לדבר גלויות על ספרות ורוח

שַׁרְשְׁרָאוֹת הִתְנַפְּצוּ / וּפָרְצוּ גְּבוּלוֹת / כָּתֵף אֶל כָּתֵף, / צְלִיל הַמֶּרֶד קוֹטֵף עָלִים, / גּוּפָהּ רוֹעֵד

הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת מֵהַמַּעֲרָב, / הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִלֵּב הָאֲדָמָה, / עֲנָנִים צָפִים עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע, / הַחשֶׁךְ נֶעְלַם

וְהַהִסְטוֹרְיָה, הַהִסְטוֹרְיָה שֶׁל גְּנֵבַת הָאָמָּנוּת. / אִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר. / אִלּוּ רַק יָכֹלְתִּי לֹא לְדַבֵּר, / לֹא לְהַסְגִּיר אֶת הָאָמָּנוּת שֶׁלִּי בְּמִלִּים לְאַף אֶחָד.

כִּי לַהַג יְגִיעַת בָּשָׂר / מְצֻלָּק אֵין קֵץ

עוֹד מְפַעֶמֶת / הַדְּמָמָה / שֶׁל הַמָּחָר

דִּמְעוֹת אִמִּי / יָבְשׁוּ / עַל לְחָיַי / הָלַכְתִּי לְדַרְכִּי

לְלֹא אַרְנָק, אוֹ כֶּסֶף, חָסֵר / כְּתוֹבֶת וְזֶהוּת, מְטַיְּילוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו / לְלֹא מָנוֹחַ בְּכִיסָיו. וְאֵין דָּבָר

בָּאֹפֶק – מַלְכוּת נִשְׁמֶטֶת / לְעוֹרִי – בִּגְדֵי עָנְיִי / וְלֹא תִּרְאֶה אֶת עֵינַי / שֶׁחֻפַּת שְׁכוֹל דְּבוּקָה בָּהֵן ה.

הִנֵּה הַשִּׁבֳּלִים, שְׁמֵנוֹת / וּבְשֵׁלוֹת / כַּמָּה יָפֶה הֵן רוֹקְדוֹת בָּרוּחַ

וַאֲנִי לֹא עוֹמֶדֶת / בַּקֶּצֶב / כְּזָרָה מֵהַצַּד / מִתְבּוֹנֶנֶת / בְּמַה שֶּׁמֻּכָּר מִתְהַפֵּךְ

שְׁנֵי פִּלְחֵי תַּפּוּז / אֲנִי לֹא מַכִּיר אשֶׁר גָּדוֹל מִזֶּה.

נְהַר הַמִּזְוָדוֹת סוֹבֵב / שׁוֹטֵף מְעַרְבּוֹלוֹת / מַטְבִּיעַ זִכְרוֹנוֹת

גְּדוּד הָרֶגֶשׁ כְּבָר לֹא יָכוֹל / מֵרִים יָדַיִם מְנוֹפֵף בַּדֶּגֶל

קִרְבָה, תְּפִלָּה, פְּתִיחָה / נַחַת הַטּוֹבֵעַ / רַכּוּת שֶׁל הַמַּיִם / אַשְׁלָיַת רִצְפָּה.

שׁוֹמֵר הַשַּׁבָּת קָם לְבֵית הַכְּנֶסֶת, / וַאֲנִי כּוֹלֵאת בְּתוֹכִי אֶת הָרוּחַ / הַמְּבַקֶּשֶׁת לָצֵאת לְטַיֵּל, עִם בְּנִי / שֶׁבָּא לְבִקּוּר מִלּוֹנְדוֹן הָרְחוֹקָה, / וַאֲנִי רַק רוֹצָה לַחֲצוֹת אֶת הַסְּעָרָה

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים / הָיוּ צְרִיכִים לְהִסְתַּדֵּר / עַל מְנַת שֶׁמָּה שֶׁקָּרָה

שיחה גלוית עיניים על פתיחוּת וביטחון, זהות וגיוון, שאלות הלכתיות והמרחב הישיבתי.

המשוררת חגית זוהרה מנדרובסקי הוציאה בשנה האחרונה לאור אנתולוגיה שערכה העוסקת בזקנה. בראיון היא משתפת על היצירה בכלל, על השירה שלה שיצאה בספר ב-2020 ועל ההירתמות למלאכת עריכת ספר הכולל את קולותיהם של משוררות ומשוררים שונים, דווקא על נושא הזקנה שלעתים מודחק מן השיח.

שיחה גלוית עיניים עם המשורר אורי פרץ על תהליך ההתפתחות שלו כמשורר, הבחירה לכתוב בלשון נקבה, ועל העבודה שלו כמטפל.

״עוד פעם הוא חוזר עם חול בנעליים, שזה מוזר כי בחיים הוא לא נכנס בעצמו לארגז חול, וברכיים שרוטות שאף אחת לא יודעת להגיד לך ממה זה״. סיפור קצר מאת בלה שגיא, מתוך הספר ׳שבר ענף ירוק׳.

הָיִיתִי יְכוֹלָה לֶאֱהֹב אוֹתְךָ

מָה שֶׁהֲכִי עָצוּב בָּעֶצֶב הוּא שֶׁבַּסּוֹף הוּא נִגְמַר וְתָבִינִי / אֶת כַּמּוּיוֹת הַבִּזְבּוּז, אֶת הַגְּשָׁרִים הֲכִי טוֹבִים שָׂרַפְתְּ / וְשֶׁיֵּשׁ יוֹתֵר עָצוּב מִזֶּה.

לְכֻלָּנוּ דָּחַף / לְהִתְקַמֵּר וְלִשְׁמֹר / אוֹצָר בִּלְתִּי נִרְאֶה.

קַוִּים כִּרְגָשׁוֹת / שֶׁחֲצוּבִים בְּסֶלַע / שִׂמְחָה וְגַעְגּוּעַ / עֶלְבּוֹן וְאַכְזָבָה