לדבר גלויות על ספרות ורוח

הַשָּׁעָה הָיְתָה וְתִשָּׁאֵר לְעוֹלָמִים שִׁשָּׁה בְּאוֹקְטוֹבֶּר / אַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת אַחַר-הַצָּהֳרַיִם. מֵאָז גַּם בִּשְׁעוֹן / הַמַּתֶּכֶת שֶׁלִּי קָפָא הַזְּמָן.

כּוֹכָבִים שְׁבוּרִים עָפוּ בְּעוֹד דּוֹפֵק עוֹלָם פַּעַם / בְּאִלְּמוּת עַל הַגַּג. לְעֵינַי מַמָּשׁ. / שְׂפָתַי נָעוּ רֵיקוֹת. רֵיקוֹת.

שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָרְשׁוּמִים יִהְיוּ לִי זָרִים / שֶׁלֹּא יִהְיֶה זֶה אַף חָבֵר שֶׁיָּשַׁב אִתִּי פַּעַם בִּמְדוּרָה,

"מה שאני הכי רוצה לעשות זה להעז להגיד דברים שאני רואה בלי פחד" - ראיון עם המשוררת רוני אלדד גם על מקומה של השירה אצלה לאחר השבעה באוקטובר: ״העורק של השירה היה דווקא מאד דחוס ומלא תנועה״.

מִי אַחְרָאִי עַל הַנִּסִּים / וְעַל הַנִּפְלָאוֹת?

בַּיָּמִים הָאֵלֶּה, שֶׁהָאוֹר הוֹלֵךְ וּמִתְמַעֵט בְּעוֹלָמְךָ, תֵּן לָנוּ כֹּחַ לְהוֹסִיף וּלְהָאִיר לְבַל יַחֲזֹר הָעוֹלָם לִהְיוֹת חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.

קָשֶׁה לְהַאֲמִין

אֲנִי לֹא רוֹאָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֱלֹהִים בּוֹֹֹכִים / מֵאֲחוֹרֵי אִילָן גָּבֹהַּ אוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים

וְעַכְשָׁו זְמַן שָׁבוּר / וּבָרוּר שֶׁמִּכָּאן חַיָּבִים / לְחַשֵּׁב נְשִׁימוֹת.

הִצְמַחְנוּ קְרוּם עַל הַשְּׂפָתַיִם / כְּדֵי שֶׁלֹּא נִכְאַב מִדַּי, / כְּדֵי שֶׁנַּרְגִּישׁ / פָּחוֹת.

עַכְשָׁו, בַּיָּמִים, / אֲנִי נִשְׁעֶנֶת עֲלֵיהֶם אֲרֻכּוֹת, / מַרְאָה לָהֶם אֶת עֵינַי הַדְּלוּקוֹת

שֶׁיָּבוֹא, שֶׁיָּבוֹא הָאוֹר הַזֶּה, / כָּכָה פִּתְאוֹם, יִתְפֹּס אוֹתָנוּ לֹא מוּכָנִים

חִלְמִי חֲלוֹמוֹת טוֹבִים / דַּמְיְנִי שֶׁיֵּשׁ לָךְ הוֹרִים אֲבִיגַיִל / כֶּתֶר עַל רֹאשֵׁךְ

שׁוֹכְנֵי מְצוּלוֹת / עוֹלִים וְצָפִים / עוֹלִים וּמִתְגַּלִּים

כָּזֶה שֶׁעוֹטֵף / שֶׁמְּנַחֵם / שֶׁמִּשְׁתַּהֶה

מַצִּית מְדוּרוֹתָיו הָרַבּוֹת / גַּם בַּיּוֹם גַּם בַּלַּיִל

רְאִי אֵיךְ אַתְּ נִרְאֵית: לוֹפֶתֶת בְּיָדַיִךְ / שְׁנַיִם-שְׁלשָׁה אוּדֵי מִלִּים

יֵשׁ רְגָעִים בָּהֶם אֵינִי זוֹכֶרֶת מִי אֲנִי / וּמָה קָרָה לִפְנֵי הַשְּׁבִיעִי בְּאוֹקְטוֹבֶּר

רוֹלֵטַת הַשֵּׁמוֹת מַמְשִׁיכָה לְהִסְתּוֹבֵב, / שֶׁלֹּא תֵּעָצֵר שֶׁלֹּא תֵּעָצֵר שֶׁלֹּא תֵּעָצֵר

וְיֵשׁ לְהִתְפַּלֵּא כְּשֶׁחֶסֶד מִתְגַּלֶּה / בְּסִמְטָה אֲפֵלָה וּבְכָל קְצֵה נְשִׁימָה

הֵיכָן שֶׁהַמִּלִּים נִשְׁמָטוֹת / וּמַשֶּׁהוּ אַחֵר מְנַסֶּה לְצַיֵּר / אֶת זְקִיפוּתוֹ הַנְּבוֹכָה,

יֵשׁ יָמִים שֶׁל חֻרְבָּן, / יָמִים שֶׁסָּר חִנָּם, / בָּהֶם מְצוֹר הַמְּצִיאוּת מְהַדֵּק אֶת חֲגוֹרוֹת הָרֶגַע.

כִּי הַמַּסָּע שֶׁאַתְּ עוֹבֶרֶת / הָפַךְ אֶת נִשְׁמָתֵךְ לַפְּלָדָה

הַלֹּא הַיָּרֹק כָּעֵת מַמָּשׁ / עַל פְּסִיגָיו וּנְבָטָיו / וְהַיָּם הַכָּחֹל וְהַחוֹל