אל הפסקת הווסת וגיל המעבר נלוות תחושות רבות ורגשות סותרים. החוויה מורכבת אף יותר במקרה של נשים שומרות נידה וטהרה, שמחייהן נעלם בבת אחת סט שלם של מצוות ושגרה הלכתית. מיכל מינצר כותבת על גיל המעבר כסיום פרק הלכתי, על החוויה הרגשית והיחס של נשים להלכות הנידה ומצוות הטבילה לאחר תום הווסת. עדות אישית לצד ראיונות עם נשים, בלניות ומדריכות כלות סביב הנושא.
את הווסת הראשונה אי אפשר לפספס.
היא הראשונה. לא הייתה אף וסת אחרת לפניה. מדובר באירוע חד משמעי.
ההתרגשות גדולה. הנערה מתבגרת והגוף שלה מתחיל לתפקד כגוף של אישה המסוגלת להביא חיים לעולם.
בתרבויות שונות בעולם קיימים טקסים לציון שלב זה בחיי הנערה-אישה. יש משפחות בהן הנערה מקבלת חיבוק ואולי מתנה מאמא והאירוע נשאר כסוד מרגש בין בנות המשפחה. יש שמציינים זאת בחגיגה קטנה.
לעומת זאת, לוקח זמן עד שאישה מבינה שהווסת האחרונה כבר הייתה. מדובר בתהליך שמתחיל עם תופעות גיל המעבר, בו האישה לומדת את גופה ונפשה מחדש. התהליך נמשך עד שהאישה מבינה שהיא "מסולקת מדמים" ושלא יהיה לה עוד מחזור ועוד וסת.
אצל אישה ששומרת הלכות נידה וטהרה, מדובר בסט שלם של מצוות והלכות שנעלם בבת אחת מחייה.
פתח דבר
כשהגעתי לשלב הזה בחיי, חשתי הקלה גדולה והתביישתי בעצמי בעת ובעונה אחת.
לאורך שנות נישואי היו לי רגשות מעורבים ביחס להלכות נידה וביחס לטבילה. הם שנתנו לי את הדחף ללמוד ולעסוק בהדרכת כלות באופן מקצועי. כמו כלות רבות, הגעתי לנישואין מלאת מוטיבציה ואמונה ששמירת ההלכה תיטיב עם נישואי. המציאות הייתה מורכבת יותר. הטבילה יכולה להיות חוויה של מפגש מחודש עם בן הזוג, ולפעמים עלולה להיות מטרד בלו"ז צפוף של ילדים, לימודים והתבססות כלכלית. המחזוריות של ריחוק וקירבה יכולה לעורר געגוע ותשוקה, ועלולה לפעמים לאתגר את מערכת היחסים.
הילדים גדלים ופורחים מהקן. לכאורה זה הזמן להתפנות להתחדשות בזוגיות, לחזור להתרגשות של תחילת הנישואים. אבל גיל המעבר בפתח. רכבת הרים הורמונלית המביאה, בין השאר, לתקופות ריחוק ארוכות ולמפגשים תכופים מידי עם המקווה. יש נשים שהשלב הזה עובר עליהן במהירות ובקלות יחסית. יש הסובלות שנים ארוכות.
ואז הכל נגמר.
מדברים רבות על התופעות הפיזיולוגיות והרגשיות של גיל המעבר. אבל על העולם ההלכתי שנעלם ועל השלכותיו על הזוגיות, מדברים פחות. הרי הבטיחו לנו שהמחזוריות הזו של ריחוק וקירבה תעשה רק טוב לזוגיות שלנו. וכשהיא איננה, מה יהיה? לימדו אותנו על חשיבות ליל הטבילה כחג לזוגיות. מה נעשה בלעדיו?
ביקשתי לבדוק מה מרגישות נשים כמוני, שנמצאות כבר בפרק הזה בחייהן. ללא מחזור חודשי, ללא המחזוריות של "אסורים" ו"מותרים". ללא חיוב ללכת לטבול.
איך הרגישו כשהבינו שזהו זה, אין יותר מקווה? האם, כמוני, חשו הקלה? האם חשו צער? שמחה? רגשות מעורבים? האם הן מתגעגעות למשהו מההלכות האלה? לטבילה? להכנות לטבילה? האם חשו צורך לציין את המעבר הזה בחייהן?
ראיינתי נשים מסוף העשור השישי לחייהן ומעלה. המבוגרת ביותר בשנות השמונים לחייה. ניסיתי לגוון בבחירת המרואיינות שלי. דאגתי שיהיו ביניהן גם בלניות ומדריכות כלה. תשובותיהן היו מפתיעות ומעוררות מחשבה.
לצורך כתיבת המאמר עיינתי במחקר של ד"ר חגית רודריגז גארסיא על החוויה הפנימית של טהרת המשפחה בקרב נשים דתיות לאומיות. חגית ראיינה נשים דתיות בגילאים שונים ובחנה את רגשותיהן ביחס למצוות הנידה והטבילה. בפרק העוסק בשלב ה"פוסט מקווה" היא מציינת שבניגוד לתרבות המערב הרואה בגיל המעבר שלב בעייתי בחיי האישה, יש תרבויות שבטיות בהן הנשים חוות את סיום המחזור החודשי כמאורע חיובי המביא אותן לשלב חדש בחייהן. שלב בו הן משוחררות מהדימום החודשי המגביל ופנויות לעשיה משמעותית חדשה.
בראיונות שערכתי, התמקדתי בפרקטיקה ההלכתית שנעלמת עם הפסקת המחזור החודשי. אולם, בכל זאת, חלק מהמרואיינות התקשו להפריד בינה לבין המשמעויות הפיזיולוגיות והרגשיות של גיל הבלות.
תום הווסת – בין הקלה לכאב, בין שמחה לעצב
בראיית המנופאוזה (גיל הבלות) כבעיה רפואית, מסתתרת האמירה שאישה תקינה היא אישה עם מחזור. אישה שנפסק לה המחזור איבדה משהו מהנשיות שלה. אחת המרואיינות סיפרה לי שכשנפסק לה המחזור, היא הרגישה שעליה להגדיר מחדש את תפקידה כאישה בעולם. מרואיינת אחרת אמרה שכדאי להסתיר את היעדר המחזור מהבעל עד כמה שניתן כי "כשאת מאבדת את זה, את פחות אישה ופחות אטרקטיבית בשבילו".
רוב הנשים שראיינתי חשו הקלה בעצם הפסקת הווסת. כך אמרה לי מ', בת 58:
"שמחתי להיפרד מהמחזור החודשי. עברתי עשר שנים של דימומים קשים. ובכל זאת, היה בי צער כשזה נגמר. צער על שלא אוכל להביא עוד חיים לעולם".
שאלתי אותה מה היא מרגישה כלפי נערות צעירות שמקבלות את הווסת הראשונה. היא ענתה שיש בה שמחה וברכה ואפילו טיפה קינאה. תשובתי האישית לשאלה זו, מעט שונה. אני מודה שלא רק שאין בי קנאה, אני חשה טיפה רחמים על הדרך שעוד מחכה להן.
שאלתי אם הייתה רוצה לציין את השלב החדש בחייה בטקס כלשהו. תשובתה הייתה מרגשת:
"הייתי שמחה בערב תפילה ולימוד, שהקב"ה יהיה בעזרי להיות כלי להמשך יכולתי להוסיף חיים למשפחתי ולעמי".
גם ד', בת 59 ענתה תשובה דומה:
"מרגישה בחסר בציון שלב זה בחיינו. במתן משמעות להיותנו נשים ואמהות גם כשהמערכת הזו "בלה". בהעברת כוחות ההולדה הלאה ובליווי שלנו עם ניסיון חיינו".
בתשובות אלו ראיתי חיפוש אחר פוריות מסוג חדש. עם העלייה בתוחלת החיים, קיים סיכוי שנשים יחיו את רוב חייהן ללא מחזור. חייבת להיות משמעות לנשיותן בשנים האלה. התרשמתי שהצער על אובדן הווסת מאפיין נשים שהווסתות שלהן היו כרוכות בפחות סבל ואי נוחות. מאידך, אולי דווקא תחושת השחרור וההקלה דוחפת נשים לחיפוש אחר תפקידים חדשים ומשמעויות חדשות בחייהן?
המחשבות האלה מחזירות אותי לתפיסה השבטית. אישה היא אישה, עם ובלי מחזור חודשי. ובכל שלב בחייה, יש לה כוחות פריון ויצירה שונים.
מבט הלכתי – היחס למצוות הטבילה והלכות הנידה
מה לגבי מצוות הטבילה והלכות הנידה?
מסתבר שגם כאן, רוב הנשים חשו הקלה. הנה כמה ציטוטים.
א', בת 67:
"תמיד היה לי קשה. שנאתי את המקווה. התביישתי בגוף שלי. שנאתי את זה שכשאני חוזרת מהמקווה יחסי האישות הם הדבר המובן מאליו, גם כשאני לא מעוניינת. הלחץ לנצל את הזמנים המותרים כיבה אותי. והלחץ להתארגן…
שמחתי כשהכל הסתיים. לא היה רגע של געגוע. כשהבנתי שזהו, היה המחזור האחרון, רציתי לחגוג. ששון ושמחה. שחרור מעול רציני. הימים של הנידה נתנו לי שקט. המקווה היה חזרה לתפקיד".
ד', בת 59:
"מעולם לא הרגשתי נח במקווה. היה לי קושי עם דימוי הגוף שלי.
חוויה מיוחדת? לא זוכרת. העיקר שעבר בשלום.
עברתי גיל מעבר קשה, עם מבוכה לשאול רב והרבה החמרות מיותרות. השנים האלה כיסו על השנים שקדמו להן, וכשהכל הסתיים נשמתי לרווחה".
בכמה משפטים קצרים נוכחות כמה מהסוגיות הדומיננטיות והמרכזיות שנשים מתמודדות איתן בשנות המקווה. חוויית הטבילה עלולה להיות חוויה מורכבת, ונשים רבות מתארות חוויית טבילה קשה, לעתים אף ברמה של פגיעה מינית, על ידי פולשנות וחדירה למרחב האישי במבט, בנגיעה או בהערות ושאלות.
כשהחוויה הזו פוגשת טראומה מהעבר או בעיה בדימוי הגוף, לא פלא שהאישה מחכה ליום בו "זה יגמר". ולא דיברנו על המחסור במקוואות נגישים ועל הקושי של נשים נכות בטבילה ובמילוי החובה ההלכתית.
נראה שקיים קשר בין מידת שביעות הרצון של האישה מהקשר הזוגי האינטימי לבין חוויית המקווה. לא רק במצבי קיצון של אלימות במערכת היחסים. חשוב לציין שלא התייחסתי למצבים בהם אישה מאבדת את הפוריות בגיל צעיר בגלל מחלה או כריתת רחם. כמובן שבמקרים אלה קיים אבל על האובדן.
למרות ההצהרות שצוטטו על הקלה וחוסר געגוע, נשים שומרות מזכרות מימי הטבילה. אחת מתקשה לזרוק תיק רחצה בלוי ששימש אותה במקווה; אחרת שומרת את הפנקס בו רשמה את תאריכי הווסתות והטבילות שלה.
לאילו דברים הרבה נשים כן מתגעגעות, בהיבט של הלכות הנידה ומצוות הטבילה?
מסתבר שרוב הנשים לא מתגעגעות ל'חוויה הרוחנית' בטבילה. לדוגמה, ד' אמרה לי שבעשרות שנות טבילה חוותה אולי פעמיים חוויה מיוחדת שהייתה קשורה לאירועים אחרים שקרו בחייה. נשים חשו התרגשות מההכנות, מספירת הימים, מהציפייה למפגש המחודש עם בן הזוג, מסיום תקופת הריחוק. הן מתגעגעות לתחושות ההתרגשות והציפייה הללו.
ר'. בת 74:
"לא מבינה נשים שחיכו שיגמר. מסירות הנפש שמדברים עליה, הייתה במשפחה שלי. שמעתי סיפורי טבילה בנהר הקפוא מאמא ומסבתא.
אני עצמי טבלתי בחירוף נפש גם בזמן מלחמה כשבעלי היה מגויס ולא ידעתי אם יגיע. הזיכרונות שלי מלילות הטבילה נעימים. בכל השנים הייתה לי רק טבילה אחת טראומטית בחו"ל. אמנם אני לא מתגעגעת, אבל זוכרת את ההתרגשות, את ספירת הימים, את הפינוק. יום הטבילה היה יום חגיגה".
ב', בת 59:
"אני מתגעגעת להכנות. לפינוק העצמי באמבטיה חמה וארוכה. מאז שאני לא טובלת, לא עשיתי אמבטיה. לא מתגעגעת למקווה עצמו. לא מתגעגעת ללחץ הכרוך בטבילה מבחינה הלכתית. שהכל יהיה בסדר, ללא חציצות. בנוסף, חסרה לי התשוקה אחרי פרידה של שבועיים. נחמד שמותרים כל הזמן, אבל משהו מההתרגשות חסר".
גם הבלניות מעידות שרוב הנשים שפגשו שמחו "לגמור עם זה". אחת הבלניות הסבירה שזהו עול. יש געגוע לתקופה שהייתה אבל לא לטבילה עצמה. לדבריה, "הנשים היום עמוסות ועסוקות ולא פנויות לסיפור הזה".
שאלתי נשים האם היה / עדיין יש להן איזה רצון לטבול שוב?
מסתבר שרבות חשבו על זה, אבל לא עשו את זה.
חברה סיפרה לי שכשחידשו את המקווה בישוב שלה הרגישה כמיהה לטבול ולחוש שוב בהתרגשות של ההכנות לטבילה ובחוויית המפגש הזוגי שבעקבותיה. היא לא טבלה והיא מודה שהכמיהה עדין קיימת.
מ', בת 62:
"בימים של סוף גיל המעבר, חשבתי שאחרי שהכל יסתיים אטבול פעם אחת סתם. בשביל החוויה. כדי להפרד מהמקווה. סוג של טקס מעבר שחלמתי לעשות. לא עשיתי את זה. ללא החיוב, לא הייתה בי די מוטיבציה להתארגן וללכת לטבול".
שאלתי בלניות אם נתקלו בתופעה של טבילת נשים מבוגרות שאינן מחויבות. כמובן יש שטובלות בערב יום כיפור ולקראת עליה להר הבית. אבל השאלה שלי הייתה אחרת. שמעתי מפי בלנית על אישה שנהגה להמשיך ולהגיע למקווה כל חודש, שנים אחרי שכבר לא היה לה מחזור, רק מתוך רצון להמשיך בחוויה. לדברי אותה הבלנית, המקווה הוא מקום שבו עוברים משהו וכשהמחזור נפסק, יש נשים שקשה להן לוותר על זה.
גיל וניסיון – שלב חדש המביא לידי זווית ראייה חדשה
הדרכת הכלות שלי עברה שינויים במהלך חיי בעקבות החוויות והאירועים שחוויתי בעצמי. הייתי סקרנית לגבי הבלניות ומדריכות הכלה שראיינתי. על כן שאלתי אותן אם משהו ביחסן לכלות ולטובלות השתנה כשהן עצמן הפסיקו לטבול.
שתי הבלניות שראיינתי התייחסו בדבריהן למורכבות הרגשית סביב הטבילה. כל אישה מגיעה למקווה עם סיפור: רצון להרות או לא; אחרי לידה או הפלה; בין טיפולי פוריות; אתגרים זוגיים ועוד. בנוסף, הרבה פעמים רגשות שליליים קשורים לחוויות קשות סביב המקווה. על כן ההכנות לטבילה ולפעמים הטבילה עצמה מביאות להצפה רגשית.
שתיהן דיברו על רגישות לנשים שבאות עם מטענים שונים. הן למדו לשמור על דיסקרטיות, לא לחטט, לא להסתכל, לעודד בשקט לשלב טבילה ותפילה.
כשסיפרו על רגעים מרגשים שחוו עם טובלות, חשבתי על זה שהן נעשו פתוחות ופנויות יותר לנתינת ליווי אמפתי לטובלות. אמפתיה ללא חטטנות. ללא צורך לדעת את הסיפור מאחורי הברכה המרגשת או הדמעות.
נזכרתי שבצעירותי טבלתי במקווה שהייתה בו בלנית שאז נראתה לי קשישה. שמה היה כשמי, מיכל. רק עכשיו אני מבינה למה אהבתי לטבול אצלה. תוך כדי כתיבה אני מבינה שהיום, בשלב זה של חיי, אני כמוה, וכמו הבלניות ומדריכות הכלה שפגשתי. נשים מבוגרות שכבר לא טובלות.
כולן הדגישו את חשיבות ההכנה הנכונה לנישואין.
ח', מדריכות כלות, בת 60:
"במבט לאחור, כשאני רואה בכמה מאמץ טכני ורגשי המצווה כרוכה, יש בי הרבה יותר חמלה כלפי הכלות. מנסה להרגיע. ללמד אותן לא להיות באובססיביות. להתארגן בנחת, לשים לב לרגשותיהן.
חשוב ללמד גם את הבחורים. שאישה יכולה לחזור מהמקווה עמוסה רגשית. שהחיבור באותו הערב הוא בשבילה, אם היא רוצה, ולא חובה שלה כלפיו".
"קוצרות את הפירות"
שנות הפוריות הביולוגית של האישה הן שנים עמוסות במעברים, תהליכים ועשיה. החל מילדות צעירות ונערות שכחלק מהתבגרותן לומדות להסתגל למחזור החודשי עם כל מה שכרוך בו; המשך בנשים צעירות שבונות זוגיות, יולדות, לומדות מקצוע ובונות קריירה; ועד לגיל המעבר. כארבעים שנים של תהליכים הורמונליים, מתוכן כשלושים שנה שבהן הן עסוקות גם בהלכות הקשורות לאותם התהליכים וכרוכות בהם. רואות, בודקות, סופרות ימים, מסירות חציצות, טובלות ומעידות על עצמן.
תחושת ההקלה המתלווה לסיום שלב זה בחיינו היא די מובנת.
כפי שכתבתי בפתיחה, לפני שניגשתי לכתיבת המאמר הזה, תחושת ההקלה לוותה בבושה. תוך כדי התחקיר והכתיבה הבנתי שאת הבושה מחליפה עכשיו תחושת ערך ומשמעות.
את הדאגה לזוגיות ללא מחזוריות הריחוק והקרבה, ואת האשמה על הרגשות השליליים שליוו את ימי קיום הלכות נידה וטהרת המשפחה, מחליפה ההקלה שיש בה לגיטימציה. ד"ר חגית רודריגז גארסיא מסבירה זאת היטב בעבודתה:
"… ואכן, נרטיב ההקלה העולה בשלב המנופאוזה עשוי להיות מובן אם נמשיך להסתכל על הממצאים בעין התפתחותית כפי שעשינו לאורך כל הדרך במודל טהרת המשפחה המוצע בעבודה זו. מהותו של שלב זה, הנה כי לאחר מאמץ כמעט סיזיפי לאורך השנים, השלימו הנשים את המשימה ההתפתחותית במלואה וכעת הן "קוצרות את הפירות" של השמירה על טהרת המשפחה. כעת הן כבר אינן זקוקות לכלי הזה, אלא מסתמכות על כך שהקשר נוצר, האתגר מאחוריהן וההקלה מובנת. כך או כך, בין אם השמירה על הלכות טהרת המשפחה אכן יצרה קשר איכותי בין בני הזוג וכעת אינה נחוצה יותר, ובין אם התסכול שנבנה לאורך חיים בהם שלובה טהרת המשפחה התפתח לעוצמות כה גבוהות עד כי סיום המחזור משמעו הקלה גדולה, הן כבר אינן חלק מסדר היום של האישה ואינן נחוות כנחוצות על מנת להמשיך את הקשר המיני או הזוגי באופן תקין."[1]
סוף דבר
אני תוהה מה קרה למוטיבציה איתה התחלתי את קיום מצוות הנידה והטהרה עם נישואי. מה קרה להבטחה הגדולה? איך הגענו לכך שרוב הנשים חשות הקלה כש"זה נגמר"? מדובר בנשים דתיות, נשים שמוקירות חיים על פי ההלכה. אם יגידו לי שמגיל שבעים לא אצטרך להפריד בין בשר לחלב ולא לשמור על כשרות המטבח שלי, יתכן שאחוש הקלה. משהו בחיי יהיה פשוט וקל יותר. ובכל זאת, ההקלה שאחוש לא תהיה כל כך משמעותית.
אי אפשר לומר שלמצוות טהרת המשפחה אין יחסי ציבור טובים. החל בשיעורי החלמי"ש (חינוך לחיי משפחה) באולפנות והמשך בהדרכת הכלות והחתנים, נעשה מאמץ רב להנחיל את חשיבות המצוות האלה ואת תרומתן לחיי הזוג, כמו גם להמשכיות של עם ישראל. אין תחום הלכתי מושקע כל כך בחינוך הדור הבא. בלימוד ובמיתוסים של מסירות נפש.
הפער נמצא במפגש בין החלום לחיים האמיתיים. כמי שעוסקת בהכנת כלות וזוגות לנישואין עשרות שנים, נראה לי שיש להשקיע יותר בצמצום הפער הזה. הלכות טהרת המשפחה נוגעות במקום הכי אינטימי בחיי בני הזוג. ההלכה נמצאת בכל מקום בחיינו. אומרת לנו מה לא לאכול, מה לא ללבוש, מה לא להגיד ועל מה אסור לנו אפילו לחשוב. זה לא תמיד קל ונח. אבל האתגר בקיום כל ההלכות האלה לא מתקרב לאתגר של ההלכות הקשורות בחיים האינטימיים שלנו.
זה אמור להיות אתגר זוגי. בפועל, הנשים הן אלה שנושאות בעול. המחזוריות ההלכתית של "אסורים-מותרים" נקבעת על פי תהליכים המתחוללים בגופן. הן אחראיות לעקוב, לראות, לבדוק, לספור ימים, להסיר חציצות, לטבול… אמנם זכו בכבוד הנאמנות ומעידות על עצמן, אך תחושת האחריות גדולה ולעתים מלחיצה. בנוסף, הן אלה המחויבות לעבור הדרכת כלות. החיים הביולוגיים של הנשים מורכבים. יש בהם רכבות הרים הורמונליות, הריונות ולידות. אפילו הווסת, שאמנם היא לא מחלה, יכולה להיות לא קלה בכלל. האחריות לחלק ההלכתי לא מקלה. יתרה מזאת, יש נשים החשות אשמה כשהן נאסרות או כשהן לא מצליחות להיטהר זמן ארוך.
אני מאמינה שהכנה זוגית ומציאותית יותר לחיי הנישואין יכולה לעזור.
מסופר על החפץ חיים שכנשאל על ידי אב צעיר מתי מתחיל חינוך בנו, תשובתו הייתה: "מרגע הלידה שלך". אפשר לומר שהכנה לנישואין שמתחילה אחרי האירוסין היא מאוחרת מידי.
ההכנה מתחילה בחינוך נערות להיכרות עם המחזור החודשי שלהן ולכבוד לצרכי הגוף והנפש בכל שלביו. המשך בחינוך לחיי משפחה ובהדרכת הכלות. טוב לדבר על היופי שבטהרה ויחד עם זה לא להתעלם מהאתגרים שההלכה מציבה. חשוב לדבר על הקושי לנהל אינטימיות בזמנים מוכתבים ועל פי כללים. כדאי ללמד את ההלכה ולהוריד מהלחץ המיותר סביב כשרות הטבילה. יש לחנך את הגברים לקחת אחריות ולהיות שותפים עד כמה שניתן, בלי להתערב ולערער על נאמנות נשותיהם. הכנה זוגית משותפת לחיי הנישואין, שתכלול את ההדרכה ההלכתית, מומלצת וחשובה מאד.
אחרי ההקלה, יש בי צער על שחוויתי את התחום ההלכתי הזה כעול מלחיץ ומעיק. לרוב כמעט ולא הייתה בי פניות לראות את היופי שכה ציפיתי לו.
אולי זו השליחות שלנו, הנשים שכבר אין להן מחזור. להנחיל את הערכים בחמלה.
האמירה של שרה אמנו, "אחרי בלותי היתה לי עדנה" נאמרה כשאלה רטורית, אולי בנימה מעט צינית. ואני אומרת ברצינות, שאחרי בלותנו מבחינת יכולת ההולדה, יש לנו עדנה בכוחותינו לסייע לנשים
הצעירות. אולי האתגר של הדור שלנו הוא להביא לכך שבדורות הבאים תחושת ההקלה הנפוצה תהיה קשורה לחוויה של יעוד, משמעות וש"הגיע הזמן לקצור את הפירות".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
- תבונת הגוף: המחזור החודשי – דפנה פלר
- הווסת הראשונה – סיון דרשן
- וגיניטיס אטרופית של גיל המעבר – הדר גלוסקא
- הלכות נידה לא נועדו להרחיק אותךְ מגופךְ – הרבנית שרה סגל-כץ
- אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי: שותפות בהלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- קודם אישות ואז נידה: על החשיבות ללמוד על החיים האינטימיים לפני כניסה ללימוד של הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
- על חוויית הטבילה – אלה קנר
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – הרבנית דבורה עברון וחגית אקרמן
- בכי המים ושירתם – שרה פרידלנד בן ארזה
- לקראת כלולות: הדרכה פרטנית או הדרכה זוגית? – הרבנית שרה סגל-כץ
- ביחד, ביחד: להתייחס אל הדרכת חתנים כאל חובה – יהושע ברלין
- אמא, סבתא, דודה, מדריכת כלות – מיכל מינצר
שירים על נידה וטבילה ושירים על גיל העדנה במגזין גלויה
***
הערות והפניות:
[1] עמ' 155, מתוך הפרק "שלב הפוסט מקווה".
