״הגעתי לגיל 40, והחלטתי שיום הולדת עגול זה סיבה לעבור את המשוכה, ולקרוא בתורה״ – ד״ר רבקה נריה בן-שחר כותבת על הבחירה לקרוא בתורה עבור הציבור ועבורה

במשך תקופה ארוכה לא היה אפילו צורך לבטא את המילים "קול באישה" כדי לגרום לד"ר רבקה נריה בן שחר להשתתק. ישנם דברים שאפילו לא צריך לומר,״הגעתי לגיל 40, והחלטתי שיום הולדת עגול זה סיבה לעבור את המשוכה, ולקרוא בתורה״ – ד״ר רבקה נריה בן-שחר כותבת על הבחירה לקרוא בתורה עבור הציבור ועבורה. רשומה שהתפרסמה בכתב העת ״עמודים״ לכבוד ח״י שנים לקהילת ״שירה חדשה״.

קהילת שירה חדשה, שבה אני חברה, חוגגת בימים אלו את יום הולדתה השמונה עשרה. למרות שהגיעה כבר לגיל חופה, אנשים שואלים שוב ושוב: "ומה עם קול באשה?". אם אהיה כנה, השאלה היא לא רק הלכתית, והתשובה היא לא רק הלכתית. גם השאלה וגם התשובה עמוקות יותר מאשר "מותר או אסור". הן נובעות מאלפי שנים של תפיסות מהותניות ביחס לנשים וגברים. והסיפור האישי שלי יכול אולי ללמד משהו על תפיסות אלו.

גדלתי במשפחה חרדית לאומית (כך מכנה קהילת החוקרים את הקבוצה שנמצאת בתווך בין הדתיים הלאומיים לחרדים, ומכנה את עצמה "הציבור התורני" ו/או "הציבור האמוני"). משחר ילדותי נשאתי את עיני למודל הנערץ: בנות דודותי החרדיות. הן נראו לי מושלמות: צדיקות, צנועות, מתנהגות תמיד יפה, עושות כל מה שנדרש. כיוון שלא פעם ולא פעמיים שאלו אותי למה אינני מתנהגת כמותן, עשיתי את כל המאמצים להשיג את המטרה (הלא כל כך מושגת, בהינתן אורח החיים השונה).

כילדה צעירה, ליוויתי אותן בשבתות לפעולות ב"בתיה", תנועת הנוער (נערות) של בית יעקב. הפעולות היו חינוכיות, הסיפורים – מרתקים, אבל אני חיכיתי בקוצר רוח לחלק האהוב עלי – השירה. קבוצה של 30-40 בנות, שרות יחד בשעות אחר הצהרים של שבת, זהו עונג שבת אמיתי. אני זוכרת שהיו בנות שניגשו לסגור את החלונות בכיתה שבה התקיימה הפעולה. בת דודתי הסבירה לי שאנשים העוברים ברחוב עלולים חלילה לשמוע את קול שירתן, וגם בבית הן סוגרות את החלונות כשהן שרות. זה "קול באשה", היא אמרה.

כן, "קול באשה". לקח לי הרבה שנים להבין שלאמרה הזו יש המשך – "קול באשה ערווה". אבל האמרה כנראה קוצרה כדי לא לומר את המילה הלא צנועה הזו. ובכלל, אם הקוד ברור, למה צריך לומר הכל? קול באשה, וזהו. אני זוכרת שעוד לפני שהייתי בת מצוה, אי שם בסביבות גיל 9, בשלב שבו חשבתי שהכנה מוקדמת לבת מצוה כוללת לשמור שש שעות וללבוש שרוולים עד המרפק – החלטתי שגם אני שומרת על ה"קול באשה" הזה. החלטתי להיות גדולה ולהתנהג כמו אמא: אם אמא לא שרה כשיש אורחים, גם אני לא. מה רע בתנועות שפתיים? אפרש לשיר זמירות בדיוק כמו תפילת שמונה עשרה. כמו חנה, ששפתיה נעו וקולה לא נשמע, לא?

לא צריך לדבר על "קול באישה"

ה"קול באשה" הזה ליווה אותי לכל מקום. בבית הספר לבנות שבו למדתי, בעצמונה שבגוש קטיף, האבות אפילו לא הוזמנו להופעות. כך יכולנו לשיר, לרקוד, להציג ולהופיע בחופשיות רבה – מול האמהות הנרגשות. כאשר למדתי בכיתה ח' בנועם בירושלים, בית הספר התורני הזה היה נראה לי מעצמה של ליברליות. האבות הוזמנו למסיבת סוף כיתה ח'! כמובן שבזמן הופעת המקהלה הוציאו אותם להתפלל ערבית. אבל אבות? במסיבת סיום של בנות?

בהפוך על הפוך, האולפנא בכפר פינס היתה עבורי מעצמה פמיניסטית. קבלת שבת שבה 500 בנות שרות בבית המדרש, בעוד מנין גברים יושבים מאחורי וילון בספריה הקטנטונת. נכון שהם קראו בתורה, אבל אנחנו היינו הרוב, בבית מדרש גדול ומואר. לסעודה השלישית אני מתגעגעת עד היום. הבדיחה היתה שיש חושך בחדר האוכל כדי שלא נראה כמה האוכל נורא. המציאות היתה שמיימית: אותן 500 בנות, שרות שירי נשמה, שירי סעודה שלישית, במשך 40 דקות. לא רציתי שזה ייגמר, והתנחמתי בעובדה שזה יחזור שוב בעוד שבועיים. ידעתי שהעובדה שאנחנו שרות בקבוצה ענקית ליד גברים מתבססת על הפסיקה שכאשר ישנם כמה קולות ביחד, לא ניתן לזהות איזו אשה שרה, ואיזה קול שייך לאיזה אשה. אני חושבת שלא היינו מעלות על דעתנו לשיר לבד בקול.

הייתי גאה כל כך להיות במחזור הראשון של האולפנא (ל"א, אם תהיתם) שלא הוזמנו בו גברים להצגה של ההכתרה. ראש האולפנא דיבר איתנו ואמר שיש לנו הזדמנות לחולל מהפכה. היו כמה בנות שאמרו שאבותיהן התרגלו לבוא להכתרות של האחיות הגדולות, אבל הי, לא כל יום אפשר לחולל מהפכה! הוא אפילו לא הזכיר את המילים "קול באשה".

כי ה"קול באשה" הזה היה כל כך חזק, שנראה שחוזקו הממשי טמון בכך שלא היה צריך לדבר עליו. משהו מובן מאליו, כמו כשרות, כמו שבת. עוצמתו נבעה מכך שגם אם כילדות היינו שומעות את ה"שששש, יש כאן גברים", בהמשך לא היה צריך להכביר מילים. לפעמים אפילו מבט הספיק. מבט שאחרי שנים למדתי לזהות את המופעים השונים שלו בקהילות החרדיות, החרדיות לאומיות, ובקרב האמיש בפנסילבניה, שאותם אני חוקרת. מבט מוכיח, מבט שקשור לצניעות. זה מבט שונה מתוכחות אחרות. זה לא כמו המבט שמביט בך אחרי איחור, או אחרי שבירת צלחת. מבט מיוחד, שגורם לך להצטנף ולחזור מהר למקומך הראוי.

חלפו שנים רבות, שבהן "קול באשה" לא הטריד אותי. זה פשוט היה עוד חלק מהקיום שלי כאשה יהודיה. עד שהגענו ל׳שירה חדשה׳. לעולם לא אשכח את השבת הראשונה שלנו בשירה חדשה, שהיתה השבת השניה לקיומו של המנין. מאיר, בן זוגי, שמע עליו מחבר שהכיר מהצבא. אני, כמובן, התנגדתי. "זה מקום של רפורמים", פסקתי לאחר שתיאר לי בקצרה את הדברים. כמעט כל הקורסים שלמדתי באותה שנה, במסגרת התואר השני שעליו עמלתי במחלקה לתקשורת, עסקו איכשהו במגדר. אבל זה לא הפריע לי להפריד בין תיאוריה לפרקטיקה, בין אידיאולוגיה למעשה.

תפילת מנחה היתה "רגילה", למעט הארגון הפיזי של האולם הקטן שבו התפללנו, שהדהים אותי. הרעיון של נשים הממוקמות מצד אחד, גברים הנמצאים מצד שני, ומחיצה באמצע, היה נראה לי מוזר ומפתיע. אבל תפילת מנחה הסתיימה, ואשה – ממש אשה – צעדה לעבר הבימה, פתחה סידור שהיה מלא בפתקיות וסימונים, והחלה להתפלל. אני זוכרת איך בו זמנית חשתי שאני רוצה לברוח משם, ושאני נדבקת לכסא. הקול שלה היה גבוה וצלול, היא התפללה כמו שנשים מתפללות – מכל הלב. מודעת לגודל הרגע והזכות, לא כמצוות אנשים מלומדה. היא בחרה שירים שמחים, ואחרי היסוס קל הצטרפתי לקהל השרים והשרות.

נקרעתי לגזרים: הרגשתי שאני לגמרי לא שייכת, ויחד עם זה שזה המקום שלי. שזה אסור, ושזה מותר. שעם ישראל לא נוהג כך, אבל אולי הגיע הזמן שינהג. שמה יגידו ההורים שלי, לעומת עיניה הפקוחות והנדהמות של התינוקת שלי בת השנה וחצי, שסוף סוף מצאה בית כנסת שהכיל אותה ולא זרק אותה (ואותי) החוצה. כנראה שהסופר-אגו השתלט עלי, כי תוך כדי לכה דודי הרגשתי שזה באמת מקסים, אבל שאנחנו לא נבוא לפה יותר. ההחלטה התחזקה כאשר המחיצה נפתחה בסוף התפילה, וגבאית – אשה! – הודיעה מספר הודעות.

מאז, למרות הכרזותיי החוזרות ונשנות ש"אני לא חוזרת לשם", חזרתי. משהו עמוק, כנה ואמיתי, קרא לי. משהו שלא יכל להכיל יותר את הפער הבלתי נתפס בין הדמות המקצועית שלי אז – סטודנטית לתואר שני, מתרגלת, עובדת סוציאלית – והדמות הדתית, זו שיושבת בירכתי בית הכנסת, אי שם למעלה. הפשרה שהשגנו היתה שנלך בערב אבל לא בבוקר, כי לשמוע נשים קוראות בתורה היה הרבה מעבר לכוחותי. עד שהסכמתי לנסות, רק פעם אחת.

אשה קוראת בתורה?!

בפעם האחת הזו הוציאה אשה ספר תורה. היא לא רק הוציאה אותו, אלא גם אמרה את הפסוקים שלפני, וצעדה איתו לאורך עזרת הנשים. זו היתה הפעם הראשונה, מאז גיל 4, שנגעתי בספר תורה אמיתי. זו גם היתה הפעם הראשונה ששמעתי קול צלול ונשי קורא: "ויעזור ויגן ויושיע לכל החוסים בו…" ועוד ועוד פסוקים ואמירות שמעולם לא הבנתי. באמת שאלתי את עצמי תמיד מה קורה שם… מעזרות הנשים שבהן הייתי הכל היה נשמע כמו מלמול אחד ארוך ולא ברור. 

לקחו לי עוד הרבה מאוד שנים להעז לעלות לתורה. לא לקרוא, חלילה, רק לעלות. כיון שאני נוהגת ש"קול באשה" לא רלבנטי לדיבור, אמרתי כמה וכמה דברי תורה. אבל לעלות לתורה? הגעתי למדרגה רק אחרי הלידה השלישית. הרגשתי צורך אמיתי לעלות לתורה, לברך "הגומל" מול ספר תורה פתוח, ולחגוג עם הקהילה את לידת התינוק. אני זוכרת את הרעד בידיים ואת התחושה שהרגלים לא מחזיקות אותי, אבל באמת חשבתי שאני עדין חלשה מהלידה, ולא שזו פעם ראשונה שאני רואה ספר תורה מקרוב…

במבי שלג ז"ל כתבה לפני שנים רבות מאמר שכותרתו היתה "בתי תקרא בתורה". למרות שכבר היינו שנים רבות בשירה חדשה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאולי הבת שלה תקרא בתורה, אבל הבת שלי… בחיים לא. אבל השנים חלפו מהר, ובתי הבכורה החלה עם אבא ללמוד לקרוא בתורה. הם לומדים את הטעמים, ואני שומעת מהחדר השני ש"הכי חשוב להקפיד על סוף פסוק ואתנחתא". בנסיוני להקל על בת ה-11 המתוסכלת, נכנסתי לסלון: "למה אתה סתם מלחיץ אותה? אתנחתא באמת צריך ללמוד, אבל סוף פסוק – זה תמיד כתוב! הנקודתיים האלו תמיד נמצאות בסוף כל פסוק". קשה לתאר את המבט הנדהם על פניו של בן זוגי. "לא ראית ספר תורה מקרוב?" הוא שאל ברוך. "אין שם סוף פסוק, אין אף סימן. צריך ללמוד הכל…" כנראה שכשראיתי ספר תורה עיני היו מצועפות בדמעות, כך שלא ממש שמתי לב לסימנים שיש או אין.

בשבת בת המצווה שלה בתי עמדה שם, ליד הבמה, וקראה פרשה שלמה, והפטרה, וערכה סיום מסכת. היא, כנראה, לא הוטרדה לרגע מהשאלה של קול באשה. קולה הערב והבטוח נישא בחלל בית הכנסת, ונראה לי שלא נותרו הרבה עינים יבשות כשהיא עמדה, בשמלה ורודה וקול של בת מצוה, וקראה: "הדרן עלך מסכת תענית, והדרך עלן".

כאשר בתי השניה חגגה בת מצוה, קולה הצלול כפעמונים לא הצליח להסתיר את הקולות הפנימיים שבתוכי. זה נפלא, אבל האם זה שווה? הכאב העצום על כך שרוב בני משפחתי לא נכחו, נמהל במבט על אמא שלי הגיבורה, שעמדה בחוץ והקשיבה. אמרתי לעצמי שאנחנו הדור של הנשים ששוכבות על הגדר. לנו הכאב, לבנותינו התקווה. יום אחד אף אחד לא ישאל אם הן עולות לתורה, רק מתי הן עולות לתורה.

ובתוך כל זה, עדין לא השמעתי את קולי.

שבת בת מצווה בגיל 40

עד שהגעתי לגיל 40, והחלטתי שיום הולדת עגול זה סיבה לעבור את המשוכה, ולקרוא בתורה. כיוון שהיו כמה החלטות קודמות שלא קוימו (בין השאר, שברתי צלעות שבוע אחרי ההחלטה הקודמת, ולא יכולתי לדבר, ודאי לא לשיר. מיותר לציין שחשבתי ששברתי את הצלעות כי רציתי לקרוא בתורה). החלטתי שהשבת שאחרי היומולדת היא שבת מעין בת מצוה גיל 40 שלי, ו"מה שיוצא אני מרוצה". בהחלטה נחרצת ניגשתי ללוח השנה: השבת היתה תזריע…

במשך חמישה חודשים למדנו יחד, בן זוגי ואני – שישי, שביעי והפטרה. חוויתי אינספור רגעי יאוש ותסכול. השוויתי את עצמי לרבי עקיבא, שלמד לקרוא בגיל 40. המוח כבר לא משהו בגיל הזה, כנראה. היו ימים שבהם קראתי את אותו הפסוק 15 פעמים רצוף, עם הטעמים מול העינים, ועדין טעיתי. ולמה, למה הטעמים של הפרשה וההפטרה נראים אותו הדבר אם הצליל הוא אחר?

ואז הגיע הרגע. בית הכנסת כולו הסתובב מסביבי, וסרב לעצור. בקושי הצלחתי להגיע אל הבמה. לא הצלחתי אפילו לאחוז את היד הכסופה, מרוב רעד. ספר תורה, בלי אף סימן, פתוח לפני. "וראה הכהן, אחרי הכבס את הנגע…". קולי, קולה של אשה, הדהד ברחבי בית הכנסת. קול שמסוגל להתמודד עם שתי וערב, עם צרעת ונגעים. קול של מהפכה, קול של קדושה וטהרה.

* המאמר פורסם לראשונה בכתב העת הקיבוצי, ״עמודים״ לקריאה והורדה לחצו כאן.

* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים:

• תפילה ועוד תפילה – אסנת אלדר
• שרקיה – אסתר שקלים

להרחבה:

• כבוד לשוויון: על מגמת ההתנגדות לקריאת נשים בתורה", מתוך "רוח חדשה בארמון התורה", מאת רונית עיר-שי
• "הפמיניזם האורתודוקסי-המודרני בישראל –בין נומוס לנרטיב", מאת רונית עיר-שי ותניא ציון וולדקס
• מעֵבר למחיצה הפנימית – פרופ׳ ורד נעם, פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט בטבת תשע"ג, 11.1.2013
• היכל משלהן – שרה פרידלנד בן ארזה, פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון'
• תחליפי ברכות התורה בקבוצת התפילה ׳שירת שרה׳ – שרה פרידלנד בן ארזה
• "שמחות בתורה" – חוברת דברי תורה שיצאה בשנת 2017 בקבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות הלכתיות"
• "שמחת תורה משלנו" – תיאור חוויותיהן של נשים בשנת 2015 מקבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור"
• "כבוד הציבור כמושג מגונן – עיון בפסיקתו של הרב יוסף משאש", מאת  פרופ' אבינועם רוזנק, אקדמות, גיליון כ', שבט תשס"ח

עוד, מתוך נָחוּגָה:

• אומרות אמן: סעודות אמנים בעידן החדש – ד"ר רבקה נריה בן שחר
• "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
• לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי
• בת מצווה לבנות: מעמד האשה והדילמה הביתית – שלומית ונתנאל פישר
• אמן יתומה: קדיש נשים בקהילה – אלומה מוניקנדם-לאו
• על חוויית אמירת הקדיש שלי – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• שירת נשים תימנית: בין מוות ללידה – ד"ר ורד מדר
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נָחוּגָה: חזון – הרבנית שרה סגל-כץ
• נָחוּגָה: תוכן העניינים – צוות גלויה
• לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
• נָחוּגָה – טקסי משפחה
• נָחוּגָה –חופה וקידושין
• נָחוּגָה – טקסי גירושין
• נָחוּגָה – טקסי אבלות