אחד האתגרים המורכבים והייחודיים לנשים שומרות הלכה ומסורת בתקופת הקורונה, הוא הטבילה במקווה. "אם בימים כתיקונם, זוהי מצווה קשה, הרי שעכשיו נוסף לה ממד של פחד קיומי ממש" מסבירה אלישבע רוסמן סטולמן ומשתפת בהתמודדות של ועדת המקוואות בישוב אפרת עם אתגר זה ובתהליך שעברה הועדה והקהילה.
הקורונה הכניסה אתגרים רבים לחיינו. אתגר ייחודי לנשים ששומרות על דיני טהרת המשפחה, הוא נושא הטבילה. בתוך חוסר הוודאות של תחילת הקורונה, לא היה ברור כיצד הנגיף עובר וכיצד נדבקים ממנו. חוסר הוודאות גרר הרבה מאוד פחד והעצים עוד יותר את הקושי שיש לנשים רבות בכל מה שקשור לטבילה. אם בימים כתיקונם, זוהי מצווה קשה עבור נשים רבות, הרי שעכשיו נוסף לה ממד של פחד קיומי ממש.
ועדת מקוואות, הבלניות, יועצות הלכה ורבנים, וכן דמויות נוספות בקהילה בישוב אפרת, התחילו לקבל טלפונים מנשים מפוחדות באמת עד מוות: איך אפשר להמשיך ולקיים בית ששומר על טהרת המשפחה מבלי להכניס את עצמן ואת משפחותיהן למצב של פיקוח נפש? טווח התגובות בקהילה נע מנשים שמוכנות למסור את נפשן ולטבול בכל מחיר, לנשים שהיו מוכנות להמשיך ולהיות אסורות ובלבד שלא לסכן את עצמן, וכל המנעד העצום שבין קצוות אלו.
לוועדת המקוואות היה ברור שאין לנו מנדט וגם אין לנו אפשרות או רצון להיכנס לסבך ההלכתי בנושא. בהתאם לכך, החלטנו מראש שאנחנו נטפל בנושא אך ורק מנקודת מבט טכנית: מה ניתן לעשות על מנת לאפשר לנשים שתרצנה לטבול לעשות זאת בצורה הבטוחה ביותר. גם ברשימה זו, אתייחס אך ורק למה שנעשה ברובד הטכני ולא ברובד ההלכתי.
ברשומה זו אנסה לפרוש באופן כללי את הכללים שהנחו אותנו ואת הכלים שעמדו לרשותינו על מנת להגיע למצב שבו אנחנו נמצאות היום: אין ירידה במספר הטובלות באפרת מהתקופה שקדמה לתקופת הקורונה. נשים מרגישות בטוחות להגיע ולטבול, בלניות מרגישות בטוחות להגיע ולהטביל. מטרתי היא לשקף את התהליך שעברנו, הועדה, ציבור הטובלות והקהילה, על מנת לשתף את שלמדנו בתהליך זה ולהגביר את המעורבות והאחריות לשלום הפרט והכלל בסוגית הטבילה.
מה המצב ה"רגיל" באפרת?
באפרת קיימת זה כ-15 שנה ועדת מקוואות בה חברות נשים מכלל השכונות ביישוב ובה ניתן למצוא מגוון גישות, השקפות ועדות שונות. יש ייצוג לכל כיסויי הראש וצורות הלבוש המקובלות לנשים שומרות הלכה. ביחד עם הבלנית הראשית וראש המועצה הדתית, הועדה מנהלת את מערך המקוואות באפרת ביום-יום. באפרת ישנם היום ארבעה מקוואות (בשכונות הרימון, דקל, זית ותמר-טהרת מלכה) כאשר המקווה בתמר (טהרת מלכה) נפתח בעיצומה של תקופת הקורונה. הועדה קובעת את שעות הפתיחה של המקוואות, עורכת סקרים תקופתיים על מנת להבין את צרכי הטובלות, שותפה מלאה לתכנון המקוואות כאשר הם נבנים, עוקבת אחר הניקיון, וכן הלאה. בימים כתיקונים, את המקווה בשכונת הרימון מתפעלות צוות מתנדבות ויתר המקוואות מתופעלים על ידי צוות בלניות מסור. באפרת נהוגה מאז 2014 האפשרות לטבול ללא השגחה, בעקבות הנחיות הלכתיות ברורות של המרא דאתרא, הרב ריסקין. בנוסף, המקווה בזית משמש מקווה נגיש המשרת נשים בכל גוש עציון והר חברון ומגיעות אליו נשים גם ממקומות אחרים בארץ הזקוקות למקווה נגיש. גם ליתר המקוואות באפרת מגיעות נשים ממגוון יישובים בארץ שמבקשות לטבול במקום מכבד, נעים ומסביר פנים, שכמובן שומר על ההלכה בצורה ברורה וחד משמעית.
אז מה קרה באפרת בתקופה הקורונה?
כאמור, רשומה זו מתרכזת בפעילותה של ועדת המקוואות. הועדה הבינה מהר מאוד שנושא המקווה יהווה אתגר משמעותי. יועצות הלכה שונות באפרת פנו לראש המועצה המקומית על מנת לדון איתו בנושא. הועדה החליטה מראש שלא נהיה חלק מהדיון ההלכתי ופנינו להבין את ההנחיות ממשרד הבריאות ומהמשרד לענייני דתות. בתחילת התקופה, כזכור, ההנחיות היו עדיין עמומות. לא היה ברור אם הנגיף עובר במגע או רק באוויר. נושא המסכות והחיטוי לא היה ברור עד הסוף. הנושא היחיד שנראה שהייתה בו הסכמה, הוא שהכלור בבור הטבילה מסוגל למנוע את הפצת הנגיף, ולפיכך רמת כלור מתאימה בבור הטבילה היה נראה לנו נושא קריטי. כמו כן, נושא הניקיון בין הנשים נראה היה לנו חשוב. לפיכך הוחלט יחד עם ראש המועצה הדתית שבכל ערב תעבוד במקווה בנוסף לבלנית הרגילה, מנקה שתנקה ותחטא את החדרים. שעות הטבילה תוכננו מחדש כדי לאפשר את פרישת כוח האדם באופן נכון. עם זאת, מערך המקוואות תיפקד תוך תחושה של חרדה עצומה: האם באמת אנחנו מצליחים לשמור על בריאות הטובלות והקהילה?
באמצע מרץ התגלה כי אישה שטבלה באחד המקוואות באפרת היא חולה מאומתת. כל צוות המקווה של אותו לילה וכל מי שהגיעה למקווה באותו ערב נכנסו לבידוד. הדבר הצריך היערכות חדשה מבחינת כוח האדם, ומבחינת המבנה עצמו מכיוון שהוחלט שהמקווה עצמו ייסגר ויעבור חיטוי. בנוסף לכך, התחלנו להבין כי הנושא הכלכלי עומד על הפרק: על חשבון מי ייכנסו בלניות והמנקה לבידוד? לא היו עדיין הנחיות ברורות בשלב זה.
ככלל, תקופה זו התאפיינה בחוסר תיאום וחוסר הבנה של הכללים. פורסמו הנחיות ולאחר מכן מומחים חזרו בהם. הייתה חוסר בהירות כללית. מובן שלא היה מה להאשים את המערכת: לא היה מידע, לא היו נתונים ואי אפשר היה באמת לדעת מה צריך לעשות על מנת למנוע הדבקה. אולם השטח שווע למידע ולהנחיות.
בתוך חוסר הבהירות הזאת החלטנו בוועדת המקוואות שנשמור על שני עקרונות מנחים: א. כל אישה אחראית על טבילתה ולכן כל אישה תחליט לעצמה מה היא עושה. תפקיד הועדה הוא לאפשר לנשים שרוצות לטבול, לעשות זאת בצורה הבטוחה ביותר. ב. הועדה תציג תמיד את הדברים כהווייתם. לא נאמר שהמקווה בטוח באופן מלא אם איננו מאמינות בכך, ולא נגיד דברים שאין לנו אפשרות לעמוד מאחוריהם במאה אחוז. נציג את המצב כפי שאנו מבינות אותו, את המציאות במקוואות, וניתן לנשים להחליט לעצמן. כמובן, תוך כדי אזכור שכל אישה צריכה ויכולה להתייעץ הן עם סמכויות הלכתיות והן עם סמכויות רפואיות. אלו עקרונות שהקפדנו עליהם לכל אורך הדרך והם עדיין העקרונות הממשיכים ללוות אותנו עד היום.
כפי שכולנו יודעים, נושא המידע היה ועודנו קריטי. היה ברור לנו שחשוב לשתף את ציבור הטובלות במצב. ראש המועצה הדתית רצה גם הוא שתצא הודעה מסודרת לטובלות. לפיכך הוצאנו באמצע מרץ הודעה ציבורית לכלל הטובלות ולקהילה. ההודעה שיצאה הייתה מאוד ברורה – וכללה תיאור בהיר של מה כן ומה לא. הקפדנו שהיא תהיה הודעה טכנית לחלוטין – ללא הבט הלכתי. כמו כן, הקפדנו לעודד נשים לשאול שאלת חכם אם התעורר בהן חשש מסוים.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
לאחר יציאת המכתב של הועדה, הופנו כלפינו שתי תלונות מרכזיות. אחת מגורם הלכתי ששאל מדוע הועדה אינה מרגיעה יותר את הטובלות. הוא חשש שההודעה שלנו תגרום לכך שנשים תחששונה להגיע ולטבול. עניתי לו שהועדה אינה מוכנה לקחת אחריות על משהו שלא ניתן לקחת עליו אחריות. שאנחנו כן מוכנות לפרוש את המצב בפני הטובלות ולאפשר להן לקבל החלטה מושכלת. במבחן התוצאה, הנגשת המידע, אמירת האמת ומענה על השאלות שעלו – אפשרו לנשים להרגיש ביטחון ולהמשיך להגיע לטבול.
התלונה השנייה הגיעה מיועצת הלכה שסברה שהיה על הועדה להכניס למכתב הנחיות הלכתיות. גם כאן עניתי שתפקיד הועדה הוא טכני בלבד ושאין לה לא עניין ולא מנדט לתת הכוונה הלכתית. הקפדנו תמיד להפנות שאלות הלכתיות לגורמים הלכתיים ושאלות רפואיות לגורמים רפואיים ותמיד לעודד נשים לברר לעצמן את הנושאים שהטרידו אותן. שוב, במבחן התוצאה הסתבר שזאת הייתה ההתנהלות הנכונה ביותר.
בעקבות המשך המצב, עלה נושא סגירת המקוואות לשבועיים על מנת לשמור על בריאות הציבור. חברות הועדה התלבטו. חלק מהחברות סברו שיש לשמור על בריאות הציבור ולא לאפשר טבילה עד שלא נבין את הסכנה הבריאותית. חלק מהחברות סברו שאסור לסגור את המקוואות ולמנוע טבילה. היה דיון ארוך וקשה וחברות הועדה ממש התייסרו מתוך הבנה שיש לנו שני עקרונות חשובים מאוד ויש לנו אחריות רבה כלפי הציבור. הועדה גם הבינה שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה לתת לאחרים להחליט ושעל חברות הועדה לקחת אחריות ולתת לציבור תשובות במיטב יכולתנו.
בסופו של דבר הוחלט שמכיוון שיש נשים שיטבלו ויהי-מה, אחריות הועדה היא לאפשר להן לעשות זאת באופן הבטוח ביותר. הועדה חששה שאם נסגור את המקוואות, נשים תלכנה לטבול במקוואות שלא שומרים בהם על כל הכללים ובכך ייצא שכרינו בהפסדנו. לפיכך, הוחלט להמשיך לפתוח את המקוואות ולשמור על הכללים, תוך הדגשה שאין לנו יכולת להתחייב שהמקווה הוא מקום סטרילי ועידוד נשים לבדוק את הנושא לעומק עם סמכויות הלכתיות ורפואיות מקובלות עליהן.
בסוף מרץ התחלנו בנסיון להכניס מערכת תורים למקוואות כך שהמקוואות יעמדו בהנחיות: מספר מצומצים של נשים בכל זמן נתון במבנה ורווח בין הטבילות. מכיוון שמדובר היה במערכת קיימת, היו שינוים והתאמות שנצרכו לתקופת הקורונה: למשל, לדאוג שלא יהיה ניתן לבחור בשימוש באמבטיה בכדי שנשים לא יטעו ויחשבו שהדבר אפשרי. לקח לנשים זמו להבין שיש לקבוע תור מראש ולעמוד בזמנים והבלניות עמדו לעיתים במצבים לא נעימים שבהם נאלצו לבקש מאישה לחכות ברכב מכיוון שלא קבעה תור ואז לקרוא לה כאשר נוצר "חלון" זמנים שבו תוכל לטבול.
התקופה הציבה בפנינו אתגרים רבים, ובשלב זה נתקלנו בבעיה לוגיסטית: החובה לשמור על מרווחים גדולים בין הטובלות היה בלתי מעשי והמערכת אפשרה קביעת תורים במרווחים מעט קצרים יותר מההנחיות הנדרשות. כמו כן, לא הצלחנו לעמוד בתחלופת המים בבורות בתדירות שהתבקשנו לעשות זאת. בסוף אפריל המועצה הדתית קיבלה תלונה רשמית מארגון עתים בנושא זה.
התקשינו לעמוד בהנחיות באופן מעשי משתי סיבות: נושא הניקיון במקוואות, שהוא נושא בעייתי גם בימים כתיקונם, החמיר. מסיבות מקומיות חל משבר עם האחראים על הניקיון במקוואות ועד שיושרו ההדורים, לא הצלחנו לעמוד בהנחיות המחמירות יותר של תחלופת המים. בנוסף, על מנת לעמוד בהנחיות באופן מחמיר בנוגע לפרישת הזמנים, היה ברור שנצטרך לפתוח את המקוואות לאורך כל הלילה, והדבר היה בלתי אפשרי מבחינת תנאי ההעסקה של הבלניות, שגם כך נדרשו לעבוד בתנאים בלתי אפשריים.
באופן אישי, השיחות שלי עם עתים היו מהשיחות הקשות ביותר שהיו לי בתקופה זו. הבנתי לחלוטין את חובתה של עתים להעיר לנו על חוסר השמירה על הכללים ולהגיש תלונות רשמיות בנושא. מצד שני, היה ברור לי שאין שום אפשרות לעמוד בכללים ובתקן המחמיר מבלי לפגוע משמעותית בבלניות ושהמשמעות היא סגירת המקוואות. היה במצב מן האבסורד, שכן אנחנו – שעושים מאמץ לשמור על הכללים גם אם לא על פי התקן המחמיר ביותר – נאלץ לסגור, ונשים תלכנה לטבול במקוואות שבהם לא אכפת לא מהכללים ולא מהתלונות של עתים.
למזלנו, בעוד אנו מנסות לרבע את המעגל, התקנות שונו כך שהצלחנו שוב לעמוד בהן באופן מלא.
לקראת הקיץ, דברים התייצבו. הצלחנו להיכנס ל"שגרת קורונה" בכל הנוגע לטבילה. הבלניות הצליחו למסד את נושא הניקיון בין הטובלות ואת הטיפול בטובלות כך שיהיה מינימום של קרבה בין הטובלת לבלניות ובין הטובלות לבין עצמן. טובלות התרגלו לקבוע תורים, נערך רישום כך שבמקרה של חולה מאומתת, קטיעת שרשרת ההדבקה הייתה פשוטה יותר. לא שעדיין אין חריקות! אבל באופן כללי, היישוב הצליח להיכנס לשגרה שמאפשרת טבילה בטוחה ללא הדבקה, לא של בלניות ולא של טובלות.
יש להעיר שקיבלנו פניות לא מעטות לפתיחת "מקווה קורונה" לטובת נשים חולות או מבודדות. מתוך רצון לשמור על בריאות הקהילה – טובלות ובלניות כאחת – וכמובן להשמע לחוק, נמענו באופן חד משמעי מנקיטה בצעד זה. עם כל הכאב והבנת הצער שיש לנשים מבודדות וחולות שאינן יכולות לטבול בזמן, סברנו כי אין מקום לנקוט בצעד זה שאינו חוקי וגם אינו עולה בקנה אחד עם ערבות הדדית קהילתית.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מה למדנו?
אולי הנקודה החשובה ביותר היתה שהועדה דיברה בקול אחד. הסכמנו בינינו שהדיונים לאורך כל התקופה יהיו רק בתוך הועדה, בצורה מכבדת ומכובדת, ללא הדלפות וללא כעסים. כאשר יצאה הודעה מטעמינו, היא יצאה כקול מאוחד של הועדה כולה. גם אם היא יצאה לאחר ויכוחים, חלקם קשים, היא יצאה רק כאשר הצלחנו להגיע לעמדה שכולנו יכולנו לחיות איתה בשלום. עמדנו יחד בלחץ שהופעל עלינו מגורמים שונים ושמרנו על שני העקרונות כאמור: לאפשר לכל אישה לטבול באופן הבטוח ביותר שיכולנו, ולומר תמיד את האמת לגבי יכולותינו.
תובנה נוספת הייתה שכאשר עובדים בשקיפות ובשיתוף פעולה, תוך לקיחת אחריות, התוצאות בשטח ברורות. כאשר השר לענייני דתות הגיע לפתיחת המקווה בתמר – טהרת מלכה, הוא שאל אותנו אם יש ירידה במספר הטובלות והתפלא מאוד לשמוע שאין. הדבר מעיד לדעתי על הביטחון שיש לטובלות במערכת; ביטחון שהרווחנו ביושר ושעלינו להמשיך ולתחזק.
באופן אישי, היו לי שתי תחושות חזקות בתקופה הזאת. אחת, שלפעמים ההנחיות שכן מגיעות, אינן מכירות מספיק את המצב בשטח. שמרוב פחד ולחץ, אין הבנה שצריך הנחיות שהציבור יכולה גם לעמוד בהם. ושאם ההנחיות יהיו לא מעשיות, לא יהיה בהן טעם.
זה קו דק מאוד. קשה להגדיר תמיד היכן הוא עובר.
השנייה, שאין לנו לסמוך אלא על עצמינו. וזה לא בהכרח דבר רע – לקחת אחריות על מצווה הוא לעולם לא דבר רע. אבל עם זאת, תחושת הבדידות והאחריות היו גדולות. העובדה שהיינו קבוצה, הייתה מחזקת וחשובה. כשהאחריות האישית ניצבת לצד ערבות קהילתית ושותפות – נוצרת עוצמה ייחודית המחזקת את הפרט והכלל כאחד.[1]
* המדריכה לטובלת היא סדרת מאמרים מתעדכנת בנושאי שאלות נפוצות על טבילה, כולל הנחיות מעשיות. לחצי לקריאת כל הפוסטים בסדרת המדריכה לטובלת >>
***
הערות
[1] אני אסירת תודה לכל חברות ועדת המקוואות באפרת: סטפני ויטקין, חיה כהן, חגית מוריה-גיבור, זיוה וייס, לימור ריסקין, שירה מרילי-מירוויס, שושנה פייגין, ומרלין ברודר, ולבלנית הראשית שרה נחשון (כמו כל צוות הבלניות המסור ביישוב), שהתגייסו באופן מעורר הערכה לנושא. לראש המועצה הדתית באפרת, בוב לנג, לרכז הדת, הרב איתן וייס, וכמובן לראש המועצה, עודד רביבי. ללא שיתוף פעולה של כל הגורמים, לא היינו מגיעים למצב שבו אנו נמצאות היום.
לנשות ההלכה הרבנית ד"ר חנה אדלר-לזרוביץ' והרבנית שרה סגל-כץ, שהיו כתובת להתלבטויות שלנו, ובעיקר על כך שעקבו אחרי המצב בשטח ואיפשרו לנו להבין היכן צריך לתקן.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- טבילה במקווה והתגוננות מנגיף הקורונה: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- מקווה בימי קורונה – מעשיות ואחריות – הרבנית שרה סגל-כץ והרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'
- דחיית טבילה במקווה: האם ומתי מותר לקיים טבילה שלא בזמנה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- מה שבידינו לעשות: התמודדות בימי קורונה – צוות גלויה
- מים עכורים: תברואה והיגיינה במקווה – הרבנית שרה סגל-כץ
- חוות דעת של אפידמיולוגית על תברואת המקוואות, מרץ 2020 – עפרה מהודר
- העזנו ליזום ולממש את האחריות הציבורית שלנו: מחשבות בעקבות סוגיית המקוואות בתקופת הקורונה – ברנדה הורביץ פרוור
- על חווית הטבילה – אלה קנר
- טבילה משלך: להפוך את הטבילה לבעלת משמעות אישית – הרבנית שרה סגל-כץ
- מרחב, מקום: על תהליך עיצוב מקוואות נשים מתוך מחוייבות לקהל הטובלות – לאה סולטר
- נאמנות אישה להעיד על עצמה: האם כלה צריכה להביא אישור על טבילה במקווה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- כ-שרררר? מהו מקווה כשר להלכה – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
