השנה יצא הספר ״הנערות״ מאת מרב ליבנה. בזמן שהיא סובבת איתו ברחבי הארץ ומנחה קבוצות כתיבה, היא כבר בשלב השכתובים של הספר הבא. ליבנה משתפת כאן במסע הכתיבה לצד עשיה רבה, מחוייבות אתית לבחירות שבין בדיה לריאליה, התעקשות על הכתיבה לצד היומיום והתעקשות גם על יציאה לימי כתיבה ממוקדים. על הרגע המכונן שתבע ממנה לכתוב באמצע העשור הרביעי, לצד הנטיעה מגילאי הילדות עם נגישות אינסופית לספרים.
מרב ליבנה גדלה בשומרון וגרה כיום בשכונת ארנונה בירושלים עם שלושת ילדיה. ספר הביכורים שלה "הנערות", יצא בהוצאת "ידיעות ספרים" ב 2024. מרב היא בוגרת תוכנית "רביבים" באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר שני במדעי היהדות ומגדר. בימים מרב היא מנהלת היחידה לאסטרטגיה, תכנון ותוכן של הסוכנות היהודית ועובדת עם קהילות יהודיות מרחבי העולם, ובלילות היא כותבת, מנחה סדנאות כתיבה ומספרת סיפורים.
מפרסומיה בעבר:
- אל תסתר פניך ממני (סיפור קצר), עברית 2024
- הזמן עושה את שלו (סיפור קצר), עברית 2024
- הנערות ספר ביכורים – פרוזה), ידיעות ספרים 2024
- חוף התמרים (סיפור קצר), מגזין מאזניים 2025
איך הפכת לסופרת? מהי מערכת היחסים שלך עם השפה מילדות ועד היום?
לא הייתי ילדה כותבת. לא היה לי יומן שתיעדתי בו את כל מה שעבר עליי במהלך היום, ולא הייתי מפנטזת על איך אן שירלי נהיית החברה הכי טובה שלי, ולא הערצתי אף סופרת נוטה למות. ואת הציון הכי נמוך בבגרות קיבלתי בהבעה. שבעים! אהבתי לקרוא, וקראתי המון – גדלתי בישוב קטן בו אמא שלי התנדבה להיות הספרנית של הישוב, אז קיבלתי מפתח לספרייה, והייתה לי גישה חופשית לקרוא כמה ספרים שרק רציתי. אבל לכתוב? זה לא קרה עד גיל 35, או ליתר דיוק עד שהגעתי לקולומבוס, אוהיו ועד שפגשתי ברגע המכונן שהפך את הכתיבה מאפשרות לצורך קיומי.
האם היה רגע מכונן שבו הכתיבה הפכה מאפשרות לצורך קיומי?
אחרי שעברנו לארה"ב לכמה שנים במסגרת העבודה שלי, ואחרי שהילדים התרגלו לשגרה של אוטובוס צהוב שקט עם תלמידים מנומסים, הבנתי שאין מצב שהם יאמינו לי אם אספר להם שגם לי היה אוטובוס צהוב שהסיע אותי לבי"ס. אבל זה היה האוטובוס של "החברה לפיתוח השומרון", ותמיד היה בו רועש וצפוף, ולפני כל נסיעה הנהג היה מעביר תדריך: "אם זורקים אבנים – אתם מתכופפים, אם זורקים בקבוק תבערה – אתם בורחים. ואל תדאגו אם אני נוסע מהר מדי, ככה בטוח אצליח להתחמק גם מאבנים וגם מבקבוקי תבערה". זה היה רגע ההולדת בו הבנתי שאני חייבת לכתוב את הסיפור של הילדים שגדלו במקום הזה (השומרון). וידעתי שזה יהיה סיפור מורכב. אז הלכתי לסטארבקס, התקשרתי למשרד לדחות בכמה שעות את הפגישות שהיו לי באותו היום, פתחתי את המחשב – והתחלתי לכתוב.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מה מזין את הכתיבה שלך, ומהן דרכי ההתמודדות שלך עם תקופות של שתיקה יצירתית?
יש לי לצערי זמני כתיבה מאוד מוגבלים, כך שאם זכיתי בכמה שעות של כתיבה אין לי ברירה אלא לכתוב. אין כזה דבר מחסום יצירתי, אני כותבת וכותבת ומעדיפה למחוק מאוחר יותר מאשר לא לכתוב בכלל. אני מאמינה שמלאכת הכתיבה בכל מקרה היא מלאכה סיזיפית שכוללת עשרות שכתובים, ואני משכנעת את עצמי שבכל מקרה אחזור לטקסט המון פעמים, אז כדאי פשוט להתחיל ממשהו. לפעמים, אם אני עובדת על ספר רחב יריעה, יתעורר בי חשק לקחת הפסקה ולכתוב (ובתקווה לפרסם) סיפור קצר בין לבין, רק כדי לרענן קצת את החשיבה שלי על דמויות ועלילה אחרים.
אילו נושאים, שאלות או מתחים מניעים את הכתיבה שלך?
אני מתעניינת מאוד בחיבור שבין הסיפור הלאומי שלנו בישראל, לסיפורים האישיים של האנשים הפשוטים שיוצרים את ההיסטוריה. נראה לי שהמתח בין הלאומי לאישי (לאומי במובן היותר פוליטי שלו, אבל לא רק), הוא המניע העיקרי שלי לכתיבה בכל הטקסטים שפירסמתי עד היום. "הנערות" עסק בשאלת החיים האידאולוגיים של הדור השני של דור המייסדים, "אל תסתר פניך ממני" הוא סיפור קצר על התפרקות של בית וזוגיות בעקבות ההתנתקות וגם הספר החדש שאני מקווה שעוד יפורסם יעסוק בשאלות של זהות יהודית וישראלית של דורות שונים של ישראליים.
איך הגוף שלך נוכח בתהליך הכתיבה?
ריצה, פילאטיס, אפייה – אני מרגישה שאני חייבת להיות בתנועה בתקופות בהן אני כותבת, דווקא בזמנים שבין סשן כתיבה אחד לשני. התחלתי לרוץ כשהתחלתי לכתוב את "הנערות" בגלל שהריצה היתה הזמן היחידי בשבילי לחשוב על הכתיבה – הדמויות של אחינעם, יעל ותפארת, ההסתבכות של הנקמות שלהן וכו'…
הבנתי שאני חייבת לכתוב את הסיפור של הילדים שגדלו במקום הזה
בהתחלה יצאתי רק לכמה דקות של ריצה, אבל בעיצומה של הכתיבה כבר הגעתי לרוץ חצי מרתון. יש משהו מניע בתנועה הפיזית שמסייע לי להניע תהליכים יצירתיים או רגשיים שדרושים לכתיבה ולכן לא אזנח את הריצה או הפילאטיס גם בזמני כתיבה אינטנסיביים.
איזה מקום מוקדש לזיכרונות בכתיבה שלך? מה מקום השכחה ביצירתך?
בספר הביכורים שלי הוקדש מקום רב לזכרונות ילדות. לא כתבתי אותם כמו שהם, ומדובר בפרוזה בסופו של יום. אבל ההשראה התחילה בדלייה של זכרונות ילדות, ומשם יכולתי ליצור עולם דימיוני. הזכרון שלי לטווח ארוך הוא לא נקודת החזוקה שלי, ואני מקנאה מאוד בסופרים שיש להם זכרון בלתי נדלה. אני משתדלת לעבוד עם מה שיש, אפילו התחלה של זכרונות, רק כדי להרגיש את התחושה שהרגשתי בזמנו וכך להתחבר לדמויות. שכחה בעיני היא לא יתרון לסופרת, והייתי מעדיפה לזכור הכול ואז לבחור מה ישמש להשראה לכתיבת הסיפורים ומה אני בוחרת להניח בצד…
איפה הכי נכון לך לכתוב בדרך כלל – בבית, בבית קפה, בטבע? מה חשוב לך שיהיה בסביבת הכתיבה שלך?
אין לי שגרת כתיבה מסודרת, אני עובדת במשרה מלאה וגם אמא לשלושה – את "הנערות" כתבתי שעה פה, שעה שם, ובעיקר בלילות. מדי פעם אני נוסעת לסופ"ש שמוקדש לכתיבה, ואז יש לי שעות על גבי שעות של כתיבה, וזה תענוג. כדי לכתוב אני צריכה שקט (לא מאזינה למוסיקה בזמן הכתיבה) וכסא ושולחן. לא יותר מזה. גם מיטה יכולה לעבוד, העיקר שיהיה זמן ומרחב.
מה קורה יותר עם כתיבה אצלך – עפרון או מחשב? האם יש לך מחברת מיוחדת, עט מועדף או אפליקציה שמסייעת?
אני כותבת רק במחשב ולא ביד בכלל – שכחתי את הפעולה הזו מזמן ולכן היא לא טבעית עבורי. בתחילת תהליך הכתיבה, אני פותחת תיקייה במחשב ובה אני שומרת מסמכים שקשורים לכתיבה – נגיד, מסמכי תחקיר וסיכומי שיחות שערכתי, או "מסמך אב/אם" שבו מופיעים ראשי הפרקים, תיאורי הדמויות וגם שאלות ודילמות שאני רוצה להתייחס אליהם תוך כדי תנועה. כשאני כותבת המסמך הזה תמיד יהיה פתוח לצד מסמך הטקסט עצמו, כדי שאני "אלך ואחזור" אליו בתהליך הכתיבה ואערוך אותו במקביל.
יש לך איזה טיפ לאיזון נכון בין הצורך להתפרנס לבין הזמן לכתיבה?
אין לי ממש טיפ, בעיקר הבנה הכואבת שקשה מאוד להתפרנס מכתיבה. מה שכן, אחרי פרסום של ספר ראשון, קל יותר לייצר אירועים וסדנאות סביב הספר, וכך לפתוח עוד אופציות של נראות במרחב הספרותי וגם אולי בעתיד – הכנסה. אחד הדברים שאני שמחה שקרו בעקבות היציאה של הספר אלו ערבים ספרותיים שאני מארגנת וכך מכירה קולגות מקסימים ומעניינות. נגיד, ערב על נקמה בספרות העברית החדשה עם סופרים נוספים שפירסמו ספרים על נקמה בשנה החולפת (תום הדני נוה ואריאלה גולדמינץ), או ערב עם סופרות מהשומרון שאירגנתי עם תמר שילה וטוהר פרידמן. כך שהספר לא רק עומד בפני עצמו, ויש לו את היכולת לפתוח פתח לעשייה ספרותית רחבה יותר.
האם יש גבולות אתיים בכתיבתך? האם יש דברים שהכרעת שלא לכתוב עליהם או כאלו שבחרת בחירה אידיאולוגית להשקיע בהם בכתיבתך?
אני מנסה להיזהר מלפגוע באנשים שקרובים אליי. למרות שמדובר בפרוזה, חלק מסצינה יכול להילקח מתוך השראה של אירוע שקרה במציאות, ולכן אני צריכה לברר אם מתאים למעורבים שאני אשתמש בסיפור שהם היו חלק ממנו בספר. לדוגמא, אמא שלי ביקשה ממני להחליף את שם היישוב הדמיוני שבחרתי בספר "הנערות", כי בעיניה הוא הזכיר יותר מדי את שם היישוב בו גדלתי. כמובן שבחרתי שם חדש עבורו.
בכתיבתך – האם יש ניסוי פואטי שעשית? נשמח בפירוט על אחד שהצליח ואחד שנכשל. מה למדת מכך?
ב"הנערות" ישנו עלון של הישוב שמתפרסם בסוף כל חלק ומוסיף בעיני קצת מנבכי החיים של הישוב. חלק מהפידבקים שקיבלתי מקוראים לפני יציאת הספר היו שהעלון הרגיש להם "גימיקי" והתלבטתי אם להשאיר אותו. בסוף הוא נכנס לספר ואני שמחה בו, וחושבת שזאת הייתה בחירה מעניינת. לגבי ניסיון שנכשל – אני לא יודעת עדיין אם הניסיון ייכשל או יצליח, אבל אשתף שבספר החדש שאני כותבת אני עורכת ניסיון של כתיבת שירים על ידי הגיבורה המוסיקאית, ואני לא בטוחה בכלל שזה יעבוד. ניפגש בשאלון אחרי יציאת הספר הבא בעזרת השם ואוכל לעדכן.
למי את נותנת לקרוא את הטיוטות הראשונות? איך את מקבלת ביקורת בשלבי הכתיבה?
אני מאמינה גדולה ב"עוד עיניים" ובביקורת של קוראים נוספים, ובהבנה שלכולנו יש נקודות עיוורון. גם ב "נערות" וגם בספר שאני עובדת עליו בימים אלו, אני נותנת ל 6-8 קוראים לקרוא את טיוטת כתב היד ולהעיר לי הערות. אני משתדלת שהקוראים יהיו מגוונים מבחינת גיל/מגדר/רקע מקצועי/מקום מגורים, ואני אוספת מהם את ההערות שלהם. הערות שחוזרות על עצמן, וגם מרגישות לי נכונות, אני מאמצת בסבב שיכתובים נוסף.
איזה ספר את קוראת עכשיו?
אני קוראת את "חתונה של אחרים" – ספר אמריקאי קליל שהפך לרב מכר. אני אוהבת ספרות אמריקאית ומרגישה מחוברת לתרבות הזו, יש לי על השידה גם את "על ארבע" המדובר שקניתי באותה הזדמנות, ואני חושבת שיש גם קווים מקבילים בין הספרים האלו שיהיה מעניין לגלות – הם עוברים דרך המקום של אישה בתחילת שנות הארבעים לחייה בזוגיות ומחוץ לזוגיות, דרך נגיעה באינטימיות וגוף, ועוד שאלות שמעניין אותי לראות איך הן כותבות עליהן מנקודת המבט שלהן כסופרות אמריקאיות.
אילו פרויקטים בעבודה אצלך כעת? לאן פניך מועדות?
אני מאוד נהנית עכשיו מערבים ספרותיים סביב הספר "הנערות" שציינתי למעלה, וגם מהנחייה של סדנאות כתיבה. אני מנחה סדנאות של כ־7 מפגשים שבועיים וגם סדנאות חד פעמיות במסגרת "סדנאות הבית", ותמיד מפעימה אותי ההבנה שכולנו בעצם אנשים כותבים. לכל אחד מאיתנו יש סיפור לספר וזאת זכות להיות חלק מוביל בתהליך הזה. אני כותבת בימים אלו את הרומן הבא שלי שיעסוק בשאלות של זהות ומקום, דרך סיפור בינדורי של משפחה אחת וקהילות רבות. אני בשלב השכתובים אחרי שקוראים שונים קראו את כתב היד, ומקווה מאוד לסיים את העבודה עליו בחודשים הקרובים.
מה תרצי לומר לכותבות בתחילת הדרך?
תכתבי כאילו אף אחד לא רואה. בתהליך הכתיבה עצמו אני חושבת שצריך להיכנע לחלוטין ליצירה עצמה. לא לשאול שאלות על מה יגידו או מה יחשבו או איזה דמות שלי תצא בסוף כשיקראו אותי. אלו שאלות שאפשר לשאול בהמשך, אבל אני חושבת שהן יכולות להגביל אותנו מאוד אם הן יגיעו מוקדם מדי. וצריך גם לזכור- כתיבת ספר היא תהליך ארוך. במיוחד אם אנחנו עוסקות בעוד עשייה בחיים. לי לקח שבע שנים מרגע התחלת הכתיבה ועד הפרסום של הספר, אז לא לפחד מדרך ארוכה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
