״קהילה, הורים, חברים, חברות, משפחות – הקריאה הזאת היא בשבילכם – תפסיקו לשאול רווקות כשהן מקבלות החלטות על עבודה ומקום מגורים 'אבל מה עם זוגיות?'". רינה איבלמן כותבת על מסרים של הנגדה בין התפתחות אישית ומקצועית לבין מציאת זוגיות ומציעה לבחון את הנחות היסוד בנושא, מחדש.

כשאדם יהודי נולד כולם מאחלים לו ולהוריו שיזכו לגדלו לתורה חופה ומעשים טובים אך בתוך משולש זה, בעיקר כשהאדם כבר חוצה את 18 לחופה, נראה שישנו קודקוד שחשוב לחברה הדתית יותר. חונכנו לאורך חיינו על ערכים מגוונים ורבים המגשימים לכאורה את האידיאל הדתי המודרני, ערכים שבקלות ניתן לשייך לתורה ומעשים טובים. למרות זאת נדמה, גם אם לא באופן גלוי ומוצהר, שהכניסה לחופה נשארה עדיין מדד מרכזי לאדם הדתי וערכו. קשה גם להתעלם מן העובדה שהמסרים העוברים – בגלוי ובסמוי – בחברה הדתית ביחס לחופה והקמת משפחה אינם באותה עצימות עבור נשים וגברים, מילדות ובשנות הרווקות. 

ההמתנה ל… מה?

בסיום התואר הראשון שלי, רגע לפני יום הולדת 26 עליתי על מטוס לוושינגטון די.סי ויצאתי לשליחות קהילתית מטעם הסוכנות היהודית. בנלווה, שמעתי מהסביבה שלי תגובות שונות ומגוונות. בעוד שחלק תפסו את הבחירה שלי כאיזושהי הרפתקה של דחיית החיים המקצועיים, מבחינתי זאת היתה ההזדמנות דווקא להניע אותם, לצבור ניסיון, להכיר, ללמוד ובעיקר לעסוק בדיוק במה שרציתי לעשות, לפחות במשך שנה או שנתיים. בשבילי, ההתפתחות האישית והמקצועית שרציתי היו כרוכות במעבר לפרבר של וושינגטון לשנתיים.

כשסיפרתי לאנשים שאני טסה פגשתי בתגובה נפוצה שמשום מה שבה על עצמה: "אבל מה עם זוגיות?" – הבנתי מיד מה אנשים שואלים אבל כדי להמחיש את חוסר ההיגיון בעצם הבעת השאלה השבתי בפשטות לכאורה: "אין לי כרגע, אז זה בסדר". הכוונה, הלא כל כך נסתרת, בשאלה היתה כמובן "אבל מה עם זה שאת עדיין רווקה וזה שאת נוסעת רחוק לזמן ארוך מרחיק אותך ממציאת בן זוג והקמת בית נאמן בישראל?" כלומר, ניסו לומר לי באיזה אופן שנסיעה שכזו איננה מעשה אחראי. כך, מצאתי את עצמי מסבירה לאנשים שאני לא בטוחה שזה שאשאר בבאר שבע, אחזור לירושלים או אפילו אעבור לתל אביב אומר שבהכרח אמצא מישהו בטווח של השנתיים הללו. חישובים היפותטיים של כלל המשתנים: באיזה גיל אחזור לארץ, כמה זמן וכמה הכרויות בערך לוקח למצוא את בן הזוג הנכון ולזוגיות הנכונה להבשיל לכדי חתונה, התבררו ככאלו שנראים הגיוניים כדי לקבל החלטות על הקפאה של התפתחות מקצועית ואישית. הכל, רק לא למנוע זוגיות – בעוד שלא ברור שהמציאות המוכרת היא שתביא למציאה המיוחלת. הסברתי שההישארות דווקא במקומות הקרובים והמוכרים שעוד לא הביאו עד כה את הגשמת הכמיהה, ועצם ההמתנה, מלאת התקווה או היאוש (תלוי בשבוע ואת מי פגשתי), לא נכונים לי ואני מקווה שכל אלו אינם מנת חלקי המציאות של אף רווק או רווקה. הבנתי שיותר ויותר רומזים לי שהשינוי המבורך עוד יביא קפאון, האמנתי שזה בדיוק ההפך.

כמה חברות, שסך הכל הבינו את הרציונל והצורך, שאלו על תגובת ההורים שלי, איך הם מקבלים את זה. השאלה נבעה מהידיעה והחוויה האישית שגם אם אנחנו כנשים בשנות ה-20 לחיינו יודעות שיש עוד שלבים בדרך לבניית בית נאמן בישראל גם בלי קשר ובנפרד ממציאת בן זוג, הרי שהורים דתיים אמורים להיות לחוצים ומודאגים יותר סביב הנושא. הן חוו, למדו והבינו על בשרן שכחלק ממצוות כיבוד אב ואם, לא רק שעדיף להישאר קרובות, אלא כדאי לשים לב לכך שכל זמן שאנחנו "מעכבות" את החתונה שלנו ונשארות בודדות בעולם, אנחנו יוצרות עוגמת נפש גם להם. 

באמת, להתחתן זה חשוב ואולי עדיף לא לטוס כל כך רחוק לכל כך הרבה זמן. 

זה לא שלא היו לי פחדים וחששות. בכל זאת לטוס לגור במדינה אחרת רחוקה מכל מה ומי שאני מכירה ואוהבת זאת לא החלטה קלה. לכן, למרות שהיציאה לשליחות מוגדרת כעקרון לשנתיים עם אופציה לקיצור לשנה או להארכה לשלוש, לפי שיקולים של השליחה והקהילה, הייתי לפעמים ממלמלת שאני טסה לשנה עם אופציה להארכה לשנתיים. 

ערב אחד, לפני עוד סבב של ראיונות, הייתי בבית הוריי וחזרתי על האמירה שלי שאני טסה לשנה ואולי, נראה אם הולך טוב, לשנתיים. להפתעתי הקלה ננזפתי על זה. ההורים שלי אמרו שהם מאוד מקווים שאני לא אומרת את זה בראיונות, שבאופן כללי זאת אמירה לא מקצועית כי בשנה ראשונה של שליחות זה המון למידה של השטח וצבירת נסיון. רק בשנה השניה לאחר היכרות עם הקהילה ועם עצמי מולה ובתוכה אפשר לעלות מדרגה. טיעונים ששמעתי מאנשים שבמערכת או שיצאו לשליחות בעבר קיבלו חיזוק מהבית. זה היה קצת מצחיק לאור השאלות שחברות שאלו אותי. אמרתי להורים שזה מה שאנשים שאלו על עמדתם ושאלתי בסוג של צחוק והתרסה "מה, אתם לא רוצים שאני אתחתן?". הם הופתעו מעצם המחשבה, גם הם, כמוני, לא הבינו את הטעם בהישארות בארץ, כאילו דייטים בירושלים אמורים להיות עיסוקי המרכזי והתפתחות אישית ומקצועית הם נספח. 

הטיות תרבותיות והשפעה מערכת השיקולים שלנו

לפני כמה זמן קראתי בספר "לפרוץ קדימה" של שריל סנדברג, על תופעה שהיא זיהתה שחוסמת נשים מהתקדמות בקריירה ובהמשך גם מהגעה לדרגי ניהול והנהגה. התופעה הזאת היא הימנעות מצמיחה, קידום ומעבר למדינות רחוקות בעקבות פוטנציאל הזוגיות והאמהות. בגלל שנשים מחשבות קדימה את חייהן הן מוותרות על הזדמנויות שיכולות להצמיח את הקריירה שלהן בגלל אמהות, עוד הרבה לפני שיש להן אפילו זוגיות. היא מצאה שנשים נוטות לבחור מקום עבודה ומגורים, תחום עיסוק ולימודים לפי המקום בו אולי ימצאו בן זוג לחיים. היא מראה שישנו מסר חברתי שנשים באופן כללי, תמיד, ללא קשר לשלב בחיים, צריכות לתעדף שיקולים משפחתיים על פני שאיפות להתקדמות בקריירה וההשכלה ומראה כיצד מסרים אלו מועברים מגיל מאוד צעיר. 

סנדברג משתפת שכשסיימה תואר ראשון בחרה להמשיך לתואר שני והיו לה שתי אפשרויות שהיו פתוחות בפניה, האחת יוקרתית במיוחד באוניברסיטה באירופה והשניה יוקרתית פחות באוניברסיטה בארה"ב. היא בחרה באפשרות היוקרתית פחות כיוון שחשבה שבהישארות קרוב, בארה"ב, יהיה לה קל יותר למצוא בן זוג ולהתחתן, זה היה בשנות ה-20 המוקדמות לחייה. דבר זה אכן קרה, אם כי לאחר שנה גם התגרשה מאותו בן זוג, בעקבות מה שהיא מתארת כנישואי בוסר וקבלת החלטות לא בוגרת. התהייה האם זה שבחרה במסלול הלימודים היוקרתי פחות היתה בחירה נכונה מלווה אותה עוד שנים קדימה. 

כשקראתי את החלק הזה בספר נשמטה לי (קצת) הלסת. הכרתי בדיוק מה שהיא מתארת אבל הבנתי שמה שאני מכירה זאת אותה תופעה תרבותית בתוספת נורמות ותפיסות דתיות. כמו שציינתי בהתחלה, מרגיש כאילו למרות התמורות בחברה הדתית עדיין חתונה היא ערך ומדד מובילים. השאלות שאני נשאלתי בעצמי סביב היציאה לשליחות אלו שאלות שרבות נשאלות בווריאציות שונות בסיטואציות דומות. 

חברה אחת סיפרה לי על הסכם שהיה לה עם הוריה שתטוס רק לשליחות קצרה של כמה חודשים ולא תאריך את השהות בחו"ל מעבר לכך. אחרת שיתפה שכשעשתה חודש של התמחות בבית חולים באילת (!), והיא ביקשה לדחות בחודש הצעת שידוך על סמך זה, ננזפה על ידי השדכנית שסדרי העדיפויות שלה לא ברורים. הגדילה לעשות תנועת הנוער הדתית הגדולה בעולם שלא מאפשרת לשליחות רווקות לעשות יותר משנה אחת של שליחות. סוג של אמירה שכן, עם ישראל בכל תפוצותיו חשובים לנו אבל סדרי העדיפויות שלנו עדיין ברורים. 

שחררו קצת את הקשר

לפי המקרים שחוויתי בעצמי וששמעתי מחברותיי שהצגתי כאן (ויש עוד דוגמאות רבות שלא נכנסו) נראה שיש תפיסה כוללת שהמטרה החשובה ביותר בתקופת הרווקות היא לסיים את התקופה הזאת. אני חושבת שהתפיסה שהרווקות צריכה להיות מוכוונת כולה לקראת זוגיות ומשפחה היא מוטעית ובעייתית. היא יוצרת ציפייה לא הוגנת שגורמת לקפיאה בצמיחה באיזורי החיים האחרים שגם הם לא פחות חשובים. 

אני זוכרת את המחנכת שלי בכיתה י"ב מציעה שכמו שאנחנו עתידות להקדיש זמן ללימוד תורה, תואר וקריירה, אפשר ומומלץ גם להקדיש זמן ממשי למציאת זוגיות ו"לעבוד בזה". ראיתי לא מעט נשים שמקדישות זמן ו"עובדות על מציאת זוגיות" ולא זכור לי אף אחת שזה השיג אצלה את המטרה. להיפך, זה יצר יותר תסכול ופגיעה בערך העצמי ופגע בהשגת מטרות בתחומים שונים שיכלו להיות במוקד באותו הזמן.

אלה יכולות וצריכות להיות שנים של צמיחה, בנייה והתפתחות בתחומים רבים. תקופה, שדווקא בגלל העצמאות וחוסר התלות ההדדית שבה, מאפשרת היענות לאתגרים מגוונים והגשמת חלומות. יש דברים רבים שחשובים בחייהם היחידאיים של אנשים. החיפוש של האדם אינו רק חיפוש אחר בן זוג אלא גם אחר דברים רבים אחרים שהם חלק מהאישיות והחיים – חברה, תורה, מחשבה, קריירה, עשייה למען החברה או הכלל ועוד דברים רבים וטובים. 

חשוב לציין שנשים רבות כבר מבינות וחיות כך אך גם לחברה, משפחה וקהילה יש מקום בשינוי התפיסה הזה. חשוב להבין, הרצון לא להיות לבד חזק וכואב מספיק אצל רוב האנושות גם בלי התזכורת המתמדת שכך גם נכון יותר, מבחינה אידיאלית, להגשים את חיינו. קשה מאוד לנתק לחלוטין החלטות של קריירה והתפתחות מהרצון לחיי משפחה אבל אולי אפשר לשחרר מעט את הקשר הזה שבין התפתחות אישית לחתונה. קהילה, הורים, חברים, חברות, משפחות – הקריאה הזאת היא בשבילכם – תפסיקו לשאול רווקות כשהן מקבלות החלטות על עבודה ומקום מגורים "אבל מה עם זוגיות?".

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
• ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
• ה' ישמור צאתך ובואך: מוגנות בדייטים – צוות גלויה
• דייט ועוד דייט ועוד אחד – אביטל גולד
• להיות בית לעצמך – שרית מן
• די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
• זוגיות כמשימה, זוגיות כהזדמנות – עמרי שרת
• מָה אֶעֱשֶׂה – על שירה מתוך משא הרווקות – הרבנית שרה סגל-כץ
• רווקוּת כחיים מחוץ למפה – גיא צבירן
• לחיות ברווקות מאוחרת – סיון דרשן
• על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
• דפוסי המשפחה והזוגיות בחברה הדתית-לאומית – אריאל פינקלשטיין

• לקריאת שירים על חוויית הרווקות והיחידאות במגזין גלויה