תקופת האירוסין בעידן ההתגוננות מנגיף הקורונה מתגלה כמאתגרת ומטלטלת, כמו התקופה הזו בכללותה. לילך בן-דוד משתפת בהתרחשויות שבחייה כעת, כמאורסת, בין אי-הוודאות לבין הכרת הטוב במה שכבר קיים בזוגיות.
חודשיים אחרי שהתארסנו, היה לנו הכל: אולם, קייטרינג, צלמת, להקה ואפילו שמלה, מאפרת ותסרוקת. הכל היה סגור ומאורגן: מהלך החופה, חלוקת התפקידים בין המשפחות שלנו ולנו, חשבנו, נותר רק להגיע אל החגיגה. חשבנו לעצמנו: "איזה כיף, יש לנו שלושה חודשים נינוחים עכשיו ונוכל להתמקד בהכנות לעתיד שלנו, במה שבאמת רציני וחשוב. חשבנו שנותר לנו זמן לעסוק במימד הרוחני והנפשי של החתונה כי צפוי לנו שינוי ומעבר מלבד הצד הטכני של הכנת דירה ורהיטים, והוא המעבר של שנינו לכדי ה'יחד' שלנו".
תיכננו אפילו טיסה לארה"ב לפגוש משפחה שלא תוכל להגיע. כבר אז התחילו להגיע שמועות על נגיף הקורונה, מפה ומשם. שמענו על חברת משפחה רחוקה שנכנסת לבידוד כי בדיוק חזרה מטיול… אבל זה עדיין רחוק מאד מבחינתנו, לא נוגע אלינו. החתונה שלנו הרי בעוד שלושה חודשים, יש לנו זמן, או כמו שאומרים "עד החתונה זה (בטח) יעבור".
אחרי פסח נתמודד עם הכל
נשמנו עמוק, אחרי פסח נתמודד עם הכל.
אט אט, ההגבלות החלו. שום דבר לא רציני מדי, אנחנו הרי אופטימיים. 100 איש, חתונת שישי אינטימית, מהמם.
רגע, רק שניה, אבא שלי בקבוצת סיכון, וגם הגיסה שבהריון בבית. רק שניה. מתי נפגש? איך נפגש? אפשר לנסוע הלוך חזור?
רק שניה, נוכל בכלל להיפגש?
אט אט, כל יום ביומו, ההסגר הוגדר רשמי, אני אצל ההורים וכך גם הוא. כל אחד בסגר שלו, כמו עולם מקביל, המציאות סוריאליסטית. מתעוררת בבית, כאילו זו תקופת 'בין הזמנים' רגילה לגמרי, קצת חופש וחזרה לשגרה, להמשך הלימודים. אבל לא. המציאות הנוכחית מתעתעת וכמעט משחקת בי, יש רגעים שכמעט שוכחת מכל זה, מכל הטירוף שבא והגיע עם הקורנה, שלא כך תכננו את התקופה הזו.
אנחנו מדברים, ובו בזמן כל אחד מרגיש את הבידוד שלו, מקרוב. קרוב מדי, ובו בזמן רחוק מדי. יום, יום, אומרת לעצמי, לנשום עמוק.
שבת הגדול,
ליל הסדר,
תחילת ספירת העומר,
הספירה לחתונה שלנו.
קרוב, וכ"כ רחוק.
חול המועד (השנה לא נעלה צפונה לקמפינג הקבוע באכזיב עם המשפחה),
שבת חול המועד,
שביעי של פסח,
עוד שבת.
מה יהיה בחתונה?
כל יום שעובר, מגלגל איתו עוד טיפת מתח שמתווסף ומצטבר לערימה הקיימת. סימני השאלה צפים ועולים, מכל כיוון. אמא דואגת, חברה אוהבת, אחים מחבקים מרחוק. סימני שאלה ועוד סימני שאלה. גם כשהם עטופים באהבה, הם מהדהדים ומשמיעים את סימני השאלה שעולים מתוכי, מתוכנו.
אנחנו מדברים, כל בוקר כל ערב. בו בזמן מְדַבְּרִים גם אחרים דרכנו; קולות ששמענו, שיחות שניהלנו עם אחרים, קולות שאימצנו מבלי משים. אנחנו מנסים לגלות ולבטא את הרצונות, ואת החששות. מתוך כך המתח בינינו מורגש, נדמה כצומח מעצמו. צומח מתוך אדמת הכאב במציאות ומהמרחק שקיים בינינו. כאב על המרחק, כאב על הריחוק, כאב על החתונה שלא תתקיים כמו שדמיינו, כאב על ציפיות וחלומות שלא יתממשו. כאב של בלבול וחוסר יציבות, כאב על כל החברים שאולי לא יוכלו להיות איתנו. כאב שלא נוכל לרקוד באמת בחתונה כמו שדמיינו.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
מתוך הכאב, מתוך הגעגוע, מתוך התסכול האנרגיה מתפרצת ממני עליך, וחוזרת חזרה אלי.
השאלה ממשיכה להדהד – "מה יהיה בחתונה?" מה אנחנו רוצים? איזה פתרון יצירתי יבטא מענה להגשמת חלומות הילדות של שנינו. חלמנו על חתונה פשוטה, עטופים במשפחה וחברים, עם הרבה ריקודים. לא משהו מפואר מידי, משהו פשוט, משהו שלנו. מתברר שעכשיו אפילו הפשוט הזה לא כל כך פשוט ליישום ואנחנו צריכים לעכל את כל המשמעויות הללו.
להיפגש מחדש
סוף כל סוף נפגשנו, אחרי שלושה שבועות ארוכים.
אף פעם לא אמרו לי שאחרי כ"כ הרבה זמן שלא נפגשים צריך ללמוד, שייקח זמן להיפגש מחדש. שגם אחרי כל השיחות, הטלפוניות, הווידאו, המפגש היה חדש ומרגש. אבל לא 100% זורם, לא 100% במנגינה שלנו עדין. טיפה off key.
אנחנו ביחד, מתרגלים מחדש ל'להיות ביחד'. נהנים מחדש, לומדים שפה נוספת של התקרבות, שפה נוספת של ביחד. חיבור חדש אחרי כל המרחק, אחרי כל הבידוד, כל אחד לעצמו ושנינו יחד.
אני שבה ואומרת לעצמי לעצור, לנשום עמוק, בעיקר להיזכר ולזכור – מה באמת מגלגל את כל האירוע, מה באמת מניע אותנו וכיצד אנו נישאים… ומה באמת חשוב בכל המעמד (אולי מעמדות, אולי בסוף יהיו שתי חתונות של שנינו, כפתרון במצב הנוכחי). אני נושמת עמוק, עוצמת עיניים וזוכרת, נזכרת.
אני נזכרת במה שבאמת חשוב: נתאי ואני, היום שאחרי, תחילת הביחד, צעד ראשון ביחד בנישואין, המשך הדרך יחד. לא משנה מי יהיה, מי יוכל או לא יוכל להגיע. הוא יהיה, ואני אהיה יחד איתו.
לקריאה נוספת
- כל ההצעות לטקסי חופה וקידושין במגזין גלויה >>
- אירוסין אז והיום >>
- מה עושים בטקס הנישואין >>
- טבילה במקווה בימי קורונה >>
