, חוסר התאמה וחוסר הנגשה וכד'). לכך גם התייחסתי בשיר הנוגע לשילובם של אנשים בעלי מוגבלויות בעבודה.

מעבר לכך, השירה שלי גם מנהלת דו-שיח עם אלוהים ועולם ההלכה, שגם הם חלק מרכזי בהווייתי. למשל, בשיר העוסק בצורך היצרי של היוצר לכתוב שיר שנולד במוחו בשבת, שמא יפרחו מזיכרונו המילים עד מוצאי השבת, זאת, אל מול האיסור ההלכתי החמור לכתוב בשבת.

מסכת ערכין

וּמָה עֵרֶךְ פּוֹעֵל בִּנְיָן?
מְחִיר רִתְמָה וְתַו תֶּקֶן
(וּתְלוּיָיו וּשְׁאֵרָיו: רַעְיָה הָרָה וְיֶלֶד).
וּמָה עֶרְכָּהּ שֶׁל מִשְׁפָּחָה?
כְּבִישׁ אַסְפַלְט סָדוּק, פַּס הַפְרָדָה, רַמְזוֹר שָׂרוּף.
וְעֶרְכּוֹ שֶׁל גִּלּוּי מֻקְדָּם?
עוֹד מַכְשִׁיר אֶם.אַר.אַי
וְשִׁשָּׁה וָחֵצִי חָדְשֵׁי תּוֹר.
וִיסוֹדוֹת הַבַּיִת? רְעוּעִים עַל סַף שֶׁבֶר
סוּרִי—אַפְרִיקָאִי.
וּמָה לֶחֶם מְסֻבְּסָד? מָלֵא אוֹ לָבָן וְתָפוּחַ,
יַלְדָּה נוֹגֶסֶת בְּכָרִיךְ, מְנַדְנֶדֶת רַגְלַיִם מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי
קַו פָּרָשַׁת עֹנִי.
וּמָה עֶרְכּוֹ שֶׁל הַיָּם? מְנִיפַת סַחַף מְזֹהֶמֶת
וּמְכָלִית נֵפְט דּוֹלֶפֶת.
וְנַפְשׁוֹ שֶׁל מִתְבַּגֵּר? קוּרֵי עַכָּבִישׁ
מִרְשֶׁתֶת רֶוַח מְשֻׁמֶּנֶת,
וְתַעֲרִיף שֵׁרוּת פְּסִיכוֹלוֹגִי.
וּמָה עֵרֶךְ מֻחְלָט שֶׁל אָדָם,
וּבְחִירוֹת וְעֵרֶךְ נָקוּב שֶׁל מַטְבֵּעַ,
כְּשֶׁיָּד רוֹחֶצֶת יָד
תַּחַת שֻׁלְחָן.

האם יש לך טיפ או עצה לכותבות.ים צעירות.ים?

להעז, לא לפחד, לכתוב, בעיקר לכתוב. נניח, אפילו סתם פירוט אירועי יום-יום או הגיגים. גם אם זה נראה לעיתים שאין כיוון, שלא יצא מזה כלום.
בעיני הרוב טמון בליטוש. מנגד, גם לא לפחד למחוק כשזה לא מדויק. בסופו של יום, אני חושבת שההשראה ואפילו הכישרון הם לא העיקר אלה העבודה הקשה.

תרגיל מעניין שנתנו לי פעם הוא לכתוב רצף מחשבה בכתיבה חופשית על מסמך וורד במחשב כאשר גוון האותיות הנכתבות הוא לבן, בעצם כתיבת "לבן על לבן". הרעיון הוא לכתוב מבלי לראות את מה שנכתב אחורה, ובכך לנטרל את הביקורתיות והשיפוטיות העצמית שלעיתים גם הן מהוות מחסום העומד בפני הכתיבה. ואז, רק לאחר סיום תהליך הכתיבה, להשחיר את הכתב ולשוב לקרוא את מה שנכתב.

• מוזמנות ומוזמנים לקרוא בשיריה של אריאלה נידם-פרץ, במגזין גלויה
• לרכישת ספרה של אריאלה נידם-פרץ, עד שהפחד יצחק>> לחצו כאן