כאשר מתגלה פגיעה מינית בתוך קהילה, מתפתח לעתים דפוס של 'ציפוף שורות': התלכדות של הקהילה סביב הפוגע דווקא. במקום להציע תמיכה לנפגעת או לנפגע, הקהילה מרגישה בעצמה מותקפת והיא מתגייסת לגונן על הפוגע, להשתיק תלונות, לצמצם נזק תדמיתי, וזאת גם במחיר של העמקת הפגיעה בקורבן. במאמר זה אסקור את התופעה ואבקש להעלות למודעות את המחירים האישיים, החברתיים והמוסריים שהיא גובה. המאמר קורא לנו – כחברה, כקהילה, כיחידים – לעמוד לצד הנפגעות והנפגעים, ולהוקיע דפוסים של הגנה, טיוח והשתקה.

אזהרת טריגר

Trigger Warning

התוכן שלפניך עשוי להיות קשה לקריאה ומעורר רגשות של עצב וכאב.
אפשר לבחור לדלג ואפשר לבחור לעצור באמצע הקריאה.
מומלץ להקשיב לעצמך בזמן הזה.

אדם שמואשם בפגיעה מינית מוצא לרוב מעגל חברתי שעוטף אותו ומגן עליו. לצערנו, גם במקרה שבו הוא מורשע בדין, יעמדו לצידו אנשים שיסרבו לקבל את ההרשעה וימשיכו להגן עליו ולהצדיק אותו. 'ציפוף השורות' נועד לכאורה להגן על שלמות המשפחה, החברה והקהילה, אך מחיר הדינמיקה הזו נורא: הקורבן נדחק אל השוליים, בעוד הפוגע זוכה להגנה ולהצדקה.

בקהילות מסוגים שונים מתרחשת תופעה דומה: דמות מרכזית כלשהי – מורה, רב, מנהיג, זמר – מואשמת בפגיעה מינית, והקהילה מתגייסת להגנתו. פעמים רבות מדובר בדמות מוכרת, משפיעה, אולי אף גומלת חסד – כל אלה יוצרים בפני חברי הקהילה מחסום נפשי המתקשה לקבל את האמת. חשוב לומר בקול ברור: זוהי התנהגות לא מוסרית, ולעתים גם לא חוקית. אפשר להחזיק בעמדה עקרונית של אמפתיה כלפי מי שמבקשים להגן על תמונת העולם הקהילתית המבוססת והמסודרת שהכירו; אפשר להבין גם בני ובנות משפחה וסביבה חברתית המתכחשים לכך שאהובם פגע. אך למרות הכול יש לומר בקול ברור: אסור לאפשר לפגיעות להתקיים, אסור לתת להן לגיטימציה, ואסור לגונן על פוגעים באופן שמחליש ורומס נפגעות ונפגעים. סדר העדיפויות צריך להיות ברור – חמלה וסיוע לנפגעות ולנפגעים ודאגה למניעת כל פגיעה עתידית.

היהדות העמידה לנו ערכים של אחריות הדדית: ״כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה״, ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״. ערכי הסולידריות הקהילתית הללו נחקקו בקרבנו לאורך אלפי שנים של גלות ומצוקות, אך ציפוף השורות יוצר סילוף מסוכן של ערכים אלה. לא לכך נועדה הסולידריות החברתית והערבות ההדדית. האשמת מי מחברי הקהילה בפגיעה מינית איננה 'הכפשה', אלא ביעור הרע מקרבנו, והציווי 'לא תעמוד על דם רעך' אינו מדבר על דמו של הפוגע.ת, אלא על דמו של הנפגע.ת. פתגם ידוע אומר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. נראה שצריך גם כפר שלם כדי לאפשר פגיעה: ברגע שיש הסכמה אקטיבית או בשתיקה למעשים, המסר המועבר לכל פוגע פוטנציאלי הוא שהקהילה תעניק לו הגנה מלאה.

מהו ציפוף שורות ומדוע הוא דפוס נפוץ? 

'ציפוף שורות' נועד להגן על הפוגע ומתוך כך גם על מראית עין של שלמות: שלמות המשפחה, שלמות החברה ושלמות הקהילה. הידיעה על פגיעה מערערת את היחידים ואת הציבור, בוודאי אם הפוגע הוא בעל סמכות ושררה. הפגיעה נדחית על הסף, מוכחשת או נהדפת, בטענה כי הנפגעת או הנפגע – היא הדמות האשמה. יחסי הכוחות שבין אדם בעל סמכות מול נפגע או נפגעת משולי החברה – פועלים לטובת הפוגע. שהרי לא ייתכן שאדם מוכָּר ומוערך בחברה אכן פשע. אחת מדרכי ההכחשה היא הקטנת המעשה או נרמול שלו: "מה בסך הכול קרה?", "מדובר ברומן", "הוא בסך הכול חיזר אחריה", "היא פיתתה אותו" או הנפגע.ת "אדם מבולבל ולא יציב, ודורש תשומת לב" תגובות כגון אלה נובעות מאותו רצון להרחיק את האשמה והאחריות מהקבוצה ומחבריה.  

עצם הרעיון שדמות מתוך הקהילה – בוודאי דמות מוערכת ונערצת – פגעה, מערערת את יסודות הקהילה, המבוססים על נורמות מוסכמות. הכרה בקיומה של פגיעה מינית היא טלטלה משום שמשמעה הוא שהנורמות קרסו ולכן הקהילה כולה נפגעה. על ידי ציפוף השורות יכולה הקהילה להמשיך, כאילו דבר לא קרה.

ציפוף השורות הוא אם כן מחסום והגנה, שנועד להדחיק ולהכחיש את הפגיעה, ולאפשר את המשך החיים הקהילתיים בשלווה. כלומר, המנגנון מגן לא רק על הפוגע, אלא גם על סביבתו, שמסרבת  להתמודד עם העולם שנסדק ועומד להישבר. ההתעלמות וההכחשה, יחד עם ההגנה על הפוגע, מרחיקים את הקבוצה מהכאב של הנפגע או הנפגעת, ובכך מתאפשר לחבריה להימלט ממבול הרגשות והכאב שמאיים להטביע אותם.

בעולם שהולך ונהיה מנוכר ובודד, הקהילה הופכת להיות משאב יקר ערך, המעניק ליחיד תחושת השתייכות, זהות ומשמעות. גילוי פגיעה מינית מערער את הנחות היסוד שלפיהן הקהילה היא אכן מקום מוגן ועוטף. ציפוף השורות נועד להרגיע כי עולם כמנהגו נוהג, וכשם שהקהילה מתגייסת להגן ולעזור בכל עת ומשבר, כך היא פועלת גם הפעם. ציפוף השורות מחזק את אשליית הסולידריות החברתית, ומעניק ליחיד תחושה שהקבוצה פועלת "נכון". 

דינמיקה קבוצתית נוספת היא הנטייה של היחיד "ליישר קו" עם המוסכמות הקבוצתיות. מול רוב ההודף את טענות הפגיעה המינית, רק מעטים יגלו אומץ וכוחות נפש לעמוד מול הזרם ולומר ההפך. הרצון להשתייך, הפחד להיות מוקע ויוצא דופן, יביאו רבים ליישר קו עם התפיסה הרווחת, גם אם בשתיקה. רוב בני האדם נמנעים מעימות, בוודאי אם כרוך בו מחיר חברתי ואישי. לכן גם אם הם עצמם מטילים ספק בחפותו של הפוגע, רבים יעדיפו לשתוק, לא להתערב, ובכך יסייעו באופן פאסיבי לציפוף השורות. 

בנוסף, ציפוף שורות נובע מרצון להימנע ממצבים בלתי נעימים ובלתי ידועים. יש המשתפים פעולה עם ציפוף השורות מתוך חישוב של עלות־תועלת, לפיו הם עלולים להזיק לעצמם אם ישמיעו את קולם. החששות עשויים לעלות בהקשרים שונים: קהילתיים, משפטיים או כלכליים – אם יזומנו להעיד, אם ייאלצו לגלות כי חשדו או היו עדי שמיעה או ראייה לפגיעה, או אם הפוגע מחזיק ביכולות כלכליות, רוחניות וחברתיות שעלולות להזיק להם או למי מבני משפחתם. אפילו מבין קורבנותיו של הפוגע יהיו מי שיבחרו לצופף שורות, ובלבד שלא ייאלצו להעיד, להשמיע את קולם הפגוע או להתמודד ציבורית עם היותם קורבנות פגיעה מינית. בשל סיבות אינטרסנטיות ופחדים אלה (מבוססים יותר או פחות), יש הבוחרים ב'שב ואל תעשה', בבחינת 'אני את נפשי הצלתי'.  

יש נטייה לומר – "נכון, אבל מה אשמה המשפחה?", "הוא עשה הרבה חסדים", ו"הוא עמד לצידנו בימים קשים". אמירות אלה מדגימות את הקושי והמורכבות של גילוי פגיעה בקהילה שחבריה מצויים ביחסי קרבה ובקשרים ממושכים. עם זאת, הסולידריות והמחויבות אינן יכולות לשמש הצדקה להגנה על פוגעים: תהליך ההתפכחות הוא כואב אך הכרחי, בוודאי לאחר הרשעה בדין וידיעה ברורה כי האדם אכן פגע.

ציפוף השורות הוא אם כן מנגנון רחב, המתבטא במרחבים פרטיים ולא פורמליים, ובפלטפורמות ציבוריות ורשמיות, כמו 'גילוי דעת' יישובי, דבר תורה בפני הקהילה או פרסום עמדה רשמית של קבוצה, מוסד או קהילה. יש מי שינסו לגייס את השיח ההלכתי לטובת ציפוף השורות, למשל הדגשת האיסור על לשון הרע, רכילות וכדומה. מדובר בהפעלת כוח ולחץ עצומים הן על הקורבן והן על חברי הקהילה המתלבטים והחוששים, במטרה להשתיק את דבר הפגיעה ולמנוע זעזוע קהילתי, המצריך שינוי וחשיבה מחודשת על ערכי הקהילה. כך, מנגנון ציפוף השורות מפנה ערכים משותפים נעלים שנועדו להגן על הפרט, כלפי הצד האלים והפוגעני, ומנכר ומבודד את הנפגע.ת, ולמעשה מוציאם מהקבוצה.

צריך קהילה שלמה כדי לצופף שורות, וכל מי שבוחרים להשתתף במנגנון זה הם חלק ממערכת ההשתקה והפגיעה הנוספת בקורבן. סביב הפוגע תימצא לרוב קבוצה קרובה ופעלתנית, שתפעל באופן נחוש ונמרץ להכחיש את הפגיעה; אך אין בה די כדי ליצור ציפוף שורות: לשם כך נדרש המעגל השני, הרוב שמשתף איתה פעולה, אם בדיבור ואם בשתיקה, אם במעשה התנדבותי ואם בהיגררות אחרי הכלל לעשייה, אם בהסכמה רפה ואם בהתחמקות מפני הבעת דעה כלשהי. כל אלה, הפועלים מרצונם, הנגררים והשותקים – פועלים יחד לציפוף השורות ולבידוד הקורבן.

על מי נסגרות השורות? כמה קורבנות נוספים היו נמנעים אילו הקהילה התעוררה בזמן?

לאחר שסקרנו את התופעה וסיבותיה, נעבור לעסוק במחירים שמשלמים הקהילה והחברים בה, כאשר הם בוחרים לצופף שורות. למרות האשליה הראשונית שציפוף השורות הביא להחזרת השלווה, המחיר הנורא ביותר הוא האפשרות (הסבירה מאוד) שהפוגע ימשיך לפגוע. אין לשער את עומק הטרגדיה כאשר מצופפי השורות מגלים כי הפוגע פגע ביקרים להם, מכיוון שהם אפשרו לו להמשיך לפעול. גם מצב שבו הפוגע עובר לקהילה אחרת ופוגע בחבריה, הוא עוון קשה מנשוא.

לציפוף השורות אם כן מחיר מוסרי נורא, כיוון שהוא פוגע בנפגעים המוחלשים פעם נוספת. לא זו בלבד שהם עברו פגיעה מינית, הם מנודים ומושפלים על ידי הקהילה הבוחרת בהשתקתם ומשאירה את הקורבנות לבדם, אילמים וסובלים.

נוסף על כך, ציפוף השורות מביא לפגיעה באמון הבסיסי בבני אדם ומונע אוורור רגשות, שיחות על כאב, דאגה ושבר. לשתיקה יש מחיר נפשי ובריאותי, אישי וקהילתי. בְּמקום של כנות אמיתית יעלו שאלות כואבות, כמו האם ניתן לשנות משהו בהתנהלותנו כדי להקטין את הסיכוי לפגיעה נוספת? האם ומה הייתה האחריות הקהילתית לפגיעה? כיצד נוכל לסייע לקורבנות, ולגרום להם ולכלל חברי הקהילה להרגיש בה בטוחים שוב? האם ניתן לשקם את האמון במוסדות הקהילה ובבני אדם בכלל, וכיצד? היעדר שיח כזה והתמודדות עם השאלות הקשות שעולות בו, הוא סכנה אישית וקהילתית, והוא עלול לגרום לנזק בקרב הדור הצעיר, החווה אובדן אמון במוסדות הקהילתיים ובמנהיגי הציבור שאמורים להגן עליו ולשמש לו דוגמה.

פנים שונות לעובדה הפשוטה: כאשר הקהילה שותקת או מגינה, היא נותנת אור ירוק להמשך פגיעות – בקהילה עצמה ובמקומות אחרים. המחיר החברתי כולל גם את מי שמנסים להתריע על הסכנה – לעתים הם נתפסים כ'מגזימים' ומוקעים מהחברה. כך הופכת הקהילה למרחב לא בטוח, המעדיף להעלים פרשיות כואבות על פני התמודדות איתן.

התמודדות בחיי קהילה: ציפוף שורות, הוקעה, או תהליך מקצועי של תיקון וריפוי?

הקושי הקהילתי רק מתחיל עם היוודע הפגיעה, אך ככל שהנושא מטואטא מתחת לשטיח, הוא ימשיך ללוות את הקהילה לאורך זמן. לצערנו יש מקרים שבהם גם לאחר שהפוגע הורשע בדין ונמצא אשם, יש מי שיחפשו דרכים להקל עליו, למצוא לו דרכים להמשיך ללמד ולהיות בקשר עם הציבור כבימים עברו. יש שיחפשו דרכים עוקפות כדי לפעול כפי שראוי לפעול עם עבריין מורשע מחד, ומאידך להמשיך ולתמוך בו ובדרכו הציבורית. אפילו לאחר הרשעה בדין ומציאת אשמה חד־משמעית, עדיין יימצאו חברי קהילה הנחושים למצוא דרכים "יצירתיות" להקל על הפוגע ולשקם את מעמדו. הם יחפשו דרכים עוקפות לאפשר לו להמשיך ללמד, להנחות או להיות בקשר עם הציבור "בדיוק כמו פעם". הם רואים בכך 'רחמנות' ו'מתן הזדמנות' – אך עבור הקורבנות והקהילה, מדובר בהרס נוסף. מעבר לפן האתי והמוסרי הבעייתי, חשוב להדגיש שוב – שיתוף פעולה עם הפוגע הוא סלילת הדרך להישנות הפגיעה בעתיד.  

כאשר הפוגע ממשיך לחיות בקהילה, עולות סוגיות מורכבות: האם לשלב אותו בקהל ובאילו אופנים? האם הוא יכול להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, לומר דבר תורה? האם הוא יכול לקחת חלק פעיל בחיי היישוב ובאילו אופנים? במה וכיצד יש להגביל אותו? כדי לסלול דרכים חדשות במצב כה מורכב, יש בראש ובראשונה להכיר בכך שהתבצע פשע והפוגע הוא האשם והאחראי למעשיו. מכאן כדאי לצאת לשיח קהילתי כן ופתוח בהובלת איש או אשת מקצוע שאינם חברי הקהילה. בכל התמודדות כזו ראוי להניח בתחילה את המצב לאשורו: האם הפוגע מכיר במעשיו, מודה בהם ומקבל אחריות על פשעיו, או שהוא ממשיך בהכחשה ובהאדרת עצמו? האם הפוגע המכיר במעשיו מוכן לקבל טיפול ופיקוח, האם הוא ביקש מחילה מקורבנותיו, או שהוא מסתפק בהכרה בחטא בלבד? כל אלה הם מצבים שונים בתכלית, והדרך שהקהילה תסלול צריכה להביאם בחשבון, וכך גם את פוטנציאל הפגיעה שהם מעלים.

בשנים האחרונות צמחה תופעת נגד: אל מול ציפוף שורות הרסני, אנו רואים ציפוף שורות הופכי ועמידה של הקהילה לצד הקורבנות. במקום סולידריות עם הפוגע, ננקטת סולידריות עם הנפגע, מתוך מחויבות ל'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף'. בכך נמדד כוחה המשותף של הקהילה בתמיכה בנפגעים, חיזוקם וסיוע בשיקומם – גם מבלי להתמקד בפוגע עצמו, אלא הפניית כל תשומת הלב והתעצומות לנפגע.ת.

אך יש לשים לב כי הוקעה מוחלטת של הפוגע עלולה לדחוק אותו לקצה, להפוך אותו לזר ומנודה, ובכך למנוע ממנו כל אפשרות לתשובה אמיתית. הדרך השלישית – תהליך מקצועי של תיקון – דורשת אומץ ובגרות קהילתית, והיא היחידה שיכולה להוביל לריפוי אמיתי המתחיל ראשית בהכרה מלאה בפשע מצד הפוגע, קבלת אחריות, בקשת מחילה מהקורבנות, טיפול פסיכולוגי מקצועי, וגבולות ברורים להשתתפותו בחיי הקהילה. רק כאשר כל אלה מתקיימים – תחת פיקוח מקצועי ובהסכמת הקורבנות – ניתן לחשוב על תהליך הדרגתי של שיקום. עד אז, ההגנה על הקהילה ועל קורבנות פוטנציאליים חייבת לעמוד בראש סדר העדיפויות. התשובה הרוחנית האמיתית לא מגיעה דרך השתקת קורבנות או מחיקת מעשי העבר, אלא דרך עמידה באחריות והתמודדות כנה עם הנזק שנגרם.

ככל שהמודעות לבעיית ציפוף השורות גוברת, כך גדלה החשיבות של לכידות והתייצבות לצד קורבנות כנורמת יסוד. רק כך נוכל להגן עליהם, לתמוך בהם, ולסייע בריפוי ושיקום. חובתנו היא להפוך את ציפוף השורות לכלי המגן על קורבנות – לא מגן לפוגעים. זוהי האחריות החברתית והמוסרית שלנו כקהילה אנושית מתוקנת.

הדרך להפסקת ציפוף השורות של תמיכה בפוגעים מתחילה בהכרה בתופעה ובנכונות להתמודד עמה. כל אחד מאיתנו, כאשר יעמוד בפני הבחירה – לצופף שורות להגנת פוגע או לתמוך בקורבן – צריך לזכור: האמת והצדק חשובים מהשקט הקהילתי. ההגנה על החלשים קודמת לסולידריות עם החזקים. רק כך נוכל לבנות קהילות שהן מקום מוגן ובטוח לכל חבריהן באמת – קהילות שבהן הערכים היהודיים האמיתיים מנחים אותנו לעשות צדק, ולא לכסות עליו ולהתעלם ממנו.

בכל דרך, בכל החלטה, בכל כיוון קהילתי שיבחרו, חובה לזכור – התעלמות דרך ציפוף שורות היא פגיעה נוספת בקורבנות, והיא תביא לקורבנות נוספים. וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.