אסופת שירה שפורסמה באתר, ולא רק. אסופה זו אוצרת שירים ותפילות שפורסמו במהלך השנה האחרונה במגזין גלויה לצד תכנים חדשים שליקטנו בכל אסופה מונחות מילים שאנו מקוות שיעזרו להחזיק יחד את הכאב הפועם, את הזיכרון של כל מאורעותינו ואת ההתעקשות והתקווה.
לחצו על החוברת שכאן והגיעו לאסופה ולדפדוף בדפיה >>
על גחוננו אנו זוחלות וזוחלים כבר שנה. טלטלת חיינו ממשיכה לשאוב את כוחות הנפש. את שארית הכוחות ריכזנו כדי להגיע לתאריך השבעה באוקטובר, לשנה שאחרי המתקפה – שנה שבמובנים רבים כלל לא חלפה, נותרה קפואה ברגע ההתנפצות, ובה בעת ממשיכה להתפזר ולהתרחב לרסיסי כאב חדשים. ״נֶאֶלְמוּ בִּי מִלִּים״ כותבת רוחמה גבל־רדמן ומפרטת עד כמה כבדה ומרוקנת הטראומה. בבחירתה לכתוב את אי היכולת למלל ואת האפלה היא מציעה בכל זאת דרך להניע שפתיים, דרך להתחנן גם אם ״כּוֹכָבִים שְׁבוּרִים עָפוּ בְּעוֹד דּוֹפֵק עוֹלָם פַּעַם / בְּאִלְּמוּת עַל הַגַּג״. כך גם אפשר למצוא בשירים ובתפילות שבאסופה זו – מתח מתמשך בין אילמות למציאת מילים.
"קָרוּ דְּבָרִים נוֹרָאִים", כותב אורי פרץ בשירו "השדה", ובמילים אלו מצליח לתמצת את עוצמת הזעזוע של השבעה באוקטובר. בחירותיו המילוליות נעות בין מינימליזם לבין דחיסות של הנכחה בלתי נסבלת. הוא שב ומזכיר "דְּבָרִים נוֹרָאִים", מתעקש שלא לדלג, ובכך נתמודד עם ההכרה וההדחקה הפועלות בו-זמנית בתוכנו.
"בְּכָל מָקוֹם קָרוּ דְּבָרִים נוֹרָאִים / לֹא רָצִיתִי לִשְׁמֹעַ אוֹ לִרְאוֹת אֲבָל רֵיחַ / הַשָּׂדֶה…" – פרץ מבקש מאיתנו דבר פשוט אך קשה מנשוא – שלא נימלט אל ההשכחה. הוא מזמין אותנו להביט נכוחה במה שהתרחש: הטבח, המיתות הזוועתיות, הפגיעות הנוראיות, החטיפות, הבערה. כל אלו הם ה"דברים" שמאז התרחשותם, דבר לא שב אל מקומו ובגינם "הַשַּׁחַר לֹא מַגִּיעַ מֵאָז בִּגְלַל הַדְּבָרִים". הוא אינו מפרט את כל הדברים – אולי כי אין מילים שיכולות להכיל את מלוא היקפם. תחת זאת, הוא מותיר אותנו עם השאלה הפתוחה בסוף שירו: "וּמָה עוֹשִׂים הַחַיִּים".
שאלות אלו מהדהדות בין דפי האסופה שלפניכם. הן מלוות כל שיר, כל תפילה, כל ניסיון לתת מילים לבלתי נתפס. לאורך הזמן הזה – אף לתוך השנה החדשה – אנו מוצאים את עצמנו בתנועה מתמדת בין תהומות היגון לבין רמזי ניצני תקווה עדינים. המילים הכתובות כאן אינן מבטיחות פתרונות קסם או נחמה מיידית; הן מציעות מסע איטי, זהיר, דרך נופי נפש מוכי אסון.
אסנת אלדר מצביעה על חיתוך ברור שנוצר בגין אותם ה׳דברים׳: ״..יֵשׁ תְּהוֹם שֶׁנִּפְעָרָה בֵּין הַלִפְנֵי וְהָאַחֲרֵי / וּשְׁאֵלוֹת שֶׁנּוֹתָרוֹת לְלֹא מַעֲנֶה. / בְּהֵעָדְרָן מַמְשִׁיךְ לְהִפָּרֵם לִי / צֶלֶם אֱלֹהִים״. האסופה הזו מבקשת להתמודד עם האימה בעיצומו של חושך מוחלט. היא מזכירה שבתוך השבר העמוק – שנדמה כבלתי ניתן לאיחוי – אולי יש בכוחן של מילים לרקום חוטים דקים של חיפוש אחר משמעות, של ערגה לאפשרות למלל את מה ששמט את מילותינו. אולי מה שנותר בינתיים זה לארוג יחד את קרעי הנשמה.
יש כאן קריאה לסבלנות, להתמדה, לאמונה שקטה בתהליכי ריפוי ארוכים מאוד ולידיעה כי נוכח התהום לא מרפה השאלה: "וּמָה עוֹשִׂים הַחַיִּים".
כמו את חג ראשית השנה העברית שעבר עלינו, גם את יום השנה למתקפת ולטבח השבעה באוקטובר קיווינו לציין אחרת. קיווינו שנוכל להתפנות לשיקום, להחלמה ולא להביט בעוד שבר, במלחמה ובפחד מפני הלא נודע שלפנינו. קיווינו שהגעגוע יתחלף בחיבוק חם של הקלה ושאפשר יהיה להתרכז בתהליכי ריפוי.
בכל זאת, עם השבר הממשיך לרוצץ את ליבנו, יום שנה יש בו כוח. אולי חלק מכוחו היא התקווה, כי עתה ניתן לברור מה יישאר מאחור. עתה נצליח להתחיל ולהכיר במה שעבר עלינו, מה התרחש, מי אנחנו עתה לאחר כל מה שעברנו, מה נשאר לפנינו.
נדמה כי כמו תנועות רבות שמתרחשות בנו בתוך המועדים האלו, גם התנועה בין הצורך למצוא מילים שיעזרו לנו להבין את קורותינו לבין התחושה כי אין מילים לתאר מאפיינת את ציון היום הזה שתופס אותנו בכאב ומבוכה.
"וְשֶׁדְּפִיקוֹת הַלֵּב יָשׁוּבוּ לְסִדְרָן, / וְתִהְיֶה נְשִׁימָה אַחֲרֵי פְּתִיחַת הַהוֹדָעָה, / אַךְ לֹא אֲרֻכָּה מִדַּי (…) שֶׁלֹּא אֶהְיֶה קְהָת חוּשִׁים / בְּנִסָּיוֹן לְהָגֵן מְעַט / עַל שְׁאֵרִיּוֹת הַלֵּב שֶׁלִּי." (מתוך "תפילה בזמן פרסום שמות נופלים", רעות חמיאל)
נשוב לניסיון לבנות עוד שכבה על הריסות חיינו ולהחזיק יחד את הנשימה העמוקה לקראת הבאות, את התקווה הבלתי מתפשרת שעוד יהיה אחרת – הכל יחד עם העיקשות להביט למציאות בעיניים. לידיעה כי חלק מאתנו עוד לא שב הביתה – החטופות והחטופים, המפונות והמפונים ואלו שנלחמות ונלחמים.
איך נמצא כוחות לברוא עתיד ביחד עם ההכרה? האם ניתן לבקש מעצמנו להמשיך ולחיות על סף התודעה? בקצוות שבין לילות-ללא-שינה וימים-ללא-רוגע, ברגעים בהם עוד לא התפכחנו, עוד לא הבנו שהפצע עוד…
בשבעה באוקטובר המגיע אלינו ברגעים אלה ממש, נבקש למצוא בנו כוחות לחמול על מה שהצליח וכשל השנה. על מסע ארוך ומתיש של קימה כל בוקר, של אכזבה מרה על קצה הלשון על מי שלא הגיע לאירועי ציון השנה הזו, על מי שהצליח לצאת מהמיטה.
זיכרון, נחמה ותקווה הן הבקשה שלנו בתוך האסופה הזו שנדרש לקרוא בעדינות, במנות קטנות, פן תציף את הלב הגדוש ממילא.
בתקווה לבשורות טובות במהרה.
הרבנית שרה סגל־כץ