במסגרת מיזם 'ברית אמונים' ולקראת 'שבת דינה', פנינו לאנשי מקצוע ושליחי ציבור לשיחה על חוסן קהילתי והתמודדות עם אובדן ופגיעה בקהילה. יונינה פלנברג, רכזת במרכז סיוע לנפגעים ונפגעות בתל אביב, מדגישה את הפן הייחודי של פגיעות מיניות בתוך השבר הגדול.

יונינה, ספרי על עצמך ועל פועלך.

"אני אשת תיאטרון בהכשרתי, הרבה שנים עסקתי בנושא הזה בהוראה ובימוי וכולי. אני עובדת במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב ב-20 שנה האחרונות. התחלתי בריכוז המגזר הדתי והחרדי והיום אני רכזת קהילות בכלל וקהילות אידיאולוגיות בפרט, בדגש על קהילות דתיות וחרדיות, שיש להן מכנה משותף רחב".

איך את חווה מקצועית את התקופה האחרונה? אילו כלים שיש לך במזוודה קודם לכן משמשים אותך עכשיו?

"אז ברשותך אני רוצה רגע להתחיל ממעוף הציפור ואחר כך לדבר על המצב היום.

מקובל לדבר על ארבעת הכוחות הגדולים בעולם – אדמה, אוויר, אש ומים – שהם כוחות של חיות ויצירה וגם כוחות של הרס וכליה. האש מחממת את הבית ואת האוכל אבל גם יכולה לשרוף ולכלות, המים הם מקור חיים, אבל יכולים לשטוף בעוצמה אדירה, וכך גם האוויר והאדמה. לארבעת הכוחות האלה יש להוסיף כוח חמישי והוא הכוח המיני – הכוח של הבאת חיים לעולם, שכאשר הוא יוצא ממקומו ומגבולותיו, הוא הופך לכוח הרסני. כל הכוחות הללו מיטיבים כשהם נמצאים בגבולות שלהם, אבל כשיש יותר מדי או מעט מדי מהם, אנו נמצאים במחוזות של הרס.

ולמה אני אומרת את זה? כי הרבה פעמים שואלים אותי, ביחס לפגיעות מיניות לכאורה מינוריות, או אפילו פגיעות מילוליות – מה הביג דיל? למה זה כזה הרסני? למה זה שומט את הקרקע מתחת לרגלי הנפגעות והנפגעים? ואני חושבת שעכשיו, כשאנחנו מדברים על כוחות החיים הגדולים, עלינו לזכור שכמו שהם גדולים ועצומים ככה הם גם יכולים להרוס. הוויטאליות ותאוות החיים, שמיניות היא חלק מהביטוי שלהן, מתעוררות במפגש עם הסופיות המוחלטת, עם המוות. זה כנראה עניין הישרדותי, לזנק לתוך חיות מאוד גדולה. כך אנו רואים את תופעת ה'בייבי בום', גל ילודה גדול שקורה כתשעה או עשרה חודשים אחרי טראומה קולקטיבית, אבל באותה מידה נפרצים בעתים שכאלה גם הגבולות ומתרחשות פגיעות.

כיום אנחנו נמצאים באזורים של מוות וחיים. הגבול בין חיים למוות הוא גבול לא פשוט, ואנחנו צריכים כל הזמן למשוך את עצמנו למעלה, למקומות של החיים. צריך להכיר בכך שיש לנו חוויה קולקטיבית־לאומית של טראומה. טראומה שהתרחשה בגופים פרטיים של נשים ושל גברים, אבל שנמצאת גם בעצם החדירה אל הבית ואל היישוב. המוות נמצא בכל מקום, הפגיעות המיניות, החטיפות. כלומר, אנחנו בתוך מצב א-נורמלי באופן קיצוני".

מה אפשר לעשות עם זה? איך אפשר להתמודד עם הטראומה הזאת, שיש לה הרבה רמות?

"יש שני היבטים מרכזיים בשבר הנוכחי שצריך לשים אליהם לב מבחינת מוגנות ומרחב בטוח.

ראשית, הפגיעות המיניות שחווינו בשבעה באוקטובר, האונס והברוטליות הנוראה – אלה דברים שקורים לצערנו גם במלחמות עבר וגם בהווה, כמו באוקראינה. חלק מהמטרות של האויב זה הרצון לפגוע בלכידות, לפגוע במשפחתיות. לפורר את החברה. כאשר נשים וגברים עוברים על גופם את החוויה המזעזעת הזאת ונשארים בחיים – נוצר פירוק מתמשך וזו מטרתו של האויב. השאלה היא אם כן, איך אנחנו נותנים קונטרה לדבר הזה ושומרים לא להתפרק.

אנחנו נמצאים פתאום במקומות שאנחנו לא שולטים לגמרי על הסיטואציה. המפונים נמצאים במקומות מאוד המוניים של קבוצות גדולות של אנשים שמכירים ושלא מכירים, וגם לא מכירים את הקודים והשפה שלהם. איך מייצרים עמוד שדרה שמשדר גבולות בתוך הסיטואציה הכאוטית הזאת? לא רק בהיבט המיני אלא גם גבולות חינוכיים של ראוי ולא ראוי מתערערים בתוך הסיטואציה: מתי הילדים שלי הולכים לישון? מתי הם אוכלים? האם אני מצליחה לייצר להם גבולות במשפחה? גבולות של סמכות הורית? והדבר הזה מקיש כמובן גם לגבולות של ראוי ולא ראוי במרחב המיני: איזה דיבור אנחנו מאפשרים בסיטואציה הזאת, מהי ההתייחסות הראויה לבנות לבנים? איך אנחנו שומרים עליהם שלא ייפגעו וגם שלא יפגעו? זאת אומרת, מה שבעולם נורמלי אנחנו רואים כחופש וכחירות, במחנות קיץ למשל, נתפס עכשיו בצורה אחרת. בעצם אנו חווים כיום סוג של פירוק ואובדן סדר, אי סדר חברתי שאינו מבוקר, ואין מישהו שמופקד על זה.

ובמצבים של כאוס נוצר הרבה פעמים גם כאוס פנימי, גם אצל אנשים שלא היינו חושבים שמסוגלים לחצות גבולות מסוימים. מין תחושה של 'סוף העולם', 'אין דין ואין דיין'. לכן חשוב לייצר תחושה עצמית של גבול פנימי מאוד ברור, וגם לשדר את התפיסה הזאת לילדים ולנוער שלנו. ולהיות מאוד חדים על הדבר הזה. אפילו הייתי אומרת לקחת את זה עוד איזשהו צעד לחומרה. כדי שלא תהיה להם תחושת כאוס וחוסר גבולות. הסמכות ההורית והחינוכית והמוסרית חייבת לחזור למסגרת שלה, בצורה מאוד מאוד נוקשה, בגלל שהיא נפרצה באופן כל כך טוטלי".

מהן לדעתך נקודות התורפה שצריך לשים אליהן לב?

"ניקח למשל סיטואציות של אֶבל. בזמנים כאלה המגע הפיזי מאוד חשוב ויש לזה הסבר כימי וביולוגי. אנשים פשוט צריכים חיבוק כמו אוויר לנשימה, מפני שהוא נותן משהו שמילים באמת לא יכולות לתת. אבל גם בתוך הסיטואציה הזאת, צריך להיות מאוד רגישים שהדברים לא גולשים למקומות של ניצול, אפילו לא באופן מודע. יש משהו בפיזיות הזאת שהוא מאוד חשוב והוא כמעט אינסטינקטיבי, אבל גם בו צריך גבולות.

פה אני רוצה להניח את המושג 'שערי פגיעה'. לרוב כשאני משתמשת במושג הזה, אני מתכוונת לכל מיני אידיאולוגיות ונורמות ותפיסות עולם, שהופכות להיות חרב פיפיות, כאשר מישהו מנצל אותן לצרכיו האישיים. שערי פגיעה הם המאפיינים החברתיים שמאפשרים לפוגעים לפגוע והם קיימים בכל חברה, דתית, חילונית, יהודית או סקנדינבית, ללא קשר לשמרנות או ליברליות. למשל, בחברה ליברלית, שערי הפגיעה יכולים להיות התפיסה של יחס טבעי ומשוחרר לגוף, הדרישה לחירות אמנותית וההאדרה של העזה וחשיפה עצמית – שבחסותם מתרחשת פגיעה; ובחברה הדתית, שערי פגיעה יכולים להיות שיח הצניעות, שמשאיר את הילדים תמימים ללא יכולת הבנה של גוף ומיניות; או איסור לשון הרע, שהוא איסור חשוב אך בשימוש לרעה יכול לאפשר פגיעות ועוד.

בתקופה הנוכחית אני רוצה להניף דגל אזהרה על אחד הערכים הכי נעלים ומרגשים שאנו רואים לנגד עינינו, הערך של 'כלל ישראל' – שסחף אליו מתוך ערבות הדדית ומחשבה על אנשים אחרים, אלפי אנשים ובני נוער שנרתמו להתנדב בחקלאות, בעזרה לקשישים, עזרה למפונים, לנשים שהבעלים שלהן או בניהן בצבא ועוד. אבל בתוך הדבר החיובי הזה עלינו לשים לב שבשם הערך הזה לא קורים דברים קשים, והוא לא הופך לשער לפגיעה בפני עצמו.

הרבה פעמים הערכים הגדולים הם דווקא אלו שמאפשרים את הפגיעה, והם גם החסמים מפני הדיווח עליה. אני אתן כדוגמה את תקופת ההתנתקות, שבדיעבד מסתבר שהיו שם פגיעות מיניות לא מעטות. גם שם הייתה תחושה של סוף העולם, כאוס של פינוי, דברים איומים שקורים לא בשליטתנו. ואותן בנות שנפגעו מינית אמרו, מה זה הפגיעה המינית הקטנה שלי מול ארץ ישראל, מול המאבק הגדול? אם אני אספר מה שקרה לי, אני בעצם פוגמת בלכידות, אני פוגעת במאבק היותר חשוב, היותר נעלה, על עם ישראל ועל ארץ ישראל. אז גם היום אני רוצה לשים כוכבית שתלווה אותנו ותגיד שגם עכשיו אסור שיקרו דברים לא ראויים, ואם הם קורים – יש להם מקום וצריך לדבר אותם".

איך אפשר בתוך כל האימה והאובדן במספרים כל כך גדולים, לתת מקום גם לפגיעות מיניות?

"כל מה שקורה עכשיו, בכל הרמות, הוא טריגרי מאוד לנפגעי ונפגעות פגיעה מינית ותיקים, והם חווים את הקושי בשני היבטים, שהם למעשה דבר והיפוכו. מצד אחד, הטראומה האישית מוצפת ועולה ביתר שאת; ומצד אחר, התחושה היא שאין לזה מקום עכשיו. המצב הלאומי כל כך קשה, אז מה קשור לדבר על הטראומה שלי? היא כאילו לא רלוונטית, ושוב הם מוזזים לשולי השוליים חברתיים. וחשוב לי להגיד כאן שכחברה, כאומה, אנחנו לא נצא מחוזקים אם לא נאפשר ליחידים בתוכנו – ולא משנה אם זו טראומה מלפני עשרים או שלושים שנה או מלפני חודשיים – לבטא אותה. לא נהיה מחוזקים וחזקים אם לא ניתן מקום לפרט. ולכן חשוב לי בצורה מובהקת לעודד אנשים לא להיות לבד עם הדבר הזה, לא להעיף את זה ולא להשקיט את זה אלא לתת לזה מקום, כי זה לא במקרה שלאנשים עם פוסט טראומה, ובטח עם פוסט טראומה מורכבת, קשה עכשיו יותר מתמיד.

ואני יכולה להבין את הדילמה של מישהי שאומרת לא בא לי עכשיו להתעסק עם הדבר הזה. יש מספיק קושי גם ככה. ובכל זאת, אני רוצה לעודד נפגעות ונפגעים לא להיות לבד עם הקושי. להנכיח את המקום הזה ולהגיד, נכון שיש עכשיו דברים מאוד קשים שקרו, אבל אין היררכיה של הטראומות. הכול חשוב, והכול צריך לקבל מענה. אז אל תישארו עם זה לבד. אפשר לפנות למרכזי הסיוע, ולקבל מענה. ברוך השם אנחנו כבר יודעים להתמודד. אותו דבר היה אגב גם בתחילת הקורונה. הקווים במרכזי הסיוע פשוט השתתקו. התחושה הייתה שזה לא לגיטימי לבוא עכשיו עם הקושי.
במלחמה הנוכחית נוצרה בעיה נוספת, שאנשים, נשים, גברים, וטף ובני נוער, שהתרחקו ממסגרות או ממשפחה שבה נפגעו מינית, נאלצו בגלל המלחמה לחזור אליהן, למשל סטודנטים או אנשים שאין להם ממ"ד. הם עמדו בפני בחירה קשה: מה יותר גרוע, לחזור למסגרת או למשפחה שבה נפגעתי מינית, או להישאר חסר הגנה מול טיל שיכול ליפול על הבית? לפעמים במצבים כאלה אנשים חוזרים למקומות שלא טובים להם או לא היו טובים להם".

מה תפקיד ההנהגה והקהילה במציאות הזאת?

"הרבה פעמים אני חושבת על המרחב הישראלי, שהחיבוקים נוכחים בו יותר ברגעי האושר והעצב, ואפילו במרחב הדתי – וצריך לזכור ששערי הפגיעה פתוחים לעתים גם בפני אלה שתפסו את התפקיד ההנהגתי. אנשים, בטח אם הם נמצאים בעמדת הנהגה או הובלה, צריכים לשאול את עצמם מה מתאים. נכון, צריכים להיות קשובים לאותם אבלים ולאותם אנשים – אבל לפעמים הרצון שלנו לתת או לקבל חיבוק מכל אחד, זה לא הדבר הנכון. צריך פשוט לחדד את הרגישות שלנו במקומות האלה.

אם נתמקד במי שנפגעו בטראומה הראשונית והחמורה ביותר בגוף ובנפש בעת התקיפה, אז אני חושבת שהקהילה יכולה לספק תמיכה כללית שהיא לא פרסונלית, שיוצרת אקלים מכיל. כי ברור שאנשים בדרך כלל לא יבואו עם הטראומה שלהם וידברו עליה; ייקח זמן עד שהם יוכלו בכלל לדבר וגם אז, הם יוכלו להגיד רק דברים מסוימים. לכן, תפקיד הקהילה עכשיו הוא לתמוך בדרכים שונות כלליות, מתוך ידיעה שיש בתוכה אנשים שעברו חוויות קשות: לעשות טקסים, תפילות, לחזק, להגיד שאנו יודעים שהדברים האלה קרו בינינו, לאנשים שלנו.

הרבנים או מובילי הקהל צריכים לדבר ולתת מקום לפגיעות האלה, להכיר בהן, בלי אזכור של אנשים ספציפיים. ויכול להיות שאם הקהילה תדבר את הדבר הזה, ומובילי הקהל יתנו מילים ופשר לדברים שקרו, אז אנשים יוכלו לבוא אליהם באופן פרטי ולהגיד 'מה שאמרת? זה קרה לי'. ואז באמת יהיה מקום למעטפת אינדיבידואלית, דרך פנייה לגורמי טיפול מקצועי.

העניין הוא תמיד החזרת השליטה. גם אם אנחנו יודעים שמישהי נפגעה, אנחנו לא נעשה אף פעם אאוטינג קהילתי אלא נדבר על זה מלמעלה, באופן כללי. היום אנחנו יודעים שקרו דברים איומים ושאנשים עברו חוויות מזעזעות. אנחנו צריכים להגיד שאנחנו תומכים בכל מי שעבר דברים קשים, אנחנו פה בשבילכם, אתם יקרים לליבנו. אנחנו רוצים לתת. אנחנו מחבקים אתכם, אנחנו נותנים לכם תמיכה מכל סוג. תבואו, תגידו, מה אתם צריכים, מה יקל עליכם, האם יקל עליכם באמת לספר את הסיפור שלכם, האם זה יקל עליכם לספר אותו באופן אנונימי. יש אנשים שרוצים לכתוב בעלון של הקיבוץ, בלי להזדהות, אבל שהסיפור יסופר".

מה אתם עושים בעניין זה במרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית?

"אנחנו עסוקים עכשיו בנושא התיעוד. יש לנו מחלקה שדואגת שנשים וגברים יוכלו לבוא ולספר את הסיפור שלהם מול מצלמה, כדי להוציא אותו מהם ולהמשיך הלאה. הסיפור שלהם מופקד בכספת שמורה. אבל יש המון כוח בעצם הסיפור.

צריך לשים לב גם למה שנקרא 'נפגעים משניים'. טראומה משנית זה דבר שהרבה פעמים לא מקבל את היחס הראוי לו ואני מתכוונת בין השאר לאנשי טיפול. אני לא יכולה בכלל לדמיין את מה שאנשי זק"א ואנשים של זיהוי פלילי ראו וחוו, והנשים שעסקו בגופות לא עלינו בדברים איומים ונוראים. ואפילו אנשים ששמעו מגוף שני או שלישי סיפור נורא שהשפיע עליהם והכניס אותם לחרדות, או אולי חיבר אותם למשהו שקרה להם בעבר, ופתאום משהו שהיה כבוש כל כך הרבה שנים – סודק אצלם את חומת ההכחשה, את חומת הניתוק, את כל ההגנות שהיו להם עד עכשיו.

אז חשוב לי להגיד ראשית, תשמרו על עצמכם מבחינה נפשית. אם אתם לא חייבים לשמוע סיפורים קשים ובטח לא לראות סרטונים, אל תעשו את זה. יש אנשים שחשים חובה לצפות בסרטונים מתוך סולידריות, מה שנקרא 'עמו אנוכי בצרה'. כאילו שותפות גורל וחשיפה תוריד מהכאב של אחרים. אבל אנחנו צריכים כולנו לשמור על הכוחות שלנו. לפנינו, לצערי, עוד הרבה התמודדויות ואנחנו צריכים לשמור על כוחות הנפש. אנחנו אף פעם לא יודעים איפה סיפור כזה או סרטון כזה יתפוס אותנו. הנפש מאוד חמקמקה וגם אנשים חזקים יכולים להיסדק. יש לנו הרבה דרכים להיות סולידריים – במעשה, בתפילה ובכוונה, באהבה ובתרומה ובאלף דרכים. אנחנו לא חייבים לחוות את זה על בשרנו. כמו בשואה, אנחנו צריכים להבין שכנראה לא נצליח לעולם להבין באמת מה הם עברו. אבל אנחנו יכולים להזדהות – עם הכאב, עם הפחד. וכל מה שמחליש אותנו בעת הזאת, מיותר".

אנחנו מקיימות את הריאיון לקראת פרשת וישלח וסיפור אונס דינה. לאחר שדינה נפגעת, שמעון ולוי מחליטים לעשות מעשה של נקם. יש שיגידו נקמה על רקע כבוד המשפחה. מה את חושבת על יצר הנקמה בהקשר של פגיעות מיניות.

"יצר הנקמה הוא לכאורה טבעי, אך כחברה אנושית הוא מסוכן. צריך להיות לנו ברור שאסור לנו כיחידים לאמץ את שיטת שמעון ולוי. יכול להיות שכמדינה המנהלת את ענייניה, היא תפעל כשמעון ולוי, אבל זה סדר חברתי. זה ממסד, לא יחידים. אני אומרת את זה כי זו אחת הסכנות שאנחנו מזהים בעיסוק שלנו, שלא ישתמע לגיטימציה למעשה שמעון ולוי.

כלומר, הנקמה היא רגש שאפשר בהחלט להזדהות איתו, אבל לא לפעול על פיו. להשאיר זאת לה'. כשאדם בוחר לנקום הוא למעשה פוגע בעצמו, בנפש שלו".

ומה לגבי תחושת האשמה?

"תחושת האשמה היא דבר שקשה מאוד לשחרר אותו בקרב נפגעים. הם מחפשים פשר: למה זה קרה לי? למה זה קרה ככה? מה היה שם? מה החלק שלי? הנפגע הרבה פעמים לוקח על עצמו את האשמה וקשה מאוד לשחרר את זה, משום שהאשמה עונה על שני צרכים עמוקים: ראשית, אם אני אשמה כי עשיתי כך או כך – אז בפעם הבאה לא אעשה כך ויהיה בסדר. כלומר האשמה מחזירה את תחושת השליטה במציאות. שנית, וזה אפילו יותר עמוק, יש לנו צורך בפשר בחיים, הבנה איך העולם הזה עובד. כשאנחנו רואים שמישהי אוחזת באשמה באופן הזה, אנחנו מבינים שאם היא תחשוב שמה שקרה לה הוא חסר פשר, זה יהיה הרבה יותר בלתי נסבל עבורה מאשר המחשבה שאני הבאתי את זה על עצמי. כי אז – איפה אני? האם העולם שבו אני חיה נטול חוקים, כללים? אם לא משנה מה אני אעשה, ולא משנה מי אני, ולא משנה מה הייתי, ומה עשיתי, ומה לא עשיתי ומה חשבתי – אז באיזה עולם אני חיה?

ולפעמים אני חושבת שגם העם היהודי הוא קצת כזה, כמו אישה שנפגעת פעם אחר פעם, וכל פעם היא בטוחה שהפעם זה ייגמר טוב, שהפעם זה לא יקרה. יש לי הרגשה שאנחנו צועדים בתוך הדבר הזה, כאומה, כבר הרבה מאוד שנים. ותמיד מצאנו הסברים למה זה קרה לנו – כי היינו מלווים בריבית, כי היינו חזירים, עשירים, כי היינו מהפכנים קומוניסטים. כי לא נטמענו ונשארנו עם הפאות והזקנים; כי ניסינו להיטמע יותר מדי ועוד. ואני מרגישה שגם עכשיו בארץ מחפשים את הפשר למה שקרה: בגלל שאנחנו לא מאמינים מספיק; בגלל שלא עשינו שלום עם הערבים וראינו את עזה נמקה לידנו ולא עשינו מספיק בשביל להושיע אותם, בגלל ההפגנות ועוד (ובדומה: הלכתי עם חצאית קצרה מדי, לא הלכתי הביתה בזמן שההורים אמרו לי) – כל אחד יכול להכניס למשבצת מה שהוא מאמין בו. הצורך למצוא פשר למה זה קורה לנו, הוא משום שהמחשבה האחרת – שאין פשר לדבר הזה – היא בלתי נסבלת עבורנו. האשמה העצמית היהודית היא ניסיון מכמיר לב למצוא פשר למשהו שהוא בלתי נסבל, בלתי נתפס. אז אני עושה פה היקש סימבולי בין עולם הפגיעות המיניות לעם ישראל. אני מרגישה שאנחנו 'איכה ישבה בדד' – דימוי של האישה שנפגעת שוב ושוב וכל חבריה בגדו בה והיא מנסה להבין איך זה קרה לה.

ואני אומרת – למצוא פשר אי אפשר, אבל לחזק ביצורים של מוגנות, של שימת לב, של רגישות, של עמוד שדרה – את זה אפשר. זה אמנם לא ייתן הסבר, אבל זה יעזור לנו להיות במודעות לא להעמיק את השבר, לא לחזור על השבר הזה באיזו תבנית כזו שמשחזרת את עצמה, אלא להצליח לעלות על מסלול של החלמה וריפוי. וזה באמת מאוד מורכב וקשה, כי אנחנו כן רוצים לחיות במקום שבו יש סיבה ותוצאה. אנשים מוצאים לעצמם הסברים אמוניים כאלה ואחרים, או פוליטיים, כי זה מניח את הנפש שלהם, זה נותן להם איזו תחושה שהם יכולים להכיל את הדבר הזה באופן הזה. אבל אנחנו צריכים באמת להבין שהעיקר הוא לרפא את השבר הגדול. לתת לעצמנו את הכוחות שאנחנו יכולים לתת. להאמין שאפשר להגיע להחלמה, לריפוי, אולי לא באופן מלא, ולא לחפש את האשמה".

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ותצא דינה: להישיר מבט ולהיות איתה שם בכאבה – צביקי פליישמן
• שכם ודינה – סיפור אהבה או התעללות? – פסית שיח
• מדרש יוסף ודינה – הרבנית שלומית פיאמנטה
• קריאה חדשה בסיפורי דינה – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• מדרשי דינה – טו״ר רבקה לוביץ
• מי את אסנת בת פוטי-פרע? אשת יוסף בפרשנות מימי הבית השני ובפרשנות חז"ל – ד״ר גבי ברזלי
• מה יש לדבר על דינה? בית מדרש חדש על סיפור ישן – יורם גלילי
• ותצא דינה – מחשבות בשעת מלחמה / And Dinah went out – הרבנית מיכל כהנא
• מקורות ללימוד ועיון בסיפור דינה – פרשת 'וישלח' – צוות גלויה
• להטות שכם אל דינה: רשומה לקראת פרשת 'וישלח' וסיפור פגיעתה של דינה – צוות גלויה
• סיפור דינה – איך לדבר את הטראומה? – אורי שרמן-קנוהל