במעלות הנשברות של זוהר האדם

דבריה של הרבה תמר אלעד-אפלבום על הטראומה הלאומית שעברנו בשבעה באוקטובר.
אלו הם דברי הפתיחה לאירוע ההתכנסות לקראת שבת ״וישלח״ כהתייצבות לצד דינה וביוזמת ״ברית אמונים״:
״…התורה, היא יומן קולקטיבי על טראומה והחלמה. יומן שכתבו האבות והאמהות שלנו. היא משלחת עדות להריסות האדם ולזוהר שבאדם. לכן שפת התורה כמו שפתם של הנפגעים, היא לא בהכרח קוהרנטית. לא רציונלית. לא סדורה. היא עדות שבורה ועמוקה. שפת התורה ובעקבותיה שפת התפילה הן שפות-קודש כי הן משוחחות עם האדם במקום שבו נשברו ונגמרו לה / לו המילים…״

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

קוראים לזה פשע מבוסס מגדר | הרַבָּה אסנת אלדר

לְכָל הַיּוֹשְׁבוֹת לָבֶטַח
בַּמִּשְׂרָדִים הַמְּמֻזָּגִים
מְצַקְצְקוֹת בִּלְשׁוֹנָן, מְסָרְבוֹת לְהַאֲמִין
לְכָל הַבּוֹחֲרוֹת לְהַכְחִישׁ
לְהִתְעַלֵּם
לְהַעֲלִים.

לְכָל הַדּוֹרְשׁוֹת עֵדוּת סְדוּרָה:
וְרָאוּ אוֹתָן
וַיִּקְחוּ אוֹתָן
וַיַּעֲנוּהֶן.

וּבֵין מִלָּה לְמִלָּה- דִּמְמַת מָוֶת
בֵּין מִלָּה לְמִלָּה- שִׁבְרִי סִפּוּרִים רַבִּים מִסְּפֹר
זוֹ בְּבֵיתָהּ
זוֹ בַּמְּסִבָּה
זוֹ עַל הַשְּׁבִיל
זוֹ בְּפֶתַח הַמְּכוֹנִית הַמֻּתְנַעַת
כֻּלָּן לְנֶגֶד עֵינַיִם שֶׁנִּכְפָּה עֲלֵיהֶן לְהַבִּיט
פְּעוּטוֹת
יְלָדוֹת
בָּנוֹת
אִמָּהוֹת
סָבְתוֹת
כֻּלָּן נֶאֶנְסוּ בְּאוֹתָהּ הַשַּׁבָּת.

הֵן לֹא תְּסַפֵּרְנָה סִפּוּר סָדוּר
רֶצֶף הַזְּמַן שֶׁל מִי שֶׁשָּׂרְדָה
נִקְטָע בְּאוֹתָן הַשָּׁעוֹת
עָבָר וְעָתִיד אִבְּדוּ מַשְׁמָעוּת וַאֲחִיזָה
רַק הֹוֶה מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁל אֵימָה
אַגַּן שָׁבוּר
כִּתְמֵי דָּם גְּדוֹלִים עַל יְרֵכַיִים
עֵינַיִם חֲלוּלוֹת
וּנְשָׁמָה מִסְתַּתֶּרֶת
הֵן עֵדוּת זוֹעֶקֶת:
רָאוּ אוֹתָן
לָקְחוּ אוֹתָן
שָׁכְבוּ אוֹתָן
וַיַּעֲנוּהֶן

                             נוֹפְלוֹת הֵן פֶּתַח בֵּיתֵנוּ
                             יְדֵיהֶן עַל הַסַּף
                             וְאֵין לָהֶן מוֹשִׁיעַ

מאז ה7 באוקטובר אין לי מילים. זה נכון שאני מדברת, זה נכון שאתם מקשיבים עכשיו למילים, אבל האמת האמיתית היא, שבאותו יום הפכתי לאילמת. אולי יש פה עוד אנשים ונשים שמרגישות ככה. אין לי מילים, כל מילה תגמד את הזוועה. יש בי סירוב להשתמש באוצר המילים שלפני כל זה. וסירוב שמילים ינרמלו את מה שאסור שיהיה לו רשות בשפה האנושית. האילמות שלי היא החרם הפרטי שלי נגד הרוע. יותר ויותר אני מבינה את דינה בפרשת וישלח, של השבת הקרובה, שאחרי מה שעברה, לא שומעים ממנה עוד. אני חושבת, שהתורה היתה החברה הכי טובה, היחידה של דינה, ששיתפה איתה פעולה בזעקה בהוקעה בסירוב לתת לפשע שחורג מכל אנושיות, מילים. ב7 באוקטובר כאן בארץ הזאת היו מאות ואלפי דינות, נשים וגברים, בהתקפה של מפלצות-אדם, חלק מהנפגעות והנפגעים שרדו, רבות ורבים כבר לא כאן בינינו כדי לספר, זו טראומה שיש לה מעגל שני ושלישי של עדים משפחה מטפלות מטפלים שבורים, זו גם טראומה שפותחת בברוטליות מחדש בו זמנית לעוד אלפים של נפגעות ונפגעים פצעים של הטראומות הפרטיות שלהם, וזו גם טראומה לאומית מול שתיקתן הרועמת של ארגונים הומניטרים ופמינסטים בכל העולם. מי שהיו אמורות להיות החברות הטובות שלנו והפנו אלינו גב, והעצימו את הטראומה בנטישה מוסרית שעומדת כנגד כל האתיקה של הדאגה וההתייצבות לצד הנפגעת שהן פיתחו, באותן כלי הכחשה שהן גינו: מוסר כפול, דה- לגיטימציה, דה הומניזציה. ואיך אפשר מול כל זה למצוא מילים: נוֹפְלוֹת הֵן פֶּתַח בֵּיתֵנו / יְדֵיהֶן עַל הַסַּף / וְאֵין לָהֶן מוֹשִׁיעַ.

העניין הוא שגם המילים עצמן – שהן פיסה ושאר רוח של צלם האדם – עברו פגיעה. הן יצירה אנושית שהותקפה, יצירה של חיבורים, של אמון שמישהו ישמע אותי, יבכה איתי, יתאבל איתי, ידאג וישאל: מה שלומך אחות, מה שלומך אח, ימתין לתשובה, הן יצירה של קשר, שמבטאת תקשורת של כבוד גבולות וזהות, מסמנת רשות לגשת ורצון להקשבה, אנושיות והחלמה. העניין הוא, שאותן המילים, אוחזים בהם גם כוחות החיים. עדות עדינות וערבות ותמיכה. וכל שנה, בפרשת וישלח, התורה – שהיא החברה הכי טובה היחידה של דינה – שולחת לנו את השתיקה ההיא המתריסה, ומחכה שמישהו ישאל סוף סוף: מה שלומך אחות שלנו. מה שלומך דינה.

לקראת שבת ״וישלח״ השנה, בחיים שאחרי ה-7 באוקטובר, הרגשנו – קהילת ציון, וברית אמונים בהובלת גלויה ורבנות ישראלית – שזה מה שאנחנו צריכות לעשות. לגשת ולקחת אחד מששים מהאלם, להשתתף בצער, לאבד את המילים, להושיט לב ונוכחות, לנפגעות, לעדים, למטפלות, לראשי ארגונים, לרבני קהילות, למשפחות, לחברים, לשאול אותנו מה שלומנו. ולשאת עלינו תפילה להכרה, שיקום והחלמה של כל יחיד ויחידה ושלנו כחברה. תורה, היא מלשון תורנות. ישראל היא עכשיו הרבה סוגי בתים ביחד, בית אבלים ובית חולים ובית לפגועות ופגועי נפש ורוח וגוף ובתים שנחרבו, וכולנו בתורנות במלאכת שיקום הבית. ולא יוכל להיות שיקום בבית, בלי שקהילה וחברה תכיר עכשיו – כי אין זמן אחר – בזעקתן של דינה והתורה. השפת אמת מלמד: חנוכה, מלשון כנות, הכנות לומר שהעולם חשוך, שהאדם חשוך, שאנחנו לא מדליקות נר בעולם מואר, אלא בעולם שבור, הוא מלמד שלא יהיה חנוכה בלי הכנות הזאת, ולא נוכל להדליק נר בלי שנכיר בחושך. הערב הזה הוא הזמנה לכנות, לאומץ לשבת בחושך לצד מי שנלכדו בו ב7 באוקטובר, ולשאת משהו ממנו יחד, רק מתוך הכרה ושותפות נוכל לפנות בעדינות משהו מההריסות הנפשיות שלצד הישובים ההרוסים ולעשות חלל פנוי לאור.

התורה, היא יומן קולקטיבי על טראומה והחלמה. יומן שכתבו האבות והאמהות שלנו. היא משלחת עדות להריסות האדם ולזוהר שבאדם. לכן שפת התורה כמו שפתם של הנפגעים, היא לא בהכרח קוהרנטית. לא רציונלית. לא סדורה. היא עדות שבורה ועמוקה. שפת התורה ובעקבותיה שפת התפילה הן שפות-קודש כי הן משוחחות עם האדם במקום שבו נשברו ונגמרו לה / לו המילים. שם הן מתחילות לטפס במעלה המדרגות הנשברות. לכן לבית התפילה ובית התורה יש מקום חשוב בתורנות של שיקום הבית. הן שפות שמתחילות בתהום ובמקום שבו העולם נשבר ומעפילות משם. בזה קדושתן. וכך מסמנת התורה בפרשת וישלח באומץ מילה שמתחילה בחושך. כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל. נבלה, מלמד רשר הירש, נבילה, אפיסת כחות מול שחרור הלב מחוקי המוסר. התורה תשתמש במילה הזאת גם בעינוי פילגש בגבעה: אַל אַחַי…. אַל תַּעֲשׂוּ אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת" (שופטים יט), גם בסירוב תמר לאמנון: אַל אָחִי…. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת (שמואל ב יג). ובמעשה קהילתי, שנים אחרי כן, בבית המדרש למילים, ילמד בעל המאור ושמש איך ובאיזה תנאים תוכל המילה נבלה להיחלץ מהחושך אל אפשרות עדינה של אור: כי נבלה – הוא כותב – הוא גם אותיות לבנה. עבודת ההחלמה, אסור לה להיות הבטחות משיחיות של שמש גדולה, אלא מלאכה של ענוה עדינות ושותפות בהשבת האור, מלאכה שראשיתה בהכרה בנבלה ובחושך, שמסוגלת לשהות בהתרוקנות המלאה מצלם האדם, ורק לאט, לפתוח אפשרות לעבור מנבלה ללבנה. ממש כמו חנוכה, שהוא חג לא מכבי, לא משיחי, אלא ציון התפר העדין שבין עור לאור, בין אור לחושך, בין נבלה ללבנה, שבו מנר אחד, בענוה ויראת קודש, נבנית מלאכת האור וההחלמה. הערב הזה הוא הזמנה להתכנס ולכאוב יחד, לא לחכות לזמן אחר, להתכנס לשפות הקודש, לתפילה ותורה של מילים נשברות. אנחנו מבקשות לציין שיש פה מי שיוכל לתמוך למי שיצטרך הערב רגע של עזרה, מבקשות שנקשיב פנימה ונצא אם צריך, מבקשות להתיישב לידכן דינה ותורה וכל דינות שבינינו, לשאול לשלומכן ולשלומנו.

כותבת כנרת סמואל פולק מקיבוץ סעד:

* (שוב לא אומר לילדיי) | כנרת סמואל-פולק

שׁוּב לֹא אֹמַר לִילָדַי: "כָּאן מָקוֹם בָּטוּחַ. נִגְמְרָה הַסַּכָּנָה".
כָּתְנוֹת הָעוֹר הוּסְרוּ.
נוֹתַרְנוּ חֲשׂוּפִים. אֵין הַבְטָחוֹת אֵין מִיגּוּנִים.
נוֹתַרְנוּ עִם בְּחִירָה אַחַת, חַיָּה וִיחִידָה
לָתֵת לִכְתֹנֶת אוֹר לִצְמֹחַ מִבִּפְנִים.

במעלות הנשברות של זהר האדם

׳אל מלא רחמים׳ – בעולם שלא היו בו רחמים: תפילה לזמן הזה ועל הזמן הזה | הרַבָּה תמר אלעד-אפלבום והרבנית שרה סגל-כץ

אֵל מָלֵא רַחֲמִים
בְּעוֹלָם שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ רַחֲמִים
הַמְצֵא מְנוּחָה עֲדִינָה
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה

בַּמַּעֲלוֹת הַנִּשְׁבָּרוֹת שֶׁל זֹהַר הָאָדָם
לְנִשְׁמַת כָּל מִי שֶׁנִּפְגְּעוּ
וְנִפְרְעוּ פְּרָעוֹת וְכָל זְוָעוֹת
בְּ-7 בְּאוֹקְטוֹבֶּר

עַל הָאֵימָה
אֲשֶׁר פָּקְדָה אִישׁ וְאִשָּׁה
זְקֵנִים וּבְנֵי הַנְּעוּרִים וִילָדוֹת וִילָדִים
שֶׁאֵין פִּינוּ יוֹדֵעַ כֵּיצַד לִזְעֹק וּלְאמְרָהּ

בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מְקוֹנְנוֹת וּמְקוֹנְנִים
בַּעֲבוּרָן, בַּעֲבוּרָם, בַּעֲבוּרֵנוּ
עַל זֶה הָיָה דָּוֶה לִבֵּנוּ
עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ
אוֹי לָנוּ כִּי נִשְׁבַּרְנוּ
אוֹי כִּי בָּתֵּינוּ שֻׁנּוּ
כִּי נִשְׁמוֹתֵינוּ וְגוּפֵנוּ עֻנּוּ
וּפָנֵינוּ חָשְׁכוּ

לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים
יְגַלֶּה סִבְלוֹתֵינוּ לְעוֹלָמִים
וּמִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ
יִישְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַנֶּאֱלָמִים

וְיִשְׁמֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתֵנוּ
הַחַיִּים הֵם נַחֲלָתֵנוּ
וְנָבוֹא בְּשָׁלוֹם לְהַחְלָמָתֵנוּ

אַל נָא רְפָא נָא לַנִּפְגָּעוֹת וְלַנִּפְגָּעִים
אַל נָא רְפָא נָא לַמִּשְׁפָּחוֹת וְלַמְּטַפְּלִים
אַל נָא רְפָא נָא לָנוּ כֻּלָּנוּ
וְנֹאמַר אָמֵן

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

• ותצא דינה: להישיר מבט ולהיות איתה שם בכאבה – צביקי פליישמן
• שכם ודינה – סיפור אהבה או התעללות? – פסית שיח
• קריאה חדשה בסיפורי דינה – ד"ר גילי (מבצרי) זיוון
• מדרשי דינה – טו״ר רבקה לוביץ
• מי את אסנת בת פוטי-פרע? אשת יוסף בפרשנות מימי הבית השני ובפרשנות חז"ל – ד״ר גבי ברזלי
• מה יש לדבר על דינה? בית מדרש חדש על סיפור ישן – יורם גלילי
• ותצא דינה – מחשבות בשעת מלחמה / And Dinah went out – הרבנית מיכל כהנא
• מקורות ללימוד ועיון בסיפור דינה – פרשת 'וישלח' – צוות גלויה
• להטות שכם אל דינה: רשומה לקראת פרשת 'וישלח' וסיפור פגיעתה של דינה – צוות גלויה
• סיפור דינה – איך לדבר את הטראומה? – אורי שרמן-קנוהל