אירוסין, ו״מציאת הנשמה התאומה" הם חלק מנרטיב־על, שעומדים למבחן בעין התיאוריה הפוסטמודרנית. לעיתים סיפורי העל הללו לא משרתים אותנו ואת רגשותינו, ואז ניתן לפרק אותם ולבנות את הסיפור שלנו מחדש, מתוך ראיית הנרטיב הפרטי והאישי במרכז. אביטל אנגל מתבוננת באתוס של ׳תקופת האירוסין׳ כמי שהתחתנה לאחרונה וביקשה את הפכחון בתוך תקופת הביניים ובמעבר אל חיי הנישואין.
קווים כלליים (מאד) לדמותה של הפוסט־מודרנה
המונח פוסט־מודרנה אולי לא שגור בפה של כולנו, אבל ההגות שעומדת מאחוריו משפיעה ישירות או בעקיפין על החיים שלנו. אני חוויתי הרבה רגשות שבמבט לאחור, אני יודעת לכנות אותם פוסט־מודרניים. כדי לסבר את האוזן; הפוסטמודרניזם כשמו כן הוא, תגובה לעידן ולאידיאולוגיה המודרנית, הרציונלית מדעית. הפוסט מודרנה אינה הגות אחידה, אך מגמתה העיקרית היא פירוק וחשיבה מחדש, למשל על מושג האמת, תפיסת ה"אני", טקסטים ועוד. פירוק זה נקרא דקונסטרוקציה. אחת מהביקורות החזקות של הפוסט מודרנה הייתה על הרעיון של נרטיב־על (סיפור־על). אפשר לומר בפשטות על המושג 'נרטיב־על' שהכוונה לסיפור ההיסטורי שמספרת כל אידיאולוגיה לעצמה, למשל נרטיב־העל המערבי בדבר החילון והמדע, אשר יביא חופש ושחרור לאדם. הפוסטמודרניזם עוסק בביקורת ופירוק של נרטיבים כאלו, ובנייתם מחדש.
"פירוק הנרטיבים הגדולים, תוך הצבעה על הטרור המחשבתי והפוליטי הכרוך בהם, יוצר תמונת עולם חלופית וספקנית: העולם מתפרק לסיפורים "קטנים" ומקומיים, שמחליפים את הנרטיבים האוניברסליים, המהותניים, של המודרניות. האנושות שוב אינה רוצה לשיר בקול אחד. נוצרת לגיטימציה חדשה למגוון של חלומות; השוני וההבדלים מוצגים כאופציה חדשה של סובלנות והבנה." (האנציקלופדיה של הרעיונות)
אני רוצה לשתף בפירוק של הנרטיב הרומנטי שאני חוויתי, דרך החוויה האישית של האירוסין שלי לדוד, ובאלטרנטיבה שחיפשנו בטקס הקידושין היהודי, כדי שיספר סיפור אישי, קטן ומקומי.
שקיעתו של הנרטיב הרומנטי
מי שגדלה בתרבות המערבית והחברה הדתית, לבטח נתקלה בתפיסה ש'לכל אחת יש את החצי השני שלה', או במקבילתה היהודית "איש ואישה הם נשמה אחת, אבל בירידתם לעולם הם נפרדים ומתחברים שוב בשעת הנישואין" (זוהר חלק א, צא ב). התפיסה שרואה את החיים ללא בן/בת זוג כחיים של חוסר, של חיפוש מתמיד אחרי 'האחד', אחרי הוודאות של 'נועדנו האחד לשניה׳. השקפת עולם כזו, נרטיב רומנטי זה נבנה הן על ידי אמירות כמו "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני" (סוטה, ב, א) והן על ידי סרטים, ספרים ודומיהם המטפטפים לנו ללא הרף קלישאות מעין אלה. בתוך כל הסיסמאות האלה גלומה ההבטחה כי כאשר תמצאי את האחד, הרגשת החוסר תעלם, וסוף סוף תהיי מאושרת.
אבל מה אם אין ודאות?
התבוננות במערכות יחסים שהכרתי, לימדה אותי שלא אמצא את המפתח לאושר שלי בזוגיות. כל הסיסמאות שהזכרתי לא התיישבו עם מה שעיני ראו. אולי באמת קיים מישהו אחד מושלם בשביל כל אחת, חשבתי לעצמי, אבל כנראה אפשר לפספס אותו. לא יתכן כי הכוונה בכל האמירות הללו, לזוגיות הדומה למערכות היחסים שאני פוגשת – מערכות יחסים ארציות, מורכבות, סיזיפיות.
אני חושבת שהנקודה שהפריעה לי יותר מכל הייתה הודאות שסיפור־העל ציפה ממני להרגיש. בתקופה זו בחיי בה התחלתי להקדיש מחשבה לרעיון הזוגיות, התחלתי להשיל מעליי שכבות של מיתוסים ואמונות דתיות. נשארתי קשורה בעבותות אל הדת, אך זו תפסה מקום חדש בחיים שלי. גם האמונה שלי באלוהים, שתפסה מקום מרכזי וחשוב בחיים שלי איבדה מן הודאות שלה. במקום של האמונה נישאר חוסר גדול שלא ידעתי איך למלא.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
המסע אל הזוגיות
משב של בדידות חלף בין החללים הריקים שהשאירה מאחוריה האמונה. ומנגד נשארה ההבטחה ההוליוודית, כי בזוגיות נמצא הפתרון לבדידות המטאפיזית, להעדר. הספקנות והציניות שלי דחקו למעלה למטה לפנים ולאחור את ההנחה התרבותית הזו. אך כשחברה למדרשה הציעה לי לפגוש בחור שהיא חושבת שיתאים לי, ההנחה התרבותית הייתה שם, מגייסת מספיק סקרנות, מספיק רצון לנסות כדי לאזור את האומץ להסכים להיפגש. הסכמה מהירה, חדה, רק לא להתחרט. רק לנסות. אולי? אולי אור נגוהות יעטוף אותו, יסמן לי שמצאתי? אולי בפגישה שלנו תמצא משמעות בקנה מידה דתי?
פגשתי את דוד.
שום אור לא זרח סביבו. אבל החלטתי לנסות ולהתנסות, מקסימום, מה כבר יכול לקרות?
גיליתי שדוד חכם, קשוב, מעניין ומשפחתי. הפכנו להיות החברים הכי טובים. בכל מפגש דיברנו שעות עד עלות השחר, חיכיתי לכל הודעה, והסופ"ש בו נפגשנו, תמיד נראה רחוק מידי. ועדיין אף בת קול לא יצאה והכריזה שמצאתי. גליתי שהאהבה שלי אל דוד יכולה להעמיק, להתרבד, להשתרש, ובמקביל שגלי ספקות ושאלות יכולים להציף אותי בלי התרעה.
הרהורים על טקסים ודקונסטרוקציה
הדיבור על חתונה עלה ביננו ברצינות בשבועות האחרונים. הבנתי שלמרות שהזוגיות שלנו היא ארצית, מורכבת, ולעיתים אף סיזיפית, אני רוצה בה. אני רוצה עתיד משותף עם דוד, רוצה להגדיר מחדש את השייכות שלנו אחד לשני.
כשנדרשנו לבניית הטקס, דווקא המודלים המערביים שהכרתי לחתונה; הקראת נדרים, שירי אהבה, החלפת ברכות וחגיגה של האינטימיות בפומבי, נתנו לי הרגשה של זרות וריחוק. הן דיברו בדיוק את אשליית הקיטש, את השתפכות המתיקות שמכסה על הזוגיות כפי שלמדתי להכיר אותה. כך מצאתי את עצמי מושלכת חזרה אל הטקסטים והטקסים היהודיים של הזוגיות, אלו שלא הביעו את הזוגיות שלי. אלו שלא אמרו את הדברים מפורשות. טקסטים וריטואליים קולקטיביים, שדורשים את הפרשנות האישית.
החלטנו ללמוד על הטקס המסורתי ולעשות לו דקונסטרוקציה – לשנות את המבנה שלו, לשחק עם ההגדרות של חלקי הטקס השונים. במקום למחוק את הסמלים, הטקסטים והמנהגים התרבותיים, אנחנו משחקים איתם, מודדים אותם, משילים, מחליפים בינינו, מדברים עליהם. הם הכר שלנו לדיאלוג ולשיח, לפרשנות. התורה היא שעשעונו.
עוד בשלבים הראשונים של האירוסין החלטנו לשחק בהחלפת שם המשפחה. מקובל שאישה שנישאת מחליפה את שם משפחתה בשם משפחת החתן. בחרנו להחליף את התפקידים ושדוד יאמץ את שם המשפחה שלי, מתוך הבנה של חשיבות שם משפחתי עבורי, ומתוך רצון של דוד לחוות את החוויה של רוב הנשואות הטריות ברחבי העולם המערבי.
ההכרה שאני האומנותית מבין שנינו, שדוד ייהנה ממחוות הצעת הנישואין ואני איהנה להכין את ההצעה, הובילה אותנו להחליף תפקידים גם במחווה הסמלית הזאת.
אני מאמינה שלכל זוג יש את המקומות בהם הטקס המסורתי כפי שהוא לא מתאים בדיוק למידותיו. האפשרות להשתעשע עם התפקידים הנשיים והגבריים, עם נקודות החוזקה והחולשה של כל אחד מבני הזוג בתוך מסגרת ההלכה והמנהגים התרבותיים, יכולה לאפשר טקס שכל מרכיביו נתונים מראש מצד אחד, ומצד שני הוא לובש ביטוי שונה כל פעם בהתאם לזוג שבחר להינשא. היכולת להתאים את הטקס לזוג הספציפי, היא חשובה בעיני ליכולת ההזדהות עם הטקס, וכדי שהזוג יכול לראות בו אבן דרך משמעותית בזוגיות שלהם.
דיאלוג בין רצונות סובייקטיביים
לא כל הדיאלוג הוא משחק. לפעמים השיח הפוסט מודרני משאיר אותנו עירומים מול סוגיות מורכבות. שמירת השבת בבית החדש שלנו, למשל. דוד שמצא את דרכו חזרה לדת דרך הפוסט מודרנה, רואה את עצמו מחוייב כלפי ההלכה האורתודוכסית, מתוך רצון, שייכות ותחושה של בית. אני לעומתו מרגישה כי ההלכה סוגרת עליי, ומגבילה את החופש שלי.
אחד מעקרונות הפוסט מודרנה הוא שאין אמיתות מוחלטות, ולכן כך ניהלנו את השיח על הסוגיות המורכבות האלו. בשיח על שמירת שבת בבית שיהיה לנו, לא היו התנגשות אידיאולוגיות. לא וויכוחים לשם שמיים בדבר המעשה הנכון ודרך החיים האמיתית שאין בילתה. 'שבת מנוחה' או 'שבת קודש'.
נישאר רק מפגש הרצונות הסובייקטיבי החשוף שלנו. לא יכולנו ולא רצינו להתעטף באצטלה של צדקנות קדושה, בהתנגשות איתנים של ערכים. הקשבנו אחד לשניה; איך דוד ירגיש אם לא נקום מדי שבת בבוקר לתפילה עם קריאת התורה? איך תרגיש סעודת שבת בלי דברי תורה ושירים? איך ארגיש אני אם החופש שלי יוגבל? אם ארגיש קדושה נכפת על מרחבי החולין שמשדר לי הפלאפון בשבת?
בשיח אידאולוגי כל פשרה היא ויתור קשה מנשוא על האני מאמין שלי. בשיח שלנו כל פשרה הייתה צעד לקראת הצד השני, מפגש משותף ויצירת מרחב משלנו. כשאנחנו מגיעים לדבר על נושא כזה, אין לנו מטרה מסביב לחץ, אנחנו לא יודעים מראש לאן נגיע. אנחנו משתדלים להקשיב, לפגוש את אופקי המשמעות, הסמלים, והריטואלים של כל אחד מאיתנו, מתוך אמפתיה אהבה ופתיחות, ולתת למפגש להוביל אותנו.
הרהורים על תלות הדדית
בהכנות לחתונה ראיתי את הקשר שנוצר אצלי בין היהדות כפי שהכרתי אותה מילדות, ובין הפוסט מודרנה. הטקס בלי הפרשנות האישית, בלי היכולת לשחק עם מרכיביו ובלי היכולת שלי לזהות בו את הזוגיות שלי, היה נישאר בגדר מסורת, כזו שדורשת ממני למלמל פסוק כזה או אחר, אך אין לה נגיעה בי. הפוסט מודרנה לעומת זאת, בלי מסורת, בלי טקסטים לפרש, בלי רעיונות לפרק ולהרכיב מחדש, היא עקרה וריקה מבחינתי. גיליתי תלות הדדית בין שני מרכיבים בזהותי, שנפגשו על מנת להשלים אחד את השני בלמידה וההכנה שלנו לקראת הטקס. הם העשירו, גיוונו והפרו אותו, לכדי טקס שאני מקווה כי יצליח להעמיק את הקשר בין הזהויות, הדורות, המסורת והאנשים שיבואו לחגוג איתנו את הנישואים שלנו.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם" – אירוסין אז והיום – צוות גלויה
- הרהורי כלולות: מחשבות עם פרספקטיבה על הכניסה בברית הנישואין – הרבנית ד"ר חנה פרידמן
- חלקי הפאזל: מה עושים בטקס הנישואין תחת החופה? – הרבנית שרה סגל-כץ
- מ"אני אבחר בך" עד "את בי תבחרי": קווי מתאר להתפתחות הקידושין בספרות חז"ל – הרב דוד ביגמן
- "חברים מקשיבים לקולך" – היבטים מגדריים בטקסי חיים – חגית אקרמן והרבנית דבורה עברון
- לבחור לבנות את טקסי חיינו – מיכל יחיאלי קופנהגן
- מחדשים את הקידושין – ד"ר תניא ציון-וולדקס
- "עוֹד יִשָּׁמַע" – תכנון חופה שוויונית – ד"ר נירה נחליאל
