הַיַּלְדָּה בָּכְתָה / וְאִישׁ לֹא רָאָה / הַיַּלְדָּה צָרְחָה / וְאִישׁ לֹא שָׁמַע / אָז הַיַּלְדָּה שָׁתְקָה / שָׁנָה / וְעוֹד שָׁנָה / וְעוֹד שָׁנָה

הוּא פּוֹרֵץ אֶת הַמְּחִצָּה / וְנִכְנָס לַעֲזָרַת הַנָּשִׁים / גֶּבֶר יָחִיד.

דינה סובלת מהשתקה ומהדחקה גם כיום. ראוי שסיפורה יילמד וישמש בסיס לעיון ודיון על מוגנות מינית וסוגיות דומות. התעלמות מסיפור דינה, כמו מסיפור אמנון ותמר ועוד, מתכתבת עם העלמת העין מהבעיות החמורות שהן מעלות ומהיחס הנאות לקורבנות.

גם אם נלקט את המדרשים ונהפוך כל אבן, לא נמצא לצערנו, את מעגל התמיכה בדינה. את היד העוטפת, את האוזן הקשבת, את העיניים המביטות בה ואת הפה שאומר לה; אנחנו איתך!

המלחמה שפרצה לחיינו באכזריות בשמחת תורה מדגימה לנו באופן חריף את הדפוסים המאפיינים השתקה של טראומה והשתקה של נפגעות ונפגעים. סיפורי האונס הקשים שחוו החטופות מושתקים ומוכחשים בעולם. המודעות, ההכרה, המוכנות לפעולה והתמיכה הבלתי מסוייגת הם המשאבים היקרים ביותר לשיקום מן הפגיעה וליכולת להחזיק בכאב ובתקווה גם יחד, ליכולת להתאבל ולתקן, לכאוב ולצמוח.

פורסם בנובמבר 2023 במסגרת ׳שבת התייצבות לצד דינה׳: רשומה לקראת קריאת פרשת ״וישלח״, המכילה את סיפור דינה בת יעקב ולאה. הרשומה נכתבת מתוך חשיבות הקשר החברתי של העיון בסיפור דינה, ועל בסיס הכרה כאובה במעשי הפגיעה והאלימות הנוראיים שנכפו על החברה הישראלית והיהודית בבוקר שמחת תורה.

פורסם בנובמבר 2023 במסגרת ׳שבת התייצבות לצד דינה׳: רשומה אינפורמטיבית זו מבקשת להנגיש בצורה מהירה ופשוטה מקורות מגוונים עבור אלו המבקשים.ות ללמוד וללמד, לדון ולקיים שיח משמעותי, להיפגש עם התוכן המורכב הקיים בטקסט ואף לקיים טקסים או תפילות לשם התמודדות ותיקון קהילתי ו/או אישי.

וּבְעֵת הַזּוֹ לֹא שְׁקֵטָה הָאָרֶץ / כִּי לֹא נְשָׁמָה / נָשַׁמָּה הָאָרֶץ.

אִשָּׁה אַחַת / מוּל תְּהוֹם שֶׁהוֹוֶה. שֶׁהָיָה. / אִשָּׁה אַחַת עוֹז אוֹזֶרֶת

הַטְּרָאוּמָה שֶׁלָּךְ / לֹא קָרְתָה בַּמִּלְחָמָה.

נִסּוּ לְהַרְגִּיעַ, לְמַלֵּא אֶת הַחֹרִים, / כְּשֶׁבַּחוּץ הַפְגָּזוֹת מַרְעִידוֹת אֶת הָאֲדָמָה.

אַף פַּעַם זֶה לֹא עוֹרֵר בְּךָ חֲשָׁד? / כַּמָּה פְּעָמִים זֶה קָרָה? / אַתָּה לֹא מַצְלִיחַ לְהִזָּכֵר?

חָשַׁבְתִּי, מֻתָּר לִפְעָמִים לֹא לַחְשֹׁב. / סְפֵקוֹת שֶׁהָיוּ בִּי הִתְחִילוּ לִנְשֹׁב, / בָּעַרְתִּי, הָפַכְתִּי קָרְבַּן חֲגִיגָה.

קִירוֹת הַגֶּבֶס הַדַּקִּים, שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ דַּרְכָּם / בֶּכִי אוֹ צְחוֹק אוֹ נְחִירוֹת לַיְלָה, / לֹא יַעַמְדוּ בִּפְנֵי רַעַשׁ הָעֶלְבּוֹן הַזֶּה.

הַאִם אֵלֶּה יָדַי שֶׁלִּי / שֶׁנָּגְעוּ לָרִיק, אוֹ יְדֵי זָר / שֶׁזָּרְעוּ בֶּהָלָה?

בָּטַחְתִּי בָּעֲרָפֶל. / הִרְגַּשְׁתִּי כְּמַשְׁפֵּךְ שֶׁאֵין / שׁוּם פֶּרַח שֶׁרוֹצֶה בּוֹ.

כָּעֵת אַתְּ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי. / מִלִּים / שֶׁהִקְפַּדְתִּי לִשְׁכֹּחַ

הֵבִינָה לִפְנֵי כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ פֹּה רֹעַ / אֵיזוֹ תַּפְנִית

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים / יְגַלֶּה סִבְלוֹתֵינוּ לְעוֹלָמִים / וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ / יִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַנֶּאֱלָמִים

בעצה אחת שמעון ולוי החליטו לקחת את הפגיעה של אחותם ולעשות בה כטוב בעיניהם. מהטקסט ניתן ללמוד כי הם התעלמו לחלוטים מדינה ומהשבר שלה והתרכזו בכאב הפרטי שלהם. הם לא חשבו אף לרגע אחד, להיכנס אל דינה בדחילו ורחימו, לשבת מולה להישיר אליה מבט ולהיות איתה שם בכאבה.

הדור שלנו אינו הדור הראשון של יהודים שחוו זוועות כאלה, אבל הוא הדור הראשון שחווה זוועות כאלה כאשר הוא מצויד בידע ובהבנה של ההשפעה העצומה של הטראומה.

הָאָדֹם הַיּוֹם אָדֹם מְאוֹד / הַצָּהֹב מִתְהַדֵּק עַל הַצַּוָּאר

וְרָאוּ אוֹתָן / וַיִּקְחוּ אוֹתָן / וַיַּעֲנוּהֶן