כאשר הזוגיות היא חלק מהיומיום שלנו, אפשר להנות לא רק מבילוי זוגי משותף אלא גם מהשהייה בזוגיות בלי הצורך "לעשות" יחד משהו מיוחד. למצוא איזון מחודש בין ה-doing ל-being.
חיי היומיום שלנו עמוסים בעשייה. התביעות הפנימיות שאנו מעמיסים על עצמנו, בנוסף לדרישות המקצועיות הממשיות, מתבטאות בעבודה, בלימודים, בחיי המשפחה והחברה ואף בתחזוק הבית השוטף.
גם הטלפון שממשיך בקו ישיר את היד שלנו הפך מזמן למכשיר תובעני בלתי פוסק: לענות למייל, להגיב להודעה, להתעדכן בחדשות האחרונות, לגלול את המסך ולכבות את התזכורות. היום שלנו כמעט ולא מוקדש להשתהות, להישארות במקום אחד, בשקט, בלא עשייה משמעותית או הסחות דעת. שהייה סתמית אף נתפסת כעצלות, כתקיעוּת. "אם אין התקדמות, יש נסיגה" – אמונת היסוד הזו מבטאת את הציפייה להיות בתנועה ובעשייה מתמדת. חיים בתוך תרבות של אי-נחת.
כשמשהו חדש קורה בחיי היומיום, הפרטיים או המקצועיים, מתרחש שינוי קל. כשמתחילה מערכת יחסים חדשה ומשמעותית, למשל, עם ההתרגשות מגיעה לעתים גם תחושת מיקוד ורוגע. אנשים מתארים את תקופת תחילתה של זוגיות חדשה, כזמן שבו יש כמיהה עזה להיות יחד, ללא עיסוק או פעילות כלשהם; לא רק כדי להכיר זה את זו, אלא כדי פשוט – להיות.
גם תקופת ההורות לילדים צעירים מתאפיינת כזמן שבו – לצד ההתמודדויות – הורים רבים רוצים פשוט לשהות כמה שיותר עם ילדיהם, לאו דווקא תוך פעילות מיוחדת; משחק פשוט או סתם שיחה, להיות יחד כמשפחה. אבל בכל התחומים, ככל שהזמן עובר קשה לשמר את הרצון הזה. שטף של משימות, סוגיות ונושאים שדורשים טיפול, מעיבים על היומיום ומביאים לכך שכמעט אין שהייה משותפת, נטולת עשייה.
שלח לי שקט בקופסה
גם כשאנחנו מקדישים זמן לבילוי משותף עם בן או בת הזוג, לעיתים קרובות אנחנו שואלים "מה עושים היום?" בבילוי הזוגי אנחנו לרוב נוטים לתור אחר עשייה. התפיסה שאם לא "עשינו משהו", הזמן שלנו יחד היה ריק ובלתי מנוצל, היא תולדה של אותה אמונת-יסוד-תרבותית להיות בתנועה מתמדת. בנוסף, עשוי לעלות חשש שאולי אם אין ביטוי ממשי, "מושקע", בשגרת הזוגיות – הדבר מעיד על בעיה במערכת היחסים. זהו מתח סמוי, מעין רחישה תת-קרקעית של חששות, אותם אנחנו מתרגמים לצורך "לעשות דברים" ביחד. כאילו העשייה היא-היא משב הרוח שהזוגיות בהכרח כה זקוקה לו.
העשייה היא אכן תנועה דינמית, טובה וחשובה, אבל מחירה בצידה. היא עלולה לייצר בין בני הזוג ריחוק והסתרה, הדחקה והתעלמות. ל"ביחד-כשלעצמו", חסר התכלית ונטול המשימתיות, יש ערך חיוני רב. התנועה הזוגית לא קורית רק בעשייה. השהות המשותפת, השקטה, היא פתיחת מרווח שזוג מייצר לעצמו. במרחב הזה דברים קורים בצורה אורגנית, מתאפשרת פגישה זו של זה ללא מסכים או תיווכים, ניתן לראות אחד את השניה ללא הסחות או רעשים.
כמו שהיינו פעם
נסו להיזכר ברגעים ההתחלתיים הללו, בתקופת ראשית הזוגיות, בה ביליתם יחדיו שעות ופשוט הייתם. בדיבורי עומק או בדיבורי סרק, בשיתוף של היום שהיה או בדיבור על זה שיהיה, בצחוק ותוך כדי היחשפות של מי ומה שאנחנו, בלהיות זו עם זה. לא בלעשות.
הקדישו מאמץ ליחד זמנים זוגיים שבהם אתם יחד. ללא הסחות, משימות או עשייה אחרת. בדומה לתרגולי המיינדפולנס, נסו לתרגל שהייה משותפת שאין בה דבר מעבר להימצא יחד. נסו להיזכר בגישושי ההיכרות הראשונים וברצון שלכם להעמיק את ההיכרות זו של זה וזה של זו, ברצון להעמיק את היחד שלכם. כיצד הקשבתם לא רק למילים שנאמרות אלא גם לצליל שבו נאמרו, לשפת הגוף ולמה שלא נאמר. בצד השמחה על הבית שבניתם ועל השגרה המשותפת, זכרו גם את הסקרנות העמוקה אחד כלפי השניה ונסו להיות בהקשבה דומה מפעם לפעם.
אצל חלק מן הזוגות מרחב שכזה מתאפשר כשהמגע נאסר לתקופה ממושכת, למשל אחרי לידה. החוסר בתקשורת פיזית מאפשר, או אפילו מחייב, הקשבה רבה ורגישה יותר. אך יש זוגות שדווקא תקופות האיסור מגבירות בחיי הזוגיות שלהם מתחים ורגישויות. מבלי המגע ויכולת הדיאלוג הנלווית למחוות האהבה, קשה לשיחת הנפש להתקיים. צריך קשב זוגי ליכולת ולצרכים העולים אצל שני בני הזוג, כדי להבין יחד מה מאפשר זמן הריחוק הרגיש.
בין doing ל-being
השהות המשמעותית יחד לא דורשת בהכרח את התפאורה השקטה, ואת הרחקת העשייה מכל סוג. הקרבה הזוגית הבלתי-אמצעית ושיחת הנפש, מגיעות לעתים גם בדלת האחורית, וניתן לזמן אותן בכל מיני דרכים של בילוי משותף. יש פעמים שהמעשיות (ה-doing) היא שתזמן את הקירבה ואת הנינוחות ודוקא התעקשות לחתור ולקיים זמן של שהייה (being) עשוי לעורר מתח וואקום שלא ברור בהכרח מה לעשות עימו. בתנועה שבין העשיה לשהייה חשוב להכיר בכך שישנו הרצוא־ושוב הזוגי כמו בשאר מרחבי החיים – לפעמים דבר מה מתאים ולפעמים השני…
כך למשל, פעילויות המכונות DIY ("עשו-זאת-בעצמכם", Do It Yourself) הפכו פופולרית למדי בשנים האחרונות – הן באופן עצמאי לגמרי בבית והן במסגרת סדנאות ליצירה משותפת שבהן מעניקים חומרים, הדרכה ואווירה ייחודית לזוגות. בפינוי הזמן לעבודות נגרות, תפירה, בנייה וכיוצא בהן, שהן לכאורה משימות טכניות שמטרתן יצירת חפצים לבית, מתברר שתרומת הזמן המשותף של יצירה יחד הוא הרבה מעבר לתוצר הפיזי. פעילות שכזאת היא עמל משותף מהנה, זמן זוגי חווייתי שזוגות מעידים כי הוא-הוא המשמעותי עבורם, אף אם המשימה והיעד לא בוצעו בשלמות.
גם צפייה משותפת בסרט או סדרה בבית נחשבת לבילוי יומיומי ופחות מושקע, אך זהו בהחלט בילוי זוגי לכל דבר. שהייה פשוטה ומשותפת יחד, מפגש שאין לו תכלית או פונקציה מוגדרת, שיחה שאינה מוסבת על דבר מה מעשי – לכל אלה כמעט ואין כמעט מקום בשטף היומיום. דווקא משום כך, חשוב מאד לייצר הזדמנויות שיאפשרו את זמן האיכות הזוגי הזה.
לצאת או להישאר בבית? להתנתק מהמסכים או לצפות בסרט? ואם אנחנו בונים משהו יחד, אז בעצם ברחנו מן השיחה החשובה שאנו זקוקים לה? כמו במקרים רבים, אין מדובר בנוסחה כלשהי, והמפתח טמון באיזון. זו אמנם אמירה שהספיקה להישחק, אך היא אינה חסרת פשר.
המתח בין מרכיבי החיים והזוגיות הוא אמיתי, והצורך בפיתוח צורות שונות של תקשורת ושותפות קיים. הזמן הזוגי כשלעצמו חשוב, אך מעבר לכך כדאי לאתר את האיזון בין עשייה לשהייה, כפי שהיינו רוצים שיהיה בכל היבט בחיים שלנו. טוב לייחד זמנים משותפים מסוגים שונים: לעיתים להיות בעשייה משותפת בסדנה, בטיול או בבית, ולעיתים לשבת יחד עם כוס קפה כשהטלפון, המחשב ומשימות הבית נזנחים הרחק מכם, ואתם שניכם פשוט ביחד.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- בשבח הדייט הזוגי הקבוע – הרבנית שרה סגל-כץ
- הכל בסדר? אתגר האינטימיות בתקופת הסגר – צוות גלויה
- סליחה, אפשר קצת ספייס? – הרבנית שרה סגל-כץ
- כאן בונים זוגיות: רעיונות לבילוי זוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- לבד ויחד – על שבתות כזמן זוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- יש בינינו בית – רביטל ויטלזון יעקבס
- לחצות את הגשר ולנהל שיח רגשי – בנימין מאלב
- זמנים וטקסים לששון: הצעות לשילוב טקסיות בחיי הזוגיות, לצד ספונטניות – צוות גלויה
- כמו כלים שלובים: בשבח הדייט הזוגי הקבוע – הרבנית שרה סגל-כץ
- על אורות וכלים בזוגיות: איך להרחיב את הכלים לאורך שנות הזוגיות? – הרבנית שרה סגל-כץ
- להכיר בנס: 8 דרכים להאיר את ה״יש״ – צוות גלויה
