מעבר לטקס הגירושין שיחסית ידוע בציבור, ישנם דינים ודקויות מיוחדות הנלוות לתהליך. לדוגמה, טקס היבום והחליצה יהיו רלוונטים במקרה של בן זוג שנפטר בטרם עת, מבלי שנולדו לבני הזוג ילדים. אולם גם במקרים נפוצים יותר ישנם הלכות ודינים שיש לשים לב אליהם, כמו ימי ההגבלה, הדינים המיוחדים של מניקה, ואף החלטת בני הזוג לשוב ולחיות חיים משותפים לאחר שהתגרשו.
למורכבות הרגשית, החברתית, הכלכלית והמשפחתית הנלווית להליך הגירושין, מצטרפים גם קשיים הלכתיים שונים החלים על בני הזוג. בנספח קצר זה למאמר על הגירושין, מבקשת 'גלויה' להאיר גם צדדים פחות מוכרים, שעלולים לעורר תחושת אי־נוחות, ולהציף פתרונות אפשריים.
א. ייבום וחליצה
החוק המקראי, שרואה בנישואין דרך בלעדית לשמר את המשך זרעו של הבעל ולהגן על זכויותיו הקנייניות, קובע כי אישה שהתאלמנה מבעלה מבלי שנולדו לו ילדים (לא הקים זרע), איננה משתחררת מהנישואין ולא תוכל להינשא לאחֵר, אלא לאחיו של הבעל, בטקס הייבום: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר. יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (דברים כה, ה-ו). אחיו של הבעל המנוח מצֻווה לשאת את האלמנה, להוליד ממנה בן, שימשיך את זרע אחיו המת.[1] מצווה זו מודגמת בשני סיפורים תנ"כיים: יהודה ותמר בספר בראשית לח, ורות ובועז במגילת רות.[2] אקט הייבום נהג, בשינויים מסוימים, גם לפי חוקי המזרח הקדום.[3]
מעבר לדאגה לזרעו של הבעל, מצווה זו העניקה לאלמנה הגנה וביטחון כלכלי ומשפחתי, שכן גורלן של נשים שהתאלמנו או התגרשו בתקופת התנ"ך היה קשה מנשוא.
עם זאת, התורה הותירה נתיב יציאה למקרה שבו אח המנוח יסרב לייבם את אלמנת אחיו (שם, ז-י). טקס החליצה המקראי נועד להשפיל את אח המנוח בציבור: האלמנה חולצת את נעלו של האח מול זקני העיר, המשמשים עדים לסירובו לשאת אותה לאישה. לאחר החליצה, היא יורקת בפני האח ואומרת: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (שם, ט).
עם השנים, הוסיפו חכמים הלכות ואיסורים המסדירים את מצוות הייבום והחליצה. כך למשל, הם הורו לכתוב לאלמנה גט חליצה עם תום הטקס,[4] וקבעו שהיא רשאית ליטול כתובתה מהבעל המנוח.[5] בנוסף, הם ביקשו למסד את הייבום ותיקנו שיש לבצע לצדו טקס נישואין הקרוי 'מאמר'.[6] למעשה, מעמדם של הייבום והחליצה הוסדר בהלכה באופן כה ניכר, עד כי חכמים קבעו שכאשר אישה שזקוקה לייבום נתקדשה בטעות, היא זקוקה לגט לצורך קיום הייבום / החליצה.[7]
האם יש צורך בהסכמת האישה למעשה הייבום? לכתחילה, מהתורה הייבום מתואר כאקט חד צדדי, אשר מי שיכול לסרב לו הוא רק אח המנוח. עם השנים, נחלקו חכמים בשאלה, האם נחוצה הסכמת האישה לייבום. לפי מנהג ספרד, יבמה שמסרבת להתייבם ללא טענה מוצדקת, נחשבת למורדת,[8] ואילו לפי מנהג אשכנז, היא איננה נחשבת כמורדת ויתרה מכך, במהלך הדורות חכמי אשכנז כלל לא אפשרו לקיים את מצוות הייבום אלא כפו חליצה,[9] ובכך ביטלו הלכה למעשה את אפשרות הייבום.
יש חכמים, כדוגמת בעל ספר החינוך, שדבקו בטעם המקראי לפיו מעשה הייבום מקים את זרע המת, שכן האישה נחשבת ל"עצם מעצמיו ובשר מבשרו" של הבעל המנוח, ואחיו "שהוא גם כן כחצי בשרו".[10] הרמב"ם לעומת זאת טען שמקור הייבום הוא במנהג קדום שהיה נהוג טרם מתן תורה, והתורה מיסדה אותו תוך הוספת אפשרות החליצה.[11] היו גם חכמים שפנו לתורת הסוד והעניקו הסברים קבליים, כמו הרב חיים דוד הלוי שהסביר זאת דרך גלגול נשמות והבאת מנוחה לנפשו המוטרדת של האח המת.[12]
ייבום וחליצה בימינו
לאחר קום המדינה והקמת הרבנות הראשית הפועלת מחוק המדינה,[13] הותקנו תקנות אחידות לגדרי האישות השונים שהגיעו מהגלויות והמנהגים בכל קהילה וקהילה. התקנות הקרויות 'חרם ירושלים', נתקבלו בכינוס הרבנים בשנת תש"י (1950) בראשות הרבנים הראשיים הרב עוזיאל והרב הרצוג. התקנות כוללות ארבעה איסורים מרכזיים: האיסור לקדש ולארס שלא תחת חופה ובעשרה, איסור נישואי בוסר, איסור ריבוי נשים ואיסור ייבום.[14] בכך, קבעה הרבנות הראשית עדיפות לקיום מצות חליצה על פני מצוות הייבום,[15] והכריעה במחלוקת חז"ל, בנימוק הבא:
בזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצווה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות.[16]
לתקנת הרבנים קמה התנגדות מצד רבנים ספרדים, כדוגמת הרב עובדיה יוסף, בטענה שהרבנות הראשית אינה מוסמכת לאסור את קיום מצוות הייבום ולכן ההחלטה אינה תקפה.[17] למרות ההתנגדויות, כיום בית הדין הרבני אינו מאפשר ייבום אלא מחייב חליצה.
אף שמדובר במקרים נדירים יחסית, מדי שנה מחויבות כעשרים נשים שהתאלמנו ללא ילד מהבעל המנוח, לעבור את טקס החליצה כדי להשתחרר לחייהן.[18] הטקס הפך להליך ביורוקרטי, טכני למדי, [זר ומוזר לאנשים מודרניים]. האלמנה צריכה להגיש בקשה רשמית, בצירוף טפסים שונים, לבית הדין (ראו פירוט והרחבה באתר 'עתים'), ולאחר אישור קובע בית הדין מועד לביצוע טקס החליצה.
במהלך הטקס הדיינים מסבירים לאח ולאלמנה את פרטי ההליך, ומוודאים שהם אכן מעוניינים בחליצה ולא בייבום. האישה מודרכת לומר את המילים המקראיות: "מֵאֵין יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה, ז). לאחר מכן, היבם נועל נעל מיוחדת על רגלו הימנית, ומשיב: "לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ" (שם, ח). ולאחר שמשיב על מספר שאלות נוספות ששואלים הדיינים, צריכה האישה לפרום את הנעל ולחלוץ אותה על הארץ ביניהם, בעודה יורקת לכיוונה, ולומר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (שם, ט-י). בטקס נדרשים עדים אשר בדרך כלל מגיעים באופן אקראי (אנשים שהגיעו במקרה לבית הדין), לכן מומלץ לאישה להתעקש על זכותה להביא עמה מלווה מטעמה. בתום הטקס חותמים הדיינים על שטר החליצה, המשמש לאישה אישור להירשם לנישואין בלשכת הרישום.
קשיים בטקס החליצה
טקס החליצה טומן בחובו צדדים הלכתיים וביורוקרטיים, ומשיק למעגלי חיים המציפים רגשות עזים: שכול, אבל, נישואין ולידה. רוב הנשים מתארות אותו כמביך ומשפיל,[19] ומה שמגביר עוד יותר את המבוכה הוא קשר השתיקה סביב הטקס. בעוד סרבנות גט ועגינות הן סוגיות המדוברות בציבור הרחב, טקס החליצה כמעט ואינו ידוע בציבור ונשים הנקלעות אליו אינן יודעות מה מצפה להן. הן עברו שכוֹל בגיל צעיר ושיקמו את חייהן מתוך רצון להמשיך הלאה למרות הקושי, והנה הן צריכות לעבור טקס עתיק, לא מובן ומשפיל מול אח הבעל שנפטר. מלבד המורכבות הרגשית קיים גם קושי ביצועי – לבתי הדין הרבניים אין כל נוהל מסודר לביצועו, לתיווכו לאישה ולמשפחתה, ולמתן תמיכה. נשים רבות מביעות כאב ותסכול לנוכח חוסר הרגישות של הממסד בעניינן, עד כדי כך שחלקן שוקלות לסיים את ההליך ללא חליצה, ולהישאר במצב של עגינות, ובלבד שלא לעבור את החוויה הלא נעימה.[20]
על הקושי הרגשי מתווסף לפעמים קושי הלכתי. למשל, סירוב של אח הבעל להשתתף בטקס, אם מתוך חוסר רצון לשתף פעולה עם טקס שהוא אינו מזדהה אתו, אם משום שהוא נעלם וקשה לאתרו, ואם מתוך כוונה תחילה לסרבנות לצורך סחיטה כספית, כגון דרישה מהאלמנה לוותר על כספי ירושה. משמעות סרבנות החליצה זהה לסרבנות גט: מהאישה נשללת החירות להינשא בשנית ולשקם את חייה, ללדת ילדים ולהמשיך הלאה. עליה להתמודד במקרים רבים עם לחצים כלכליים ומנטליים ולעמוד בהליכים משפטיים בערכאות שונות מול הסרבן בניסיון לזכות בחירותה. מעבר לכך ישנם מקרים שבהם האח עדיין קטין ולא הגיע לגיל מצוות, ולכן האלמנה נאלצת להמתין, לעתים שנים רבות, עד שתוכל לקיים את הטקס ולהשתחרר לחייה. בסיום ההמתנה המעיקה, נאלצת האלמנה לעבור את הטקס עם ילד בן שלוש עשרה, סיטואציה לא נעימה ומופרכת.[21] מקרים חריגים יותר הם כאשר האח או האישה חירשים, ואז לא ניתן כלל לבצע את החליצה אלא צריך לקיים את הייבום, היינו: עליהם להינשא (!) ולהתגרש כדי להתיר לאישה להינשא בשנית.[22] אין צורך להרחיב על הרגשות הקשים שהדבר מעורר, ובנוסף האישה תהיה אסורה מעתה להתחתן עם כהן מכיוון שהיא גרושה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
פתרונות
כל עוד לא השתנתה הפסיקה בנושא, אין דרך הלכתית להימנע מייבום וחליצה, אך יש דרכים להקל על המעמד ולהפוך אותו לפחות מאיים וקשה. בית הדין יכול לסייע לרכך את החוויה דרך תיווכה והכנה לקראתה, לאפשר לאישה ולאח לצרף משתתפים נוספים שינכחו בטקס, ולקבוע את מיקום הטקס מחוץ לכותלי בית הדין, במקום שבו בני המשפחה מרגישים נינוחים ובטוחים יותר. אך שינוי מהותי ייתכן רק בחזית ההלכתית ולצורך כך נדרשים הרבנים לגלות יצירתיות ותעוזה במציאת פתרונות נקודתיים למקרים ספציפיים.[23]
במקרים של סרבנות חליצה, קיימים פתרונות משפטיים, כגון תביעות בערכאות השונות,[24] ואם יש צורך בדמות רגישה שתלווה את התהליך ותקל על החוויה, ניתן לפנות למרכזי סיוע כגון זה של עמותת 'עתים'.
כהגנה מראש מפני חוויה זו, כדאי לשקול לחתום כבר בטקס הנישואין על הסכם המגן על האישה מפני הצורך בחליצה אפשרית עתידית. כך למשל ניתן לערוך 'תנאי בקידושין',[25] או לחתום על הסכם קדם נישואין,[26] שבו מתנים את תקפות הקידושין ומצהירים על ביטולם למפרע במקרה שבו הבעל נפטר בלי להשאיר זרע של קיימא. שני הפתרונות הללו [הולכים ומחלחלים בציבור הישראלי, כדרך כוללת למניעת עגינות וסרבנות גט, או מקרים אחרים שעלולים להתרחש כתוצאה מהנישואין.] דבר זה אינו קל לבני זוג הנמצאים דווקא בתקופה המוארת והרומנטית בחייהם, אך כמחווה של אהבה ודאגה זה לזה, הם נדרשים לחשוב מראש גם על השלכות פחות נעימות שעלולות להיווצר עקב נישואיהם. לפיכך, יש זוגות הנוהגים לשתף במעמד החופה את המוזמנים בחתימה על הסכם קדם נישואין או תנאי בכתובה, וזאת על מנת להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות הדבר.
מגבלות נוספות על נישואיהם העתידיים של בני הזוג
מלבד מגבלת החליצה והייבום, על בני הזוג המתגרשים חלים איסורים מדאורייתא ומדרבנן המגבילים אותם, ובייחוד את האישה, מלהינשא בשנית. לאחר נתינת הגט, בית הדין נוהג לכתוב הוראות מפורשות ב'מעשה בית דין' מתי האישה רשאית להינשא בשנית. להרחבה נוספת ואף לקבלת סיוע בנושא ניתן לברר באתר יעתים'.
א. חזרת בני הזוג לחיים משותפים
לאחר שבני הזוג מתגרשים, הם יכולים לשוב ולהינשא (מלבד כאשר הבעל כוהן), והדבר אף נחשב למצווה ("המחזיר גרושתו").[27] ואולם, אם האישה תינשא לאחֵר ותתגרש או תתאלמן מבעלה השני, לא יוכלו בני הזוג הראשונים להינשא (דברים כד, א-ד).
ב. איסור נישואי כהן וגרושה
מהתורה, אישה גרושה לא יכולה להינשא לכוהן (ויקרא כא, ז). גם כאשר כהן מתגרש מאשתו, הוא לא יכול לשוב ולהינשא לה, גם אם היא לא נישאה בשנית. מדרבנן, איסור זה חל גם על כוהן וחלוצה (אישה שביצעה טקס חליצה), מכיוון שהיא נחשבת לגרושה.[28] ואולם, אם יינשאו למרות האיסור, הנישואין תקפים וילדיהם יחשבו ל'חללים', כלומר, לא־כוהנים.[29]
ג. שלושת חודשי הבחנה
לאחר הגירושין צריכה האישה להמתין שלושה חודשים מיום מתן הגט (90 יום), לפני שתהיה רשאית להינשא בשנית. מטרת הלכה זו היא לוודא שהאישה איננה הרה, משום שהדבר יכול ליצור חוסר ודאות באשר לזהות אבי התינוק ולהביא לחשש ממזרות.[30] אמנם במציאות המודרנית ניתן לערוך בדיקת היריון בשלב מוקדם יותר, אך המגבלה נותרת בתוקף, כדי ליצור הבחנה סמלית בין הקשר שהסתיים לבין הקשר החדש. יש לציין, שבסמכות בית הדין להסיר את המגבלה במקרים מיוחדים ביותר.[31] [וכמו כן, שעל הגבר לא מוטלת מגבלה זו והוא יכול להינשא מיד בתום הגירושין.]
ד. דין מינקת
אישה שהתגרשה בעודה מיניקה את אחד מילדיה, אינה יכולה להינשא עד לאחר כ"ד חודשים מיום הלידה, וזאת מתוך דאגה למזונות התינוק. [האם הגבר לא אמור לשלם מזונות בכל מקרה?] ואולם, אם היא לא היניקה במהלך הנישואין או שהילד נגמל, בית הדין רשאי לבטל את ההגבלה.[32]
מי יתן וכל אחד ואחת ימצאו את הדרך להשמיע את קולם ולחוות את רגעי החיים של עצבות ושמחה, קושי והקלה, בצורה שלמה ועצמאית. אנו מזמינות אתכן לשתף את מערכת 'גלויה' ברעיונות נוספים, מחשבות ותחושות סביב המעמד המורכב של טקס הגירושין.
***
* השתמשתן/ם בהצעות שלנו לטקס? נשמח לקבל עדכונים ותיוגים בכתיבה שלכן/ם על הטקס – #נָחוּגָה / #נחוגה.
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הגרושה השקופה – בקשה לפתח מודעות ורגישות לגרושים ולגרושות – רבקה בן ששון
טקס הגירושין החברתי – רבקה בן ששון
על הגירושין ביהדות : טקס סידור הגט – צוות גלויה - האתגר: חיי גירושין של שומרי ההלכה – רחלי אייזדורפר
- יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל: על הצורך בטקס ובתפילה המיועדים לעת הגירושין – רות חסין
- תפילה להתרת עגונות ומסורבות גט – ד״ר יעל לוין
- תפילה לאישה לאחר קבלת הגט – ד״ר יעל לוין
- מי שברך לאשה היוצאת לחופשי – טלי"ה – טקסים לנשים יהודיות: הרבה גלית כהן קדם, הרבה נעמה דפני-קלן, הרבה תמר אלעד-אפלבום וד"ר תניא ציון-וולדקס
- מי שחרב עליה ביתה – רות חסין
- תלינו את שטר הגט – אסנת אלדר
- שכינה – רות חסין
- למה לחתום על הסכם קדם נישואין – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- אילו הסכמי קדם נישואין קיימים היום? – עו"ד אלה סקעת
- כתובה אז והיום – אורית להב
- תנאי בקידושין – פיתרון ישן-חדש לבעיה ישנה – עו"ד ניצן כספי שילוני
- נָחוּגָה: תוכן העניינים
- לטקס את החיים: מבוא ל"נָחוּגָה" – הרבנית שרה סגל-כץ וחורש אל-עמי
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
הערות והפניות ביבליוגרפיות:
[1] זה המקרה היחיד שבו התורה מאפשרת ואף מעודדת נישואין עם אשת אח, אשר בכל מצב אחר נחשבים לגילוי עריות (ויקרא יח, טז).
[2] רות פרק ד. עם זאת, הסיפורים במגילה אינם תואמים את הציווי המקראי במדויק. בנוסף, יש הטוענים שבמגילת רות כלל לא מתרחש ייבום כי אם מצוות גאולת הנחלה, וקיימת זיקה בין המצוות. להרחבה ראו עולם התנ"ך: דברים (בעריכת משה וינפלד ודוד כהן-צמח), רעננה: דברי הימים, 2002, עמ' 188–189. ראו גם: יהודה איזנברג, 'ייבום וגאולה במגילת רות', אתר דעת,https://did.li/uXgTY.
[3] עולם התנ"ך, שם.
[4] ספר החינוך, מצווה תקצ"ט.
[5] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קסה, סעיף ד.
[6] שם, סימן קסו, סעיפים א-ג. ראו גם אברהם צ'יל, המצוות וטעמיהן, ירושלים: כתר, תשמ"ח, עמ' 326–328.
[7] שולחן ערוך, שם, סימן קנט, סעיף א.
[8] טענה מספקת יכולה להיות למשל, שלאח המנוח יש מום. הטענה תתקבל אפילו אם גם לבעל המנוח היה אותו המום. ראו שולחן ערוך, שם, סימן קסה, סעיפים א, ד.
[9] בייחוד במקרים שבהם לאח הייתה אישה נוספת. קיימת לכך הסתייגות – אם ידוע שהאלמנה ואח המנוח מכוונים לשם מצווה, מאפשרים את הייבום. ראו הגהות הרמ"א על שולחן ערוך, שם, שם, סעיף א.
[10] ספר החינוך, מצוה תקצ"ח.
[11] הרמב"ם, מורה נבוכים (אבן תיבון), חלק ג, פרק מט.
[12] צבי זוהר ואבי שגיא, יהדות של חיים: עיונים ביצירתו ההגותית-הלכתית של הרב חיים דוד הלוי, ירושלים ורמת גן: מכון שלום הרטמן, אוניברסיטת בר-אילן וכתר, 2005, עמ' 25–26. טעם זה מופיע גם בפסיקתו של הרב עובדיה יוסף. ראו שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן טו.
[13] סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
[14] תחוקה לישראל עפ"י התורה, חלק ג, עמ' 169-168.
[15] זרח ורהפטיג, 'תקנות הרבנות הראשית', חלק ו.
[16] תחוקה לישראל על פי התורה, חלק ג, עמ' 69. המחלוקת נמצאת בבבלי, כתובות סד, ע"א.
[17] שו"ת יביע אומר, חלק ו, אבן העזר, סימן יד, עמוד ו.
[18] אלעד קפלן, 'לא דיברנו עוד על חליצה', דעות, 80 (אב-אלול תשע"ז).
[19] ראו קפלן (לעיל, הערה 18)
[20] שם.
[21] שם.
[22] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קעב, סעיפים יא-יב.
[23] ראו למשל את פסיקתו של הרב משה פיינשטיין, במקרה שבו האח סירב לטקס החליצה מטעמי דת. הוא התיר לאישה להינשא, בטענה משולבת של מקח טעות ותנאי בקידושין (שו"ת אגרות משה, ז, בני ברק תשמ"ה). להרחבה ראו אבישלום וסטרייך, הזכות לגירושין: גירושין ללא אשם במסורת היהודית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה 2014, עמ' 62–66. בנוסף, ראו פסיקת הרב עובדיה יוסף, שהתיר נישואי יבמה לגבר שעמו חיה במלך תקופת סרבנות החליצה, כיוון שלא ידעה על חומרת האיסור יש להתירה בשעת דוחק זו (שו"ת יבי"ע אומר, חלק ט, אבן העזר, סימן כז).
[24] במקרה של סרבנות חליצה, האישה יכולה לתבוע בערכאות אזרחיות מזונות מהאח או תביעת נזיקין. במקביל, בית הדין יכול לפסוק כפיית חליצה, תוך הפעלת סנקציות על היבם, הדומות לאלו שהוא מפעיל על סרבני גט.
[25] ראו לעיל בהערה 23, את השימוש מרחיק הלכת שעשה הרב פיינשטיין בתנאי בקידושין, כאשר קבע שהתקיים תנאי מכללא (אפילו לא תנאי מפורש בכתובה) לפיו תקפות הנישואין מותנית בכך שהאישה לא נזקקת לחליצה. עם זאת, שימוש בתנאי מכללא בפסיקה זו נוגע ככל הנראה לנסיבות המקרה הייחודיות, ולא יינתן בהכרח למימוש בכל מקרה של סרבנות חליצה.
[26] ראו למשל ההסכם של עמותת 'מרכז צדק לנשים', המגן מפני סרבנות חליצה.
[27] בעיני ספר החינוך למשל, ראוי לזוג לשוב ולהינשא. ראו ספר החינוך, מצווה תק"פ.
[28] רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק יז, הלכה ז.
[29] שם, פרק יט, הלכה א.
[30] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יג, סעיף א. הדין חל גם לגבי יבמה שמת היבם. שם, סעיף ב. בנוסף, ישנה מחלוקת האם הספירה מתחילה מיום כתיבת הגט (דעת השולחן ערוך), או מיום נתינתו בידי האישה (דעת הטור בשם הרא"ש והרמ"א). ראו הגהות הרמ"א לסעיף א.
[31] ראו מדריך אחרי הגירושין, אתר עתים.
[32] שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יג, סעיף יא.
