חוויתה של האם היחידנית היא בו זמנית זהה והופכית לחוויות נשיות ואימהות אחרות. מההתמודדות הכמעט בלתי אפשרית עם רגעי הקושי והבדידות ועד לרגעי הצחוק וההודיה, בת שבע פורת מנסה להעניק מילים כדי לתאר עולם ומלואו.
כל אם היא שונה, ומדברת באופן שונה, מקולה שלה. זהו קולה האישי של אם אחת. אם יחידנית שומרת מצוות היא דבר והיפוכו. מצד אחד, הקב"ה זרק אותה לכל הרוחות ומצד שני, נתן לה עולם ומלואו. זה לצד זה, כאב עצום ואור מופלא. האם היחידנית משתייכת לשום מקום. היא לא רווקה וגם לא נשואה אבל בעלת הצרכים של שתי הקבוצות. עליה לעבור את המסלולים הקבועים בחייה של אישה, כמו הריון ולידה, בלא התחנות המהותיות בדרך, כמו אירוסין וחתונה, ולעבור אותן ללא השותף שבדרך כלל כה חשוב בהן.
היא לכאורה חווה שותפות רוחנית עם כל כך הרבה נשים בעולם במסגרת טיפולי הפוריות שהיא עוברת, אלא שאין לה בעיית פוריות. האתגר שלה נמצא במקום אחר, נובע מסיבות אחרות. היא עוברת את הטיפולים לבד, את הכישלונות וההפלות לבד, בלי מישהו נוסף לספר לו. כשמגיעים הצירים והיא אפילו לא יכולה לעצור ולכאוב אותם, כי היא היא 'יחידה' ואולי אף יש לה עוד ילדים בבית. הבדידות עלולה להתקיים גם ברגעים הכי קשים, כמו שמירת הריון בבית חולים או חודשים ארוכים ומפחידים בפגיה, בהם לא ברור אם מכאן היא יוצאת לברית או לשבעה.
להיות אם יחידנית אין פירושו להיות אם חד הורית. שהרי ילד שנולד במסגרת אהבה זוגית, גם אם זאת חלפה לה, זהו מצב שונה בתכלית מילד שנולד לאם אחת ויחידה בצורה טכנית, רפואית ובודדה. לבכות לבד, המון. לחייך לבד, המון. להודות על כל מה שיש ולכאוב את בדידות הצחוק והבכי. להרגיש בושה כי לא נמצא מישהו שיאהב אותה אבל בו זמנית להעריך את עצמה על כך שהיא חיה בטוב ובאומץ גם ללא בן זוג.
לדבר בהמון מילים בחוץ כי אין מי שישמע אותן בפנים.
לצפות בחיים מן היציע וגם להשתתף בהם כאחד. להישאר בחלומות ולחיות בפיכחון צורב. החיוך הראשון, הצעד הראשון וכל דבר חמוד או חדש שהילדים יעשו – היא תחווה לבד. כמה כבר אפשר לספר לאנשים אחרים, כמה הם כבר יכולים לשמוע.
ברגעים הטובים – ממש טוב, אבל ברגעים הרעים – ממש ממש רע, וההבדל לפעמים הוא בדיוק 30 שניות. אין צורך במאמץ רב כדי להביא את המציאות שלה לקצה. זוהי מציאות יומיומית בה אין לאף אחד לאן לברוח, כי אמא היא כל מה שיש, גם אם אמא עייפה או מבוהלת או עצובה.
לחנך לבד, לגמול לבד ולהתארגן לבד, 100% מהזמן.
להיות מתוקתקת ומאורגנת כל הזמן. בין אם מדובר בלידה, יציאה למסגרות, טיול או סגר קורונה. לא להישבר אף פעם כי אין את הפריבילגיה. להישבר למרות שאין את הפריבילגיה. כששואלים אותה היא תענה "אנחנו בסדר", למרות שלא תמיד הכול בסדר.
לחיות במודעות כלכלית גבוהה, כי ניתן להגיע לפת לחם מהר מאוד, מספיק שמשהו יקרה לכל המבוגרים בבית. הרי כל המבוגרים בבית הם היא והיא בלבד. המחשבות הללו עולות בייחוד בשתים בלילה כשהיא מסתובבת לבד בבית וקולטת שכל זה – עליה. שאסור, אסור לה לקרוס.
מצד אחד, לשמוע כמה היא מדהימה ומהצד השני, לשמוע דברי בלע מאנשים שנחשבים מכובדים וצדיקים. לפעמים גם להחזיר להם ולהעמיד להם מראה מול הפנים. לשמוע שוב ושוב שאישה דתיה שהביאה ילדים בצורה הלכתית היא אדם רשע שהורס את עם ישראל ופוגע בתורת ישראל. אותה תורת ישראל שעליה היא עצמה התאבדה לשמור. לשמש כנקודת השוואה פוגעת ופוגענית בחברות שלא בחרו בצעד הזה, למות מבפנים ולצעוק על המשווים מבחוץ. לאסוף את חברותיה אל התא המשפחתי שלה בידיעה שהיא לא יכולה למלא את הריק שלהן, וזה שובר את ליבה.
לשאת את התיוג של "בעיה שנפתרה", ולכן אין צורך לדאוג לה יותר, כי הרי קיבלה מה שרצתה. יתרה מזאת, לקבל כתף קרה כשהיא דורשת להכיר גם בקשיים שלה, או בכך שנאלצה לעשות החלטות כואבות וקיצוניות. לשמוע הרבה: "אל תעלבי, אבל", או "אבל זו בעיה שלך כי לא היית מוכנה להתפשר על אבא לילדים, אהבה, שותפות, הכלה, קבלה והגשמת חיי זוגיות". הן לא מבינות, כי הן לא התפשרו על הדברים הללו בעצמן. הן לא מבינות כי הן לא רואות את אותו חצי שלה שבו היא עדיין רווקה, רק שבניגוד לרווקות אחרות מהן הן מתעלמות, לה יש ילדים ולכן אי אפשר להעלים ממנה עין.
פתאום היא חלק מהחברה רק בגלל שילדה ילדים, מכבדים אותה, רואים אותה, כאילו לא הייתה אישה שלמה גם קודם. להביט מצד אחד משועשעת ומצד שני זועמת – איך היחס הזה מתעצם וגובר עם כל ילד ולגחך – כי היא לא באמת השתנתה.
להיות רווקה אבל לא בדיוק, להיות נשואה אבל לא בדיוק. להיות אמא אבל הרבה יותר. זהו המקום הכי פמיניסטי שיש. מקום שדורש התנהלות יהודית דתית קצת אחרת, עם דגשים ייחודיים והתאמות שחובה לעשות למשפחה שלה. למצוא בכך גאווה, בליברליות, התורנית המקפידה הזו. אולם לצד המילים הגבוהות, גם לייחל שאבא יבוא ויקח אותם לבית הכנסת והיא תוכל לנוח לשעה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
לייחל שאבא יבוא.
לא רק או בעיקר בן זוג לה, אלא אבא לילדים שלה. זה שלא פגשה בגיל 24. מישהו שיתמסר, מישהו שיהיה להם לאבא בכל נפשו ומאודו, מישהו שירצה להיות לה לאהוב והיא תרצה להיות לאהובתו. להמשיך ולייחל גם כשאומרים לה להפסיק לחלום כי זה לא מציאותי, שהיא חייבת להתפשר.
לייחל לבן-זוג אבל גם לפחד שיגיע. כי יש כבר בית בנוי, כי הוא חייב להיות אבא אמיתי לילדים, כי איך יודעים לזהות אם הוא אדם ישר ואוהב או רשע ופוגעני? לדעת שאסור להתפשר, כי יש לה אחריות אז הוא צריך להיות מושלם, והפחד שאולי הוא לא קיים ולא יגיע. להתעלם בעוז, בעוצמה ובאומץ מהמילה "להתפשר". נכון שבזוגיות יש ויתורים ומציאת עמק השווה, אבל קודם כל יש אהבה, רק אחר כך מגיעה הפשרה. לא הפוך.
לגדל ילדים אהובים אבל לפחד שלא ידעו את זה מספיק. לפחד שאולי פגעה בהם בעצם כך שרצתה אותם. ליזום שיחות על נושאים וסוגיות שבזוגיות היו עולות וצפות מאליהן, ולנהל רשימת נושאים עליהם נותר עוד לדבר.
לפספס דברים, לשכוח דברים שחשובים לה בהווי הבית. להבין שכאשר הילדים קטנים הם לא ממש תורמים ליצירת אווירת חג או שבת, אלא הם מהווים בעיקר משימה. כמה מדכא לראות את הילדים אליהם פיללה כמשימה. להאמין לכולם שהשלב הזה עובר ולקוות שלא העמיסה עליהם יותר מידי, כי הם כל כך טובים ללבד שלה אבל לא עוזרים כלל ל"רווקה הדתית".
להסתכל על החיים ולא להבין מה לא עשתה נכון. להאמין שהיא לא שונה מכל מי ש"הצליחה" אבל לשמוע כל הזמן את הקול הלוחש שהיא היא, הסיבה שהיא לא נשואה. שהיא באמת שבורה, שאולי היא באמת פוגעת בילדים שלה. לזעום על הקול הזה וכמה שהוא מייצג כל כך הרבה קולות מבחוץ.
למות מפחד שהילדים יגיעו למצב שלה.
שאולי לא יבואו להתייעץ איתה כי אין לה ניסיון, למרות שבגיל 42 היא כבר יודעת על זוגיות גם בלי להיות נשואה. בדיוק כמו שידעה להיות אמא לפני שהיו לה ילדים. בכלל, לזכות בהמון זלזול, כאילו חברות עמוקה בת 30 שנה אינה רלוונטיות להבנת מערכת יחסים זוגית
להתעצבן כשאומרים לה "לא היית מחליפה את החבילה שלך בשל אף אחת כי יש בני זוג גרועים", ולענות "אני והילדים שלי נשמח להחליף את החבילה שלנו באופציה טובה ממש, כי מגיע גם לנו". לדעת שלהם מגיע, לקוות שגם לה.
כשמציעים לה גבר גרוש להיכרות, ואותו סאב-טקסט דק עולה הרואה בילדיה מטען בעייתי, דבר רע או מכשול ולא אור ודרך. לשניכם יש "חבילה". לרצות לזעוק שילדים אינם חבילה אלא פיקדון יקר שניתן לה ובכלל להשוות ילדים לגירושין או אלמנות זה לא לעניין.
לתחזק הכל ולהחזיק הכל.
לזעוק לעזרה ולקבל בתשובה "כל הכבוד!" במקום, "איך אפשר לעזור לך?". לדעת שגם אם היא לבד יש לה המון מה לעזור ולתת. ליצור מערכת תמיכה יש מאין של רשת אנושית – רופאת הפגים שעזרה לה לצאת שפויה, המיילדת המדהימה, הגננות המהממות של הילדים וכל אותם חברות מדהימות שכל כך מקבלות אותה ושמחות בשמחתה.
כשאלוקים מתעלם מתפילה מעומק הנשמה ושם את מלוא תשומת הלב על תפילה אחרת, לא פחות חזקה, קשה להבין למה לתפילה מלאת יגון אחת הוא נענה ומאחרת הוא פנה והלך. למה אחרות לא היו צריכות לבחור? לשאול המון שאלות על אלוקים ומה היא עדיין עושה איתו? אבל היא לא יכולה בלעדיו.
נורא ומדהים, שובר ומרפא.
לחזור לחיים עם לידת הילדים אחרי שנות מדבר ארוכות. לעולם לא לשכוח איך מרגיש המדבר כי השאירה שם חברות אהובות שעדיין לבד. לדעת את הברכה בכל ישותה ולדעת גם את המחיר באותה עוצמה ועדיין להתעקש לראות את הטוב והמופלא.
לדבר מאמר שלם בגוף שלישי כי היא מפחדת שאם תדבר בגוף ראשון תטבע.
אימהות יחידנית היא דבר והיפוכו.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- הגשר שבין הרחם למציאות – רבקה ויצ'נר
- 'ההכנה הכֵּנָה ללידה': נשים מדברות לידה – קרן בויקו
- אמהוּת מתמודדת: דכאון לאחר לידה – ד"ר ליאור ברוך
- מי שענה לאמהות – ד"ר יעל לוין
- כולן בהריון חוץ ממני – אנונימית
- הליכה במסע הפוריות – הרבנית שרה סגל כץ
- עד הקצה: טיפול גוף-נפש למטופלות פוריות – נעה פלר
- להיות בית לעצמך – שרית מן
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל כץ
- די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
- מָה אֶעֱשֶׂה – על שירה מתוך משא הרווקות – הרבנית שרה סגל כץ
לקריאת מאמרים ושירים נוספים על אימהות, על הורות ועל מסע הרווקות ועל תקופת הרווקות במגזין
