לאחר חודשי ההיריון והלידה, שבה היולדת אל הלכות נידה. יש דמיון רב בין שמירת נידה 'רגילה' לבין הלכות טהרת יולדת, אך ישנם גם הבדלים מעשיים חשובים שיש להכיר. רבות מכירות את דיני יולדת המקראיים שנלמדים בבית הספר, אך תמונת המצב שונה מאוד בפסיקת ההלכה למעשה.
הדרכה עיונית ומעשית להלכות טהרת יולדת>>
ההיריון והלידה הם תקופה של כמעט שנה, שבה עוברת האישה, בגוף ובנפש, מסע ארוך הכרוך בשינויים מהותיים. בתום תקופה זו שבה היולדת אל שגרת הלכות נידה. מה בין שמירת נידה 'רגילה' לבין הלכות טהרת יולדת?
נשים רבות אינן מכירות את דיני היולדת הלכה למעשה. מה שהן למדו בהדרכת הכלות (אם בכלל), נשכח עם הזמן; ופעמים רבות חקוקים בזיכרונן דיני היולדת המקראיים שלמדו בשיעורי תנ"ך בבית הספר, אלא שיש הבדלים קריטיים בין פסוקי המקרא לבין ההלכה הפסוקה בימינו.
לכך יש לצרף את הנסיבות והתנאים החדשים שמזמן הגוף לאחר הלידה, אשר מעלים התמודדויות חדשות, כגון הכתמות בתקופת ספירת שבעה נקיים, תופעות לוואי של גלולות למניעת היריון המותאמות לנשים מיניקות, או של התקן תוך־רחמי. כל אלה עשויים ליצור בקרב האישה חוויה של "סולמות ונחשים": ימים שבהם נדמה כי פסק הדימום, והאישה מתכוננת נפשית לקראת החזרה לחיבוק, לגידול תינוק יחד, בלי חציצות – ואז מתגלה כתם או מראה אוסר שגורם לה לשוב לנקודת ההתחלה.
במאמר זה נציג מבוא עיוני מקוצר לדיני היולדת, הסוקר את השתלשלות דינים אלה ממקורם בתורה, דרך חז"ל ועד לפסיקה בת זמננו. נציג סיטואציות שונות שעלולות להתרחש סביב הלידה, ודגשים ייחודיים שיש להכיר במקרים אלה.
צילום: תמר ושילה כנרתי
"זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת": התפתחות ההלכה המקראית
פרשייה אחת בלבד במקרא עוסקת בדיני היולדת, ויקרא יב, א-ח. לפי פשט הפסוקים, אישה שילדה בן נטמאת לשבוע ימים ולאחר מכן יושבת עוד 33 ימים ב'דמי טהרה' – ימים שבהם היא עוד מדממת בעקבות הלידה ולכן אסורה מלבוא למקדש ובסופם היא מביאה קורבן. הפסוקים אינם מתייחסים לשאלת קיום יחסים בתקופה זו. דיני אישה שילדה בת דומים, אך תקופות הטומאה כפולות באורכן: היא נטמאת למשך שבועיים מהלידה, ותקופת דמי טהרתה נמשכת 66 יום.
ספרות חז"ל גדושה במדרשים ובפרשנויות על הסיבה שהיולדת צריכה להביא קורבן לאחר הלידה, ועל ההבדלים שבין טומאת לידת זכר לטומאת לידת נקבה. ר' שמעון בר יוחאי מציע הסבר מדרשי (בבלי, נידה לא, ע"ב):
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי, מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזדקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן […] ומפני מה אמרה תורה זכר לשבעה ונקבה לארבעה עשר? זכר שהכל שמחים בו – מתחרטת לשבעה, נקבה שהכל עצבים בה – מתחרטת לארבעה עשר.
המדרש קושר בין התהומות שאליהן עלולה האישה להגיע בסערת חוויית הלידה, לבין עולם החטא. בסערה הלידה נשבעת האישה שלא תלד עוד – וככל שבועה יש לה תוקף הלכתי. עם שיבתה לימי השגרה והתאוששותה מרגעי המשבר (ומעניין להבחין בכך ששמחת הברית תורמת, לפי המדרש, להאצת תהליך השיקום הנפשי), מתחרטת על האישה על הדברים שאמרה ברגעי הדחק. הקורבן מהווה את הביטוי המעשי־הדתי לחרטה של האישה על שבועת השווא.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
"תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה": התמורה בדיני יולדת אצל חז"ל
רש"י על ויקרא יב, ד מבין ש"ימי הטהרה" הם ימים שבהם, גם כשהאישה רואה דם, היא טהורה. והרמב"ן על הפסוק מסביר שבשבוע / שבועיים הראשונים (בהתאמה לזכר/נקבה) היולדת נחשבת כנידה, ואילו ב-33 או 66 הימים שלאחר מכן היא מורחקת רק מהמקדש, ולא מהאיש.
בפסוקי פרשיית היולדת בתורה לא מופיע דין הטבילה בתום תקופת הטומאה, אך חז"ל למדו אותו מהציווי בדיני טהרה אחרים "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ" (ויקרא טו, טז) שממנו נלמדו גם טבילת הנידה והזבה וכל ההלכות הנוגעות למקווה עצמו. במדרש משתמע שבתקופות קדומות, היולדת טבלה כעבור שבוע או שבועיים מהלידה (בהתאם למין היילוד), והייתה מותרת מיד לאישהּ, גם אם המשיכה לראות דם:
אָמְרוּ עַל עוֹבֵד אֱדוֹם, שְׁמוֹנָה בָּנִים הָיוּ לוֹ וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹת הָיוּ לוֹ וְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִנְּהוֹן יָלְדָה תְּרֵין בְּיַרְחָא. הָא כֵיצַד? הָיְתָה טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה וְיוֹלֶדֶת, טְמֵאָה שִׁבְעָה וּטְהוֹרָה שִׁבְעָה וְיוֹלֶדֶת, שִׁית עֲשַׂר לְכָל יְרַח, לִתְלָתָא יַרְחִין הֲרֵי אַרְבְּעִין וּתְמַנְיָא. (במדבר רבה ד כ; ודומה לכך בשיר השירים רבה ב, ה, סימן ג, ד"ה "בשלפי השמד")
לכלותיו של עובד האדומי נעשה נס, והן ילדו פעמיים בחודש – אחרי כל לידה נטמאו לשבוע ימים, ולאחר מכן נטהרו לשבוע ובו הרו. ספראי מראה מכאן שנהגו לקיים יחסים כבר אחרי שבעה ימים, ואף לזכות אגב כך בהיריון בברכת ה' (עמ' 265).
אם כך, ימי הטהרה מגיעים מיד לאחר שהאישה טובלת ונטהרת מטומאת הלידה, ובמסגרת ימים אלה כל דמיה לא אוסרים אותה על אישהּ. חז"ל נחלקו לגבי דין ימי דם הטוהר במקרה שהאישה לא טבלה לפניהם:
דם יולדת שלא טבלה, בית שמאי אומרים, כרוקה וכמימי רגליה. ובית הלל אומרים, מטמא לח ויבש (נידה ד, ג)
לדעת בית שמאי, במקרה כזה דם היולדת אינו כדם נידה, אלא טמא בטומאה קלה בלבד – מטמא בלח, כלומר, טומאתו עוברת הלאה רק כאשר הוא עדיין טרי ולח. לדעת בית הלל, דינה כדין נידה, והיא מטמאה הן בלח הן ביבש, כלומר גם כאשר הדם כבר יבש ונקרש הוא עדיין 'מפיץ' טומאה.
מחלוקת זו ממשיכה בגמרא (בבלי, נידה, יא, ע"א-ע"ב), במחלוקת בין רב ולוי: לדעת רב, "מַעֲיָן אחד הוא" – דם הטוהר לא שונה מדם טמא, ששניהם יצאו מאותו מקום, אלא התורה היא שקבעה את דינו של כל דם ודם; ואילו לפי לוי, יש שני מעיינות-מקורות לדם, מאחד מהם יוצא דם טמא ומהשני דם טהור. המשמעות המעשית של המחלוקת ביניהם היא לגבי אישה שהדימום שלה נמשך ברצף מימי טומאתה לתוך ימי הטוהר שלה, או מימי טהרתה לימים שלאחר מכן. בבית יוסף נפסק ש"הלכתא בגמרא כרב" (יורה דעה, קצד).
זהר דבורה כ״ץ
"בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין": פסיקת האחרונים
מכל מקום, בימינו הבחנה זו אינה קיימת, כפי שקובע השולחן ערוך: "עכשיו בזמן הזה, כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים"(יורה דעה, הלכות נידה סימן קצד; וראו גם הרשב"א, תורת הבית, בית שביעי, שער שישי, מוה"ק עמ' שמ"ה). ההבחנה בין סוגי דמים בטלה, ככל נראה מהחשש ללידה בזוב – לידה שהתרחשה בשעה שהאישה היתה טמאה בטומאה קודמת וטרם נטהרה ממנה; וכך יוצא שאישה נטהרת לאחר ספירת שבעה נקיים.
ברם, לדעת הרמ"א:
יש מקומות שנוהגין שאין טובלין תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה […] ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר […] אבל במקום שאין מנהג, אין להחמיר כלל, רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים, מותרת לבעלה. אבל אם חזרה וראתה, אפילו טפת דם כחרדל – טמאה, אף על גב דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם טהור, ודינו כשאר דם לכל דבר.
ובבית יוסף:
כתב הרמב"ן אף על פי שמן התורה מותר לבעול על דם טוהר, כל הרואה טיפת דם אפי' בתוך ימי הטוהר, תשב ז' נקיים, והרי הוא בכלל חומרא שהחמירו בנות ישראל […] ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם בפי"א ונתן טעם דחומרא דרבי זירא, לא היתה אלא בדם טמא שעשו הרואה טיפת דם כאילו היא זבה גדולה, אבל בדם שתראה בימי טוהר לא החמירו אלא שבשנער ובספרד ובארץ הצבי ובמערב, מנהג פשוט שאין נותנין לאשה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה באי זה זמן שיהיה יושבות עליו ז' נקיים. ודין זה בימי הגאונים נתחדש ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב, ודבר זה תלוי במנהג עכ"ל. והאידנא פשט איסור זה בכל ישראל ואפי' באשכנזים וצרפתים.
זה שתמצא במקצת מקומות ותמצא תשובות למקצת גאונים שיולדת זכר לא תשמש מטתה עד סוף ארבעים ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך הז'. אין זה מנהג אלא טעות באותן התשובות ודרך מינות באותן המקומות ומן הצדוקים למדו דבר זה ומצוה לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמים, שתספור שבעה ימים נקיים בלבד כמו שביארנו […] וכתב מהרי"ט בשורש קמ"ד אשר שאלת על אשר נהגו הלועזים שאין האשה טובלת תוך מ' לזכר ופ' לנקבה, ואפי' לא ראתה אמת כי המנהג רחוק בעיני וכמו שהרחיקו הרמב"ם, מ"מ מאחר שכתבת שפסקני אחד שנקרא תניא כתב שאפשר שהראשונים שהחמירו על כך בקעה מצאו וגדרו בה גדר ועל כיוצא בזה שמע בני וגו' ואל תטוש וגו' (בית יוסף, שם)
הפוסקים מתארים שבמקומות מסוימים נהגו להחמיר, שהאישה תהיה אסורה לבעלה גם בימי הטוהר – 40 יום (שבוע ועוד 33 יום) בלידת זכר, ו־80 יום (שבועיים ועוד 66 יום) בלידת נקבה. להלכה, אישה שלא מעוניינת להקפיד על חומרה זו אינה חייבת, גם אם אימותיה נהגו כן, ויש שסברו שבימינו יש לבטל מנהג זה (ראו דרכי טהרה, קטו). הרמ"א מדגיש שהמנהג שלא לבעול על דם טהור (כלומר, להתייחס למראֶה של דם בימי הטוהר ככל דימום שאוסר, המחייב ספירת שבעה נקיים וטבילה) כבר התקבל ורווח עד כדי כך, שאפילו יולדת שהצליחה לספור שבעה נקיים ולטבול לטהרתה בתוך ימי דם הטוהר, למשל ביום ה-28 ללידה, אם תראה שוב דם בתוך 40 הימים – הוא לא ייחשב לה כדם טוהר ומותר, אלא ככל דם שהאישה רואה ונאסרת ממנו.
ההבחנה המקראית והחז"לית בין מראות דמים אצל כל אישה לבין מראות דמים אצל יולדת – הפכה בימינו לתיאורטית ואינה נהוגה בפועל. למעשה, יולדת נטהרת ונטמאת כפי שאנו נוהגים לגבי כל דם שיש לשבת עליו שבעה נקיים. כמובן שגם הבאת הקורבן אינה רלוונטית בימינו, כשאין מקדש. ועל כן יש לזכור שיש הפרש גדול בין האמור בתורה לבין כל השתלשלות הדעות וההרהורים הלמדניים עד להגעה לפסיקה למעשה. יש התרחשויות רבות כאלו בחיי ההלכה, אלא שמכיוון שחיי המצוות נלמדים בדרך כלל על ידי החיקוי בבית הדתי, כאן, בשל אותה שתיקה סביב הנידה, יש מעין ׳הגירה׳ ותהליך של מעבר אל היישום ההלכתי ועולות שאלות רבות יותר.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מאימתי נאסרים?
לידה אינה מתרחשת בבת אחת, בפועל, אישה יכולה להלך במשך תקופה עם צירים מוקדמים, או שיש לה ׳פתיחה׳ ימים לפני הלידה וכן, שיש מרחק בין היום שבו ׳ירדו המים׳ לבין הלידה. לכל התפתחות כזו יש משמעות רפואית, מתי יש להיזהר ומתי יש להמשיך את שגרת הימים. במקביל, להתרחשויות אלו גם יש משמעות הלכתית שכן נקוט הכלל ״אי אפשר לפתיחת הקבר [=רחם] בלא דם״ ולכן, דווקא אם יש ׳פתיחה׳, יש מקום לשאלה האם יכול להיות שיש דם שלא נראה וכן אוסר.
בימים עברו, רגעי הלידה היו נחלתן של נשים בלבד, אך בימינו, נשים רבות רוצות שבן הזוג שלהן ילווה אותן בזמן הלידה, וגם הגברים מצידם מבקשים להיות מעורבים יותר ברגע הגעת בנם או בתם לעולם. מתוך הבנת תפקידו החשוב ותומך של בן הזוג במהלך הלידה, נעשה מאמץ רב להכיר בזמן שבו בני הזוג מותרים במגע, ולדייק את הרגע שבו הם נאסרים. לדוגמה, אם בירידת המים לא היה דם, בני הזוג עדיין מותרים זה לזו (נשמת אברהם, צח), וכן ביציאת הפקק הרירי. כמו כן, נהוג להמליץ לאישה ללבוש בימים שלפני הלידה בגדים צבעוניים, כדי שבני הזוג לא יאסרו מחמת כתם.
פעמים רבות בני זוג פונים בשאלות הלכתיות תוך כדי התקדמות הצירים, ויש זוגות המגדירים את בן הזוג כ״דולה״ המהווה כוח סיוע לאישה, ועל כן המגע ביניהם אינו מהווה ביטוי אינטימי לזוגיות אלא ביטוי של תמיכה, כשם שכל חולה שיש בו סכנה יכול לבקש פעולות שאינן בגדר שגרה.
עד מתי בני הזוג אסורים?
כאמור לעיל, בימינו אין הבחנה בין דם טמא לדם טוהר, ולכן כעבור שבוע (ללידת בן) או שבועיים (ללידת בת) מהלידה, מרגע שהיולדת מצליחה לספור שבעה נקיים ולטבול – היא מותרת לאישהּ. בדרך כלל, מדובר בפרק זמן של שישה עד שמונה שבועות. עד אז נוהגים בני הזוג כפי שנוהגים בכל ימים האסורים, ואין הבדל בין ההרחקות הרגילות של הלכות נידה לבין ההרחקות שלאחר הלידה.
עם זאת, מבחינה רגשית, מנטלית וגם פרקטית, החוויה עשויה להיות שונה מחוויית הריחוק הרגילה של ימי הנידה השגרתיים והמחזוריים. הצרכים הזוגיים והמשפחתיים משתנים מאוד אחר הלידה. חלקם חדשים – כגון הטיפול המשותף בתינוק, וחלקם קשיים מוכרים, אשר לובשים צורה חדשה בתוך הנסיבות, כגון הצורך בתמיכה רגשית מתוך קרבה פיזית.
כל יולדת וכל זוג זקוקים גם לתמיכה ולסיוע מבחוץ, הן ברמה המעשית של תפעול משק הבית והטיפול בתינוק, והן ברמה הרגשית של עידוד ונחמה. אך גם במקרים שבהם מתאפשר ליולדת או לבני הזוג לקבל עזרה חיצונית בתקופה שלאחר הלידה, הדבר אינו מחליף את הצורך הזוגי בקרבה ובתמיכה הדדית. בחברה דתית ומסורתית נהוג לנסוע אל ההורים לאחר הלידה ולהיעזר באימא-סבתא, או לחלופין, לנסוע לבית הבראה ליולדות. כך מתאפשר ליולדת לנוח, להשלים שעות שינה, ללמוד שיטות מועילות של הנקה ורחצה, ולהסתגל לתפקיד האימהי, באם זו לידה ראשונה ובין אם זו רק מנוחה. לסיבת הנסיעה יש גורם נוסף והוא שבני הזוג אסורים בקרבה גופנית וכך הם לא נכנסים לחששות בהעברת התינוק, בעזרה ליולדת בקימה או ישיבה, ועוד, אלא שלא כולן נוסעות אל האמא או אל בית הבראה לאחר לידה.
ברם, טעות לחשוב שאפשר להחליף את התמיכה של בן הזוג בתמיכה מהסביבה המשפחתית והחברית. בימינו אנו ערים גם לצורך של הגבר, האב הטרי, לעכל את בוא הברייה החדשה לעולמו ולעבד יחד עם אשתו את חוויית הלידה שעברו יחד. לכן, חשוב לזכור, שכשם שבימות ׳שגרה׳ של נידה – קרבת הלב עדיין נוכחת גם מבלי חציית גבולות המהווים ׳גדרי עריות׳, אחרי לידה כל זה נדרש עוד יותר אפילו. בשל הגעש ההורמונלי, בשל המותשות וההסתגלות למציאות חדשה, ובשל העובדה שביחד בני הזוג מכווננים אל התינוק הנזקק להם, והם מהווים להם מודל של זוג אוהב שימשיך לגדל במרחב משפחתי שיש בו חום הלב וחיבה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הריון: שינויים ברגש, שינויים בחשק והצעות מסייעות – צוות גלויה
- מיניות בעת ההיריון ואחרי הלידה – טלי רוזנבאום
- פוסט-לידה : מהן הבעיות הרפואיות השכיחות לאחר לידה? – ד"ר ליאור ברוך
- 34 מיתוסים נפוצים בנושא פוריות, נשיות, בריאות ומיניות – דפנה מאיר ז"ל
- דרך החתחתים של הלידה הטבעית – אומי לייסנר
- מה זו לידה פעילה – הלה שוורצורגן
- "בריאה": ריקוד הלידה – יעל ברמן
- לידה כחוויה רוחנית: חזון והצעה לבניית טקס משלך – אלכס ברגר-פולסקי
- לידה מתוך הבית – אדם כ״ץ והרבנית שרה סגל-כץ
- לעמעם אורות ולהיות בעלת הבית: היכולת לבחור בלידה ובטבילה – אביה רייכנר
- טקס 'סגירת עצמות': לחתום את הלידה כפי שהיא חקוקה בגוף ובנפש – אור סנדרוביץ'
- הגשר שבין הרחם למציאות – רבקה ויצ׳נר
- ֿמקומו של הגבר בלידה – שירה היימליך
- דבר והיפוכו – להיות אם יחידנית – בת שבע פורת
- כשהכאב כואב יותר: ווּלְווֹדִינְיָה בחדר הלידה – מיכל רוזן
- אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה – ד"ר ליאור ברוך
- לראות את הכאב שבפנים – מוריה תעסן מיכאלי
- אישה חוזרת לגופהּ: השבת האמון אל הגוף – ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי
- לכבד את הרצפה: על יחס מכבד לרצפת האגן – הרבנית שרה סגל-כץ
- בחזרה אלייך: שיבה אל הגוף באמצעות שיטת שרמן – מירב שרמן
- הולדת אב: גברים כותבים אבהות – ענת הררי
- מקומו של הגבר בלידה – שירה היימליך
- 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
- מיניות אחרי לידה: הסבר על התהליכים הגופניים והנפשיים של היולדת וסביבתה – הדס רבלין
- סיפור לידה: הדס גלעד – קרן בויקו
- כולן בהריון חוץ ממני – צוות גלויה
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל-כץ
