למרות שינויים אלו ואחרים בקהילה הדתית במציאות ימינו, רבקה בן ששון מרגישה שאין שינוי ממשי בכל מה שקשור לנושא הגירושין, התמודדות הקהילה עמו והשיח עליו. היא משתפת בזווית מבטה כגרושה וקוראת לציבור לפתח מודעות, רגישות והתייחסות אקטיבית לגרושים ולגרושות.
אני גרושה למעלה מעשר שנים ואני מעלה שוב דברים שכתבתי לפני כשמונה שנים. לדאבוני הרב למרות שאחוז הגירושין רק עולה, וגיל המתגרשים הולך ויורד- אין שינויים ממשיים בקהילה הדתית.
ברצוני להעלות מספר בעיות הקשורות לנשים הגרושות הדתיות. מאחר ששיעור הגירושין בישראל הוא 26%, הרי שמדובר באחוז די גבוה, שרק הולך ועולה, גם אם נניח שבמגזר הדתי הוא מעט פחות מכך. למרות זאת אין שום התייחסות לנשים הגרושות בציבוריות הדתית. הסיבות להתעלמות הזו נעות בין חוסר תשומת לב ואדישות ועד להתעלמות מכוונת מרבנים, מחשש ל"אם תעירו ואם תעוררו".
הבעיה הראשונה, כפי שאני רואה אותה, היא ההתמודדות המיידית של הגרושה עם המצב החדש, לא רק בביתה פנימה, אלא גם כלפי חוץ. בניגוד למצב של מות אדם קרוב מאד, עליו "יושבים" שבעה לאחר הלוויה, ומקיימים סממנים אחרים של אבל, אין לגירושין, הדומים מאד למצב כזה, שום השתתפות חברתית ממוסדת. לדוגמא: התאספות ל"ניחומים" או לפורקן של חוויות קשות. במלים אחרות, חסרה חוויה חברתית שתנסה לתת תמיכה, או לפחות לגיטימציה לרגשות האבל, האבדן והעלבון של הגרושה. האשה צריכה ליידע הרבה מאד אנשים במצבה החדש, בניגוד לפרסום הפטירה שמתחייב מחשיבות מצוות הלוויה וניחום האבלים. הגרוש/ה אמור/ה לחזור לשגרת חייה/ו מיד עם תום טקס הגירושין, ואם אין לה משפחה או חברות קרובות, הרי שהיא נשארת לבדה עם רגשותיה.
היהדות נותנת לטקסים מקום של כבוד, ובמיוחד לטקסי מעבר. כך ב״ברית המילה״ ב״בר מצווה״ ונישואין. במרוצת השנים האחרונות עם עליית הפמיניזם, מקובל בחברה הדתית לערוך טקס ״בת מצוה״ֿ ולאחרונה גם טקס להולדת הבת, כשכל משפחה נותנת לטקס צביון משלה. רק למעבר הקשה מחיי נישואין ומשפחה לחיי גירושין עם או בלי ילדים- אין שום טקס מעבר. אני סבורה שהגיע הזמן ליצור דגם לטקס כזה, שיהיו לו סממנים של אבל אבל גם הדגשת המשכיות החיים. לחילופין יש מקום לטקס על בסיס של סעודת הודיה, על פי תחושת הגרוש/ה. אני ערכתי טקס כזה לעצמי לאחר חמש שנים מגירושי, ואף בניתי תבנית לטקס מעבר לגירושין בחוברת שיצאה בעזרת ״קולך״.
הבעיה השניה שאני רוצה להעלות היא ההתייחסות או חוסר ההתייחסות של הקהילה הדתית לגרושה ובעיותיה. אני מניחה שברוב המקרים אנשים לא נותנים את דעתם על האחר מעבר למעגל הקרוב להם. רוב הציבור אינו יכול לתאר לעצמו בפני אילו בעיות ניצבת הגרושה בחברה הדתית. כאן אני רוצה לעשות הבחנה בין אלמנה לגרושה. במרבית המקרים האלמנה מאבדת את בעלה אך לא את הקשר עם משפחתו ולעתים גם עם החברים המשותפים. דבר זה אינו נכון לגבי הגרושה. גם כשאין נתק מוחלט והיחסים תקינים, אין היא חלק מהמשפחה עוד, והיא וילדיה עלולים למצוא עצמם מאבדים אנשים קרובים נוספים. בני זוג שהתגרשו מוצאים עצמם שוב במקום של רווקות מבחינת הצורך לתפקד במשפחה במקום שני בני הזוג. בעיקר הדבר נכון לגבי נשים שצריכות למלא את התפקיד הגברי בשבתות וחגים בנוסף לתפקידיה הנשיים. נכון שכיום יש יותר נשים שעושות קידוש ומדליקות נרות חנוכה. אבל כמה עושות הבדלה או בונות סוכה בעצמן?
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
אני קוראת מכאן לחברים בקהילות בהן יש נשים גרושות לחשוב על הצרכים שלהן ולנסות לעזור להן:
- ראשית כל, אני פונה אל רבני הקהילות ופרנסיהן: אנא פנו בגלוי לבני הקהילה שיזמינו ויקרבו את הגרושות וילדיהן באופן פעיל! אל תתעלמו מהן – הן לא תהיינה הגורם לעליה ברמת הגירושין.
- אם לגרושה יש בנים צעירים – אנא מצאו גבר ש״יאמץ״ את הבן וידאג לו גם לקבל עליה לשירת ״אנעים זמירות״ בנוסף להנחותו בתפילה בציבור בשבת וחג.
- בדקו אם יש לגרושה צורך בעזרה בהקמת סוכה כיש לה ילדים צעירים.
- הזמינו אותה לארוחות שבת, עם או בלי הילדים. בלי הילדים היא בדרך כלל לבדה, ועם הילדים – יכול להיות שהילדים שלכם מכירים היום את תופעת הגירושין מגן הילדים ובית הספר, הם אולי ישאלו שאלות מביכות בפעם הראשונה, אבל אם תחשבו על כך מראש תוכלו להגיב בהתחשבות גם בילדים שלכם וגם בילדי הגרושים.
- אשה גרושה ״מאיימת״ לעיתים על זוגות, אבל צריך לדעת שהן גם מאוימות על ידי גברים ״אבירים״. שני המקרים הם חריגים, ומקשים על ההתנהלות הטבעית בקהילה. אל להם להרתיע את האנשים הטובים.
לסיום דברי אני קוראת לנשים הגרושות להשתתף בקבוצות תמיכה שונות – כל אחת כפי שמתאים לה: תמיכה עצמית על ידי קבוצה, כמו זו שאני ריכזתי שנים, או על ידי בעלת מקצוע. בקבוצת התמיכה שלנו למשל, היינו נפגשות בערך אחת לחודש, בחורף במוצאי שבתות ובקיץ יותר בימי שישי. ניתן לארגן יציאה לטיולים משותפים בזמני חופשות וחגים, לקיים שבתות משותפות, או כל מפגש חברתי שמטרתו להפיג את תחושת הבדידות. בשנים האחרונות הקמתי קבוצת וואטסאפ בשם ״נשים אף פעם לא לבד״ וכל גרושה דתית שמעוניינת בשיח עם נשים אחרות במצב דומה מוזמנת להצטרף, או ליצור קבוצה עם חברות שלה. זה בא להחליף את המפגשים האישיים כשנשים גרות במרחקים זו מזו. יש בידינו להוסיף לשגרת החיים האישית שלנו כגרושות ולחבר בין נשים הנמצאות בסיטואציה דומה ומסוגלות להוות משען זו לזו.
אייר תשע״ו.
לטקס הגירושין החברתי שכתבה רבקה בן ששון
המעוניינות להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שהוזכרה, מוזמנות לפנות לכותבת, רבקה בן-ששון, באופן אישי בכתובת המייל: rivka.ben-sasson@mail.huji.ac.il
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- על הגירושין ביהדות : טקס סידור הגט – צוות גלויה
- דינים מיוחדים הנלווים לגירושין – צוות גלויה
- האתגר: חיי גירושין של שומרי ההלכה – רחלי אייזדורפר
- יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל: על הצורך בטקס ובתפילה המיועדים לעת הגירושין – רות חסין
- תפילה להתרת עגונות ומסורבות גט – ד״ר יעל לוין
- תפילה לאישה לאחר קבלת הגט – ד״ר יעל לוין
- מי שברך לאשה היוצאת לחופשי – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות: הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום וד"ר תניא ציון-וולדקס
- מי שחרב עליה ביתה – רות חסין
- תלינו את שטר הגט – אסנת אלדר
- שכינה – רות חסין
- נָחוּגָה: תוכן העניינים
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
