"וכך הן עומדות יחד, כפופות, מכווצות, טיפ טיפה מעוררות חמלה, ואני חשבתי לעצמי 'ככה אנחנו נראות?'" תניה רגב כותבת על שיח הצניעות בהלכה והשפעתו המגבילה על נשים ותנועתן, בגוף ובנפש, בעולם. אל מול אידיאולוגיה הרואה במיניות איום בסיסי, ניצבת גם אלטרנטיבה אידיאולוגית שמקרינה הן על ההוראה ההלכתית והן על מציאות חייהן של נשים וסביבתן.

הסדרה 'סרוגים' היתה אחת הפעמים הראשונות שראיתי את עצמי על המסך, עצמי במובן המטאפורי. היו שם חבר'ה דתיים שהתלבשו, דיברו, בילו, כאבו וצחקו באופנים מאוד דומים לאלה שהכרתי מהסביבה הקרובה. לכן הסצנה הבאה הכתה בי בהפתעה. אל הודיה, בת הרב שתיכף תהפוך לדתלשי"ת, מתלווה במשך יום שלם סטודנטית לתיאטרון העומדת לגלם תפקיד של בחורה דתייה. באחד הרגעים עומדות שתיהן מול הראי והסטודנטית מחקה את הודיה ושומטת את כתפיה. וכך הן עומדות יחד, כפופות, מכווצות, טיפ טיפה מעוררות חמלה, ואני חשבתי לעצמי "ככה אנחנו נראות"? התשובה היא שלעיתים כן, והתשובה הנוספת היא שזה לא מחויב המציאות. נערות, בחורות ונשים דתיות המתלבשות על פי גדרי הצניעות לא חייבות לעמוד כפופות. אורך השרוול או עומק מפתח הצוואר לא הולכים ידי ביד עם גופניות מכווצת. יחד עם זאת, חלקים גדולים ממחוללי שיח הצניעות הנוכחי מכוונים לשם.

במאמרה 'לפני ולפנים' מתייחסת הרבנית דנה סליי לאיסור החל על הכהנים לעלות במדרגות אל המזבח, ואגב כך מעירה: "מכאן משמע שקיימת צורת הליכה שאינה צנועה – ולא הבגד בלבד מגדיר את ההופעה הצנועה".^[1] הערה זו, המופיעה בסוגריים במאמרה של הרבנית סליי, מייצגת רעיון תשתית הקיים בכתיבה אודות הלכות הצניעות, רעיון המתמקד לא בכיסוי הגוף אלא בתנועותיו. הווה אומר, ההתייחסות לצניעות הגוף חורגת מגבולותיהן החד-ממדיים של המילה הכתובה או התודעה, ומבקשת ללוות את ההתנהלות הגופנית ולעצבה בתוך כדי ההתרחשות ממש, בפעולות השגרתיות המרכיבות את היומיום. דוגמאות לכך לא חסרות, חלקן מתייחסות לאופני הישיבה או ההליכה,[2] אחרות מתייחסות להרמת היד[3] או להתכופפות הראויה.[4] החדשות העצובות הן שלבקשה לעצב את תנועות הגוף ישנם מחירים לא פשוטים, החדשות הטובות הן שישנם קולות אחרים הנטועים עמוק בכתיבה ההלכתית אודות צניעות הגוף  והמציעים גישה אלטרנטיבית.

במאמרה Throwing Like a Girl עוסקת איריס יאנג במיצובן הגופני של נשים החיות במערב.^[5] לטענתה, ההבדלים בין תנועות גבריות ונשיות אינם ניתנים להסבר על ידי הפיזיולוגיה או הפסיכולוגיה בלבד, אלא אף באמצעות ההבניה החברתית, זו המעוגנת בהקשרים תרבותיים, כלכליים, היסטוריים או סוציולוגיים. הבניה זו גורמת לנשים להתכנס לתנועות גופניות מדודות שאינן משתמשות במלוא המרחב העומד לרשותן, כך בשעה שהן נכנסות לחדר, יושבות באולם הקולנוע או שולחות יד למדף גבוה במכולת – תנועות הגוף הנשי קצובות ואינן תופסות נפח גדול בחלל. במאמרה מסבירה יאנג את ההשפעה שיש להגבלת התנועות הטבעיות של הגוף על תחושת המסוגלות של נשים, על הבנתן את הגוף כמעמסה ולא ככלי להשגת מטרה, על הקיום הנשי שיש לו 'אני רוצה' המבקשת לפעול באמצעות הגוף במרחב ובה בעת 'אני לא יכולה' הנסוגה אחור. הווה אומר. תנועות גוף המייצרות תפיסה עצמית של מסוגלות מוגבלת המשפיעה כמובן על יכולתן של נשים להוציא את צרכיהן מן הכוח אל הפועל. נשים דתיות חוות זאת באופן כפול, פעם אחת כחברותיהן החיות בעולם המערבי ופעם נוספת כנשים המושפעות מהכתיבה ההגותית וההלכתית העוסקת בהלכות צניעות. אלא שזה לא חייב להיות כך, לכל הפחות לא בכל הקשור לעולמן הדתי.

אחת ההלכות העוסקות ישירות בתנועות הגוף הנשי היא האיסור ללכת אחרי אישה. מקורו של האיסור בתלמוד הבבלי, ברכות ס"א ע"א: "דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר – יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר – אין לו חלק לעולם הבא".^[6] איסור זה מניח כי הליכתן של נשים, ללא קשר ללבושן, הוא בבחינת פיתוי. האיסור נאמן להקשר ההיסטורי של ימי חז"ל, ברם, בכל הנוגע לתקפותו כיום – העניין נתון בסימן שאלה ואף במחלוקת בין הפוסקים בני זמננו. לצורך העניין אציין את עמדתם של הרב אבינר והרב הבר הסבורים כי האיסור קיים אף היום,[7] ולעומתם את גישתו החולקת של הרב הנקין. בפתח מאמרו 'הלכות צניעות ויישומן בימינו'^[8] מסביר הרב הנקין כי מטרתו: "לדון במקומן של נורמות חברתיות בפסיקת הלכות שעניינן קביעת מידת הקרבה וההתערבות המותרת בין המינים". במהלך המאמר עוסק הרב הנקין בדוגמאות שונות ממקורות ישראל בהן ההלכה מתאימה את עצמה להקשר האישי או החברתי, ואגב כך מגיע לעניין האיסור ללכת אחר נשים. הרב הנקין נתלה בדבריו באילנות גבוהים, בבעל תרומת הדשן ובפסיקתם של הרב וולדנברג והרב אויערבך, וכותב:

"..אלא כך יש להסביר את דברי בעל תרומת הדשן: כיוון שבימיו הורגלו הנשים ללכת בין האנשים, שוב אין הגברים מהרהרים בהן כל כך. וכן פירש בשו"ת ציץ אליעזר… ובמכתב מהגאון רש"ז אוירבעך זצ"ל שנדפס שם לא דחה פירוש זה, אבל פירש באופן שונה קצת, שהיום אי אפשר להימלט מללכת אחרי נשים כיוון שהן נמצאות בכל מקום; אולם לעניות דעתי לשון '"אין אנו מוזהרין" אינו משמע כן."^[9]

הרב הנקין חולק למעשה על הרב אוירבעך וסבור שההיתר ללכת אחרי נשים איננו בדיעבד – מחמת שלא ניתן להתחמק מכך כיום, אלא לכתחילה מכיוון שאופי החיים היום וההתערבות בין המינים ממילא מפחיתה את הנטייה להרהורי עבירה. הרב הנקין מתייחס לאיסור ללכת אחרי אישה אף בשו"ת בני בנים וכותב כך:

"ולעניננו לא מצינו בשום מקום שאסור לאשה ללכת לפני אדם בדרך אפילו בד' אמותיו כי היא לתומה הולכת ואינה עושה כלום ורק החיוב הוא על האיש שלא להרהר בה, ואם מדקדקת בפסיעותיה אין הכי נמי נענשת כבתו של חנינא בן תרדיון…"[10]

הווה אומר, כל עוד נשים אינן מתכוונות להליכה שיש בה מן הפיתוי, הרי שהתנועה התמימה איננה אסורה. בפסיקתו זו של הרב הנקין יש חידוש חשוב, שכן להבנתו עצם תנועת הגוף הנשי איננה מינית ויש צורך בכוונה תחילה על מנת שהיא תהפוך לכך. הרב הנקין אמנם איננו מתייחס לתנועות שגרתיות נוספות של נשים שצוינו לעיל – דוגמת ההתכופפות, הריצה, או הרמת היד, אולם ניתן להסיק מדבריו שאין צורך לנקוט בזהירות בכל אחד ממופעים אלה של הגוף ושנשים יכולות לנוע בחופשיות במרחב – כל עוד אין בכוונתן לעורר הרהורי עבירה בקרב המתבונן בהן.

היחס לתנועות הגופניות הנשיות פותח צהר להערה עקרונית בדבר הקשר בין הלכות צניעות ובין הפרשנות הניתנת להן. מחד, ישנם גופי ההלכות העוסקות בחובת כיסוי הגוף. מאידך ישנו השיח המתלווה אליהן והמושפע מהשקפת עולם ערכית. צריך וחשוב לדעת להפריד בין השניים. בהקשר הנידון כאן, אידיאולוגיה הרואה במיניות איום בסיסי שיש לקיים נגדו מלחמת חורמה[11] לא תסתפק בהוראות לגבי הבגד ואופני הלבוש אלא תחרוג אף להגבלת התנועה במצבי השגרה היומיומיים. לחתירה זו, ליצירת מחוות גופניות מצומצמות יש השפעה מכרעת על תפיסתן העצמית של נשים, אולם היא איינה מייצגת את העמדה האפשרית היחידה. ההבנה כי תנועות הגוף התמימות אינן בבחינת פיתוי מיני, מייצרת פרטי הלכות שונים שאינם מבקשים להגביל את תנועתן של נשים במרחב אלא מצטמצמות להוראות הנוגעות לכיסוי איברים בלתי צנועים בלבד. הבנה זו משקפת אלטרנטיבה אידיאולוגית והיא איננה מקרינה על ההוראות ההלכתיות בלבד, אלא על הבנתן של נשים את מקומן בעולם ועל המסוגלות שלהן לקדם את צרכיהן ולייצר עבור עצמן סביבה מיטיבה.  

***

מאמר המרחיב על תפיסתו של הרב הנקין, כמוזכר במאמר הנ״ל:
צניעות הלבוש – הלכה והשקפה בכתיבתו של הרב הנקין – תניה רגב

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
• פתוח סגור פתוח: על סגירות ופתיחות, אז והיום, ביחס לשיח על נשיות ומיניות – רחל רז
• לא דיברנו עוד על אהבה – אפרת ביגמן
• למה קשה לדבר מיניות בעברית פשוטה? – חננאל רוס

• אוטונומיה בחיי הלכה: 15 המלצות לקריאת מאמרים במגזין גלויה
• בגוף ראשון, בקול שונה? להורות הלכה גם על-ידי מורות הלכה – הרבנית שרה סגל-כץ
• נשים כדוברות הלכה – הרבנית מלכה פיוטרקובסקי

• אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
• שימי לב אל הגוף: היכרות עם מערכת הרביה והמין – הרבנית שרה סגל-כץ
• אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
• לקבל את הווסת: על קבלת וסת ראשונה כרגע מכונן וראוי לציון בחיי האישה – צוות גלויה
• לחזור הביתה, לחזור עם תשובה – על תרגול יוגה, גם כְּמַעֲנֶה לנשים – מוריה נוה
• מתי גיליתי שאני שמנה – בכל סרלואי

• שירים על הגוף במגזין גלויה

הערות והפניות ביבליוגרפיות:

[1] סליי ד', 'לפני ולפנים', בתוך: ע' סדן וא' שוורצבוים (עורכים), כתנות אור בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 45. דברים דומים כותב יוני מילוא המייצר זיקה בין צניעות ובין אופן ההליכה: "כדוגמה לכך מוצאים אנו תהליך דומה שעוברת בתו של רבי חנינא בן תרדיון. נערה זו, כך מובא במדרש, "הייתה מהלכת בפני גדול רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה…מיד דקדקה בפסיעותיה". בת זו של רבי חנינא ראויה לשם אביה וניצלת היא בזכות צניעותה ומסירות נפשה מידי הרומאים.." מילוא י', 'חינוך לצניעות בדור החוצפה והמרדנות (או בעידן הפוסטמודרני)' בתוך: ע' סדן וא' שוורצבוים (עורכים), כתנות אור בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 384.

[2] "יש להיזהר זהירות מופלגת שהברך תהיה מכוסה ולא תתגלה אף במעט מן המעט, בכל מצבי הגוף, כגון ישיבה, הרמת ידיים והתכופפות, ריצה – ולכן יש שהדריכו והורו שאורך השמלה צריך להיות 10 סמ מתחת לברך. והשמלה צריכה להגיע עד למטה מן הברך אפילו אם לובשת גרביים אטומים". אבינר אבינר ש', גן נעול: פרקי צניעות, ירושלים תשע"ב, עמ' 81, "נעליים…לא עקב גבוה וצר המשפיע על צורת ההליכה" אבינר http://www.havabooks.co.il/article_ID.asp?id=1624 1.1.2021,

[3] "כיוון שכיסוי היד הוא מדרבנן אפשר להקל לכסות את היד רק עד הקנה (היינו רק את הפרק העליון של היד) אולם יש להקפיד לכסות גם את המרפק כי קשה מאוד לצמצם, ובכל תנועה עלולה הזרוע להתגלות.." הבר ש', את צנועים חכמה בירורים בנושאי צניעות ואיסור קריבה לעריות ולהלכה ולמעשה, קרני שומרון תשס"ז כרך א, עמ' מ"ה. "וכן נפסק למעשה, שיש לאשה ללבוש חולצה עם שרוולים שמגיעים אל מעבר למרפק, כך שבכל תנועה שתעשה, תשאר הזרוע כולה, כולל המרפק, מכוסה" מלמד הלכות צניעות א' https://www.yeshiva.org.il/midrash/1830 23.10.2020.

[4] "בעבודה וכדומה, שישנם התכופפויות, צריך ללבוש מכנסים ארוכים, ומשום צניעות ללבוש מעליהם שמלה…" כ"ץ ש', קדושים תהיו הלכות והליכות צניעות בחברה ובתנועות הנוער, ירושלים תש"ם עמ' 225. "יש לסגור את הכפתור העליון אך יש לשים לב למיקומו וכן לרוחב הפתח בסריגים ובשמלות ללא צווארון (חכמי הדור). בייחוד יש לשים לב בשעת התכופפות" אבינר ש', גן נעול: פרקי צניעות, ירושלים תשע"ב, עמ' 77.

[5] Young I. M., 'Throwing like a girl: A phenomenology of feminine body comportment motility and spatiality’ Human Studies 3 (1980), p.p.137–156.

[6] האיסור מופיע אף בבבלי עירובין י"ח ע"ב.

[7] אסור לאיש להלך אחרי אישה" אבינר ש', גן נעול: פרקי צניעות, ירושלים תשע"ב, עמ' 189, "יש איסור ללכת אחרי אשה אפילו לבושה בצניעות מכף רגל עד ראש. דין זה נפסק ברמב"ם והעתיק לשונו השולחן ערוך… וכתב החפץ חיים: משמע מדברי האחרונים באבן העזר דאפילו לית ליה דרכא אחרינה למיזל (אין לו דרך אחרת ללכת) ולא ניחא ליה בהסתכלות אפילו הכי אסרו חז"ל מטעם דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן צריך להחמיר יותר…דין זה שכיח גם בעלייה בחדרי מדרגות ועלייה לאוטובוס" הבר ש', את צנועים חכמה בירורים בנושאי צניעות ואיסור קריבה לעריות ולהלכה ולמעשה, קרני שומרון תשס"ז כרך ב', עמ' תקמ"ד.

[8] הנקין ה', 'הלכות צניעות ויישומן בימינו', צהר 6 (2001), עמ' 61-67.

[9] שם עמ' 64. בהמשך דבריו מצטט הרב הנקין את גברי הרדב"ז המסבירים כי החשש הוא מפני ראיית תנועותיה של האישה ההולכת. הרב הנקין מביא ציטוט זה אגב התייחסותו לשאלה האם מותר ללכת אחרי אמו של חבר או אמו שלו.

[10] הנקין ה', שו"ת בני בנים, חלק ג', ירושלים תשנ"ח, עמ' צ"א-צ"ב.

[11] ראו למשל: "אנחנו יוצאים למלחמה קשה מאוד נגד היצר החזק ביותר שיש באדם…יש לנהל מלחמה כוללת" אבינר ש', 'מבחן הצניעות', דעות ה' (תשנ"ט), עמ' 3, 5, "נשים מסרו נפשן על צניעותן" הכהן ד', 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', בתוך: ע' סדן וא' שוורצבוים  (עורכים), כתנות אור בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 286, "כאב ייאש אימה תסכול וכעס…מילים שהן חלק ממלחמה אין סופית…המערכת הדתית כולה 'מגויסת' לתחום זה… זהו הנושא הכאוב מכל´ מילוא י', 'חינוך לצניעות בדור החוצפה והמרדנות (או בעידן הפוסטמודרני)' בתוך: ע' סדן וא' שוורצבוים (עורכים), כתנות אור בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 371, "הדברים האלו מסוכנים לא רק כשעוסקים בעבירות אלא גם שמתעסקים במצוות שבצניעות" שטיינזלץ תש"ס עמ' 153, "שבעניין זה רצה הקב"ה מאיתנו מאבק" שפירא י', 'גדור פרצי בבן פרצי', בתוך: ע' סדן וא' שוורצבוים (עורכים), כתנות אור בירור אמוני בסוגיית הצניעות, ירושלים תש"ס, עמ' 320.