המשוררת והפסיכולוגית הקלינית קמה שיר (שם עט) משתפת במסע שהוביל אותה לכתיבת שירה בגיל 33. שיר, בוגרת בהצטיינות בספרות ובפסיכולוגיה ואם לשלוש, משלבת בכתיבתה בין העומק הרגשי לחשיבה הפסיכולוגית ומחפשת את הקונפליקטים החבויים בחיי היומיום. "שירה מאפשרת לעצור, להתבונן, להרגיש", היא אומרת ומתארת כיצד הקשבה לטקסט טיפולי דומה להקשבה לשירה – שתיהן דורשות הקשבה למה שנאמר בפערים בין המילים.
בראיון גלוי עיניים ולב היא מספרת על הרגעים המכוננים שעיצבו את דרכה הספרותית ומסבירה מדוע דווקא בתקופה הנוכחית השירה הפכה עבורה לצורך קיומי.
קמה שיר הינו שם העט של משוררת ועורכת שירה שהינה גם פסיכולוגית קלינית. בוגרת תואר ראשון בספרות עברית ופסיכולוגיה באוניברסיטת בן גוריון שבו זכתה בפרסים על הישגיה מטעם המחלקה לספרות עברית ומכון הקשרים, וכן בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית מטעם אוניברסיטת בר אילן. את שני התארים סיימה בהצטיינות. קמה נשואה ואם לשלוש בנות. ספרים פרי עטה: "אישה – ילדה, גבר – אישה ושירים אחרים", "אין קווים מפרידים" ו"מה תעשי".
איך הפכת למשוררת? מהי מערכת היחסים שלך עם השפה מילדות ועד היום?
שנים רציתי לכתוב וכילדה הייתי נעזרת הרבה בכתיבה וכותבת יומנים, אני באה ממשפחה של כותבים אבל הכתיבה לא באה אלי במובנה הספרותי. יום אחד, בגיל 33, התחלתי לקבל שירים, התחושה הייתה כאילו הם מגיעים אלי מבחוץ והופכים להיות שלי, לא הייתה לי שליטה ממש על מתי יופיעו.
כילדה גדלתי בבית דובר אנגלית והתביישתי בשפה, רציתי להיות "ישראלית כמו כולם" וגם ככותבת בחנתי את עצמי בהתחלה אל מול אחרים, חיפשתי משוררים שדומים לי כדי להרגיש שהסגנון שלי לגיטימי , עד שבשלב מסויים הבנתי שאני לא צריכה לכתוב כמו אחרים, שהייחודיות שלי כמשוררת היא לכתוב כמו עצמי. אני חושבת שזה תהליך מקביל לשינויים שעברתי בחיים.
אילו רגעים, מפגשים או חוויות עיצבו את דרכך הספרותית?
אני זוכרת שני רגעים שעצבו את דרכי הספרותית הן מבחינת החיבור לספרות והן מבחינת החשיבה. הייתי נערה שהעולם עובר בתוכה, חוויתי את העולם באופן עמוק, מבחינה רגשית, רוחנית וקוגניטיבית והרגשתי מאוד בודדה. בשיעור ספרות בתיכון קראנו את השיר "אהבה" מאת דליה רביקוביץ'. בשיר היא מתארת כיצד שני אוהבים מתנתקים מהעולם ונשארים בתוך עצמם. היה לי אז בן זוג, אהבה ראשונה וסוערת שהיה כל עולמי, הרגשתי שאף אחד לא מבין את האהבה הגדולה שיש בינינו. קריאת השיר השיבה לי חוויה של ארגון והבנה. אני חושבת שכקוראים זה מה שאנחנו מבקשים משירה.
רגע נוסף התרחש מהלך התואר בספרות, תואר שעיצב אותי כבת אדם. בשנה הראשונה בתואר בקורס מבוא לשירה הגשתי עבודה של ניתוח שיר על השיר "ניגון עתיק" מאת נתן אלתרמן. בשיר הוא מתאר כיצד יתן הכל עבור אהובותו דרך תיאורים של אהבה גרנדיוזית החוזרים בכמה בתים, עד שבבית האחרון הוא קובע כי אם תהנה במסיבה בלעדיו ישרוף את ביתה עליה.
תחילה חשבתי לקבוע שזו אינה אהבה, אך קריאה מעמיקה יותר של השיר אפשרה לי להחזיק את הקונפליקט: מחד אהבה גרנדיוזית ומאידך הרס משמעותי ושליטה (אני חושבת שמה שלגיטימי לבטא בפנטזיה, באומנות או בשירה לא בהכרח לגיטימי להתנהג בחיים).
אני קוראת שירים בחיפוש אחר המסתתר מתחת, מחפשת קונפליקטים חבויים וניגודים, ממש כמו שאני מקשיבה למטופלים.
מאז אני קוראת שירים בחיפוש אחר המסתתר מתחת, מחפשת קונפליקטים חבויים וניגודים, ממש כמו שאני מקשיבה למטופלים. במבט לאחור גם השיר "אהבה" של רביקוביץ' החזיק את הקונפליקט שבאהבה האבסולוטית הזו.
איזה טקסט (שירי או אחר) שינה את אופן הבנתך את מעשה הכתיבה?
האופן בו אני קוראת שירה דומה לאופן בו אני כותבת אותה, ברוב השירים שלי ניתן למצוא קונפליקט. כתיבתי גם מושפעת מהחשיבה הפסיכולוגית הרואה במורכבות חלק מהחיים וברגשות משהו שיש לתת לו מקום יחד עם חשיבה.
האם היה רגע מכונן שבו השירה הפכה מאפשרות לצורך קיומי?
יותר ויותר, אני מבינה בשנים האחרונות שהשירה היא צורך קיומי, הן קריאת השירה והן כתיבתה. אנו חיים בתקופה שהכל מרפרף וחולף, הרשתות החברתיות מיצרות עומס גירויים, חלקם שטחיים מאוד, והמצב במדינה לא מאפשר להרגיש באופן מלא כך שאנו עסוקים הרבה בהישרדות או במיסוך רגשי, חיים את הקליפה של החיים בעוררות מוגברת. שירה מאפשרת לעצור, להתבונן, להרגיש. שירה נוגעת בעומק ומיצרת תנועה.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מה מייחד את שפתך השירית?
הכתיבה שלי היא חיפוש תמידי אחר העומק שמסתתר ברגעים הפשוטים של החיים, יש בה אויר ותנועה ועל אף שהיא עמוקה היא יחסית נגישה להבנה. האוויר בין המילים הוא מקום שבו השקט יכול להתפשט ולחיות, לתת למילים להדהד ולנשום מעבר למה שנאמר.
אילו נושאים, שאלות או מתחים מניעים את השירה שלך?
אני כותבת את האישי אבל מבקשת להרחיב את האמירה על היות אישה, אם ואדם בעולם. השירה נוגעת במרחב הביתי, ראשית במובן הקונקרטי, תיאורי הבית ועבודות הבית, האמהות והזוגיות מכילים חלק משמעותי מהיצירה שלי. לצד זאת ישנו ביטוי של המרחב הביתי במובן הסימבולי, העולם הפנימי שבו עליות וירידות, קונפליקטים, וחיפוש מתמיד. גם זכרונות עבר ועיבוד של חויות ילדות נמצאים בשירים. מעבר לכך לא מעט מהשירים עוסקים במתח שבין אובדן לצמיחה, חיפוש אחר משמעות, התמסרות לחיים וקבלה.
איפה הכי נכון לך לכתוב בדרך כלל – בבית, בבית קפה, בטבע? מה חשוב לך שיהיה בסביבת הכתיבה שלך?
בגלל שהשירים מגיעים אלי, אין לי ממש בחירה איפה לכתוב כך שלפעמים זה מצריך ממני לעצור הכל ולהקשיב. זה לא פשוט כשיש שלוש בנות בבית שכל הזמן קוראות "אמא".
האם יש עונה, שעה ביום או מצב נפשי מסוים שבו השירה שלך פורחת?
אני חושבת שהמצב הנפשי שמזמן כתיבה הוא מצב נפשי של הקשיבה ומנוחה. כשאני מנסה להספיק הכל ולרוץ ולסיים מטלות השירה פחות מגיעה.
האם קרה ששיר שלך התפרש באופן מפתיע על ידי קורא/ים? מה זה עשה לך?:
לא פעם קוראים מפספסים משמעויות עמוקות בשירים שלי או שקוראים משמעויות שלא חשבתי עליהן, מה שמאוד מעניין ומרגש אותי. כל עוד הפרשנות מבוססת טקסט ולא נובעת מהשלכה של העולם הפנימי של הקורא באופן שבכלל לא קשור אלי, אני בסדר עם זה. יחד עם זאת קרה לי פעם שכתבו על אחת האנתולוגיות באחד העיתונים ביקורת שהייתה לא מבוססת בכלל ואף בסוף נכתב דיסקליימר שהכתובת כועסת על הפסיכולוגית שלה… בעיני זה מאוד לא מקצועי.
קרה לי פעם שאחת הקוראות פירשה שיר שלי כמקטין נשים באופן שהפך לגמרי את כוונתי. זה הכעיס אותי כי שייכו לי משהו שונה לגמרי מהאמונות שלי, יחד עם זאת אני מבינה שהשירים הם לא אני אלה טקסט ושאין לי שליטה על מה אנשים יפרשו ממנו או ישליכו עליו מתוך עולם הפנימי. למדתי לקבל את זה.
אני מבינה שהשירים הם לא אני אלה טקסט ושאין לי שליטה על מה אנשים יפרשו ממנו או ישליכו עליו מתוך עולם הפנימי. למדתי לקבל את זה.
האם יש גבולות אתיים בכתיבתך? האם יש דברים שהכרעת שלא לכתוב עליהם או כאלו שבחרת בחירה אידיאולוגית להשקיע בהם בכתיבתך?
לעולם לא אחשוף מטופלים באופן ברור אף כי לא מעט שירים נכתבו בהשראת מטופלים והקשר שנוצר. אני כותבת ממקום אידיאולוגי שמעורב עם המקום הרגשי, אני מחזיקה בראש את עצמי ובו זמנית את מקומן של נשים בחברה או של האדם בעולם כמעט בכל שיר שאני כותבת. בכוחה של האומנות לתאר את העולם ולשנות אותו. אני חושבת שלא מספיק נותנים מקום לביטוי עולמן של נשים בשירה על אף שרוב הכותבות הן נשים ורוב הקוראות הן נשים.
איזו תובנה מהמסע שלך בכתיבה היית רוצה לחלוק עם כותבים.ות בתחילת דרכם?
כתיבה טובה הנה תהליך שבו החלק הבוגר מלווה את החלק הילדי ומחזיק לו את היד. כתיבה שאיננה מחוברת לרגש לא תניע את נפש, לא משנה כמה דימויים שכלתניים יהיו בה. אך גם כתיבה נשפכת ללא חידוש או רעיון מיוחד לא תספיק כדי ליצור שיר טוב. כתיבה טובה מחברת בין הרגש לחשיבה, מרגשת ואוספת.
קראו, לימדו והעמיקו בנפש שלכם ובעולם השירה כדי להגיע לשילוב שיביא לתנועה.

האם ואיך השירה שלך נפגשת עם תחומי אמנות או עשייה אחרים?
אני חושבת שיש מפגש משמעותי בין שירה לטיפול, לא אחת אני יושבת עם מטופל.ת ועולה לי שיר לראש, פעמים רבות אני משתפת את המטופלים שזה מתאים להם, אנחנו קוראים את המילים של השיר וחושבים יחד איך זה מתקשר למה שםן חווים באותו הרגע. אני חושבת שהקשבה לטקסט טיפולי דומה מאוד להקשבה לשירה, יש לשים לב לאמצעים האומנותיים כגון שפה או תנועה, להקשיב למה שנאמר וגם לשמוע את מה שנאמר בפערים בין המילים.
לאחרונה יצרתי תערוכה בשם "מקום לאיבוד" יחד עם המאיירת ליאור בן זקן אשר מדברת על מרחב ביניים בין אומנות ויזואלית לשירה ובין משבר לצמיחה. התערוכה נאצרה על ידי אושרי נדר כהן ב־ Yaara open studio ביפו והוצגה גם במזא"ה 9 בתל אביב. העבודה על יצירה משותפת הוציאה אותי מהבדידות שבכתיבה, האיורים החכמים של ליאור שהבינה את התמצית בשירי ויצרה מהם דימויים משלה, השיבו לי ארגון והבנה. יצירה תמיד מתקיימת בעיני במרחב משותף קונקרטי או מדומיין.
מה הספר שעכשיו נקרא על ידך?
אני קוראת הרבה, גם שירה וגם סיפורת, זה משהו שאני מרגישה שממש מציל אותי. אני קמה מוקדם מאז המלחמה ובמקום לרוץ לעשות את מטלות הבית אני לוקחת רגע לשבת על הערסל בגינה עם קפה וקוראת.
מאז המלחמה החלטתי גם לפתוח קבוצת וואטסאפ בשם "עת שירה" שבה אני שולחת שירים ומחשבות על שירים. ביקשתי לעשות טוב, אבל אני חושבת שבאופן לא מודע רציתי שיהיה לי מקום לדבר בו שירה.
אני חושבת שבאופן לא מודע רציתי שיהיה לי מקום לדבר בו שירה.
אחד הספרים שאני חוזרת אליהם כל הזמן הוא אוסף שיריה של המשוררת רחל אשר נקרא: "רחל שירים מכתבים רשימות קורות חייה" אשר יצא בהוצאת זמורה ביתן 1985 ונערך על ידי אחיינה, אורי מלשטיין. מצאתי אותו בחנות ספרים יד שנייה בטיול משפחתי בשוק הכרמל והרגשתי שמצאתי אוצר. כתיבתה חכמה, כנה וחדה ועם זאת מלאה ברגש. אני מוצאת בספר משהו מרגש בכל פעם שאני פותחת אותו. לעיתים אני גם מתנחמת בהיסטוריה הלא פשוטה שחווינו כעם וכאנושות לאורך השנים ועדיין התגברנו, זה טבע העולם.

רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם