קשה לבחור כשיש אין סוף אופציות, בלי דדליין מוגדר. מרגע שקיבלנו את ההנחה הזאת כנתון גם בזוגיות, אפשר לשאול שאלות מעניינות יותר. שני מחקרים בפסיכולוגיה מבקשים להציע הסברים לקיומה של הָרַוָוּקוּת בכלל ובחברה הדתית בפרט.

למה יש רווקים בעולם? ביסודו של דבר זה די פשוט: כי אפשר. כל עוד נישואין היו מוסד שנכפה במידה רבה על ידי המארג החברתי והתרבותי, האדם לא בחר בהם אלא הם התרחשו עבורו. בעיקר כי המשפחה והקהילה אירגנו את השידוך. כשנישואין הפסיקו להיות מוסד כפוי והפכו לתוצר של בחירה, נעשה קשה יותר ליצור אותם וקשה יותר לקיים אותם. בואו נדבר על הקושי ליצור אותם.

בחירה עדיפה מהכרח

מעניין שקשה ליצור דבר כשהוא נובע מבחירה ולא מהכרח. אם יש לך חופש בחירה, לא בהכרח תצליח. אנחנו אוהבים להרגיש הפוך: להעדיף דברים שנובעים מבחירה ולא מהכרח, שמרגיש כמו כפייה נוקשה וחסרת רגישות לייחודיות של הרצון שלנו. אבל כולנו כבר התבגרנו לתוך עולם השפע מספיק כדי להסתכל על זה בחיוך ולהודות במידה רבה על כל מה שקבוע ומוכרח בחיינו. כמה כיף זה שאני לא צריך לבחור כל יום מחדש במה אני עובד ואיפה אני גר ועם מי אני חי, וכמה זה מתיש להיות בלופ של לבחור בכל שנה מחדש בכל הדברים האלה. אז מסתבר שקשה ליצור דבר כשהוא נובע מבחירה ולא מהכרח.

הערה על הפתרון המתבקש לוגית ובלתי אפשרי ריאלית, להשיב מידה של הכרח למשוואה. חבר סיפר לי על שיחה שהיתה לו עם רב שעוסק בשידוכים ובליווי וייעוץ לרווקים ורווקות. בשיחה הוא טען שהבעיה היא שאין דדליין, שפשוט אין הכרח. למה כל בת 18 יודעת בסוף איפה היא מתחילה לעשות שירות לאומי, למה הן יודעות ולא ממשיכות לחפש במשך שנים? כי חייבים, זהו, אין מה לעשות, השנה מתחילה ומה שתמצאי זה לאן שתלכי, יש זמן לחפש ובסוף צריכים לסגור איפשהו.

הדימוי הזה בעייתי כמובן מכמה היבטים. אחד מהם הוא שיש הבדל בין בחירה של מקום להתנדבות בשירות לאומי למשך שנה לבין בחירה של בן זוג לחיים, לכל אורך חיים. אבל הבעיה היא גם, שלא ניתן ליצור הכרח מלאכותי. מה תגיד לעצמך, אני מחפש עכשיו אישה במשך שנתיים, ואחרי שנתיים פשוט אבחר באישה הכי טובה שהצלחתי למצוא בינתיים, כי הגעתי לקו הגבול? מעניין לעשות לעצמך קווים בזמן, לתחם תהליכים, יש לזה עוצמה כי זה יוצר התבוננות ויכול לתת לך נקודות עיגון להתחיל מהן תנועה חדשה. אבל אין חזרה מעולם הבחירה לעולם ההכרח. אם יש לך קול פנימי שאומר שהאישה שמולך היא לא שלך, לא יעזור להשתיק אותו עם חוזה חתום שנגמר לך זמן החיפושים.

ואנחנו גם לא רוצים לחזור מעולם הבחירה לעולם ההכרח. זה נורא להתלבט במשך שנים מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול, ורבים מאיתנו כנראה גם עושים את זה די גרוע, אבל אלה פשוט חלקים, אולי מחירים, אולי טעויות, של הרצון לתת מקום לרצון.

לרבים מאיתנו יש הורים, או סבים, שעשו פשוט מה שהם היו צריכים לעשות במסגרת החיים שהייתה להם; רבים מהם ניסו לגדל את הדור הבא, אותנו, עם הרבה יותר מקום לקול ולרצון שלנו. אנחנו רואים בביטוי ומימוש של רצונות, יכולות ושאיפות כמוסות שלנו, חיים של מלאות ומשמעות. חיים שיש בהם אולי גם משמעות רוחנית, ואולי הבאה של הארת הנשמה שלנו לעולם; אלה חיים שאנחנו רוצים. קשה לרצות לחזור משם, לרצות שלא לרצות לרצות.

למה קשה ליצור זוגיות?

אז קשה ליצור זוגיות מתוך בחירה ולא מהכרח, אי אפשר ליצור הכרח מלאכותי ואנחנו גם לא רוצים לחזור לעולם שאין בו בחירה. אבל למה זה קשה? 

התשובה על זה מתחלקת להיבטים ייחודיים לשאלת יצירת הקשר הזוגי, והיבטים כלליים יותר של הקושי לבחור. בעצם טמונה כאן שאלת מיליון הדולר, והיא מתייחסת לקשיים יסודיים, תשתיתיים, של פעולת יצירת הזוגיות. 

ואחדד: בעצם מה שעשיתי פה הוא לדלג על כל ההסברים הסוציולוגיים והתרבותיים שיצרו את מציאות הבחירה וביטלו את ההכרח. אפשר להסביר סוציולוגית ותרבותית איך כל זה קרה וזה יהיה מעניין, אבל זו רמת הסבר אחת.  הסוציולוגיה מגדירה את גבולות הגזרה בתוכן הפסיכולוגיה צריכה לתפקד. אחרי שאנחנו מקבלים את מציאות הבחירה והיעדר ההכרח כנתון, אנחנו יכולים לשאול שאלות ברמות אחרות – וקודם כל, ברמה הפסיכולוגית. 

שני מחקרים לדוגמא, רק כמתאבנים:

התקשרות: השפעת הקשר עם ההורים על הקשר עם בן הזוג

מחקר אחד, של שני חוקרים מאוסטרליה ומקנדה, בחן את הקשר בין תצורת ההתקשרות לבין מאפייני רווקות בבגרות.

"תיאוריית ההתקשרות" משרטטת גבולות גזרה קצת עבים בין שלושה או ארבעה מודלים שונים של יצירת קשר שאפשר לראות כבר אצל תינוקות עם הוריהם:

התקשרות בטוחה היא כזו בה הילד יוצר קשר בטוח עם ההורה, כזה בו הוא מקבל יחסית בקלות תחושת ביטחון, חום ואהבה, הוא מרגיש שההורה שם כשהוא זקוק לו ושהוא יכול לסמוך עליו, ומפנים את הביטחון הזה הלאה לקשרים שהוא ייצור בהמשך חייו. 

התקשרות לא בטוחה בעלת אופי הימנעותי:. ילד שיחווה את ההורה כמרוחק ולא מאפשר, כמי שלא מספק לו את הקרבה אותה הוא מבקש, עשוי להפנים תצורת קשר בעלת מידה רבה של הימנעות מקרבה, והסתפקות רבה יותר בגבולות עצמו. קשר יכול לספק צרכים רגשיים עמוקים בחום ואהבה ולהקנות ביטחון ושלווה. ילד בעל תצורת התקשרות נמנעת פשוט לא יחפש את הקשר וכך משהו מהחומר הרגשי הזה יימנע ממנו. 

התקשרות לא בטוחה בעלת אופי חרדתי: ילד שיחווה את ההורה ככזה שמעניק חום וקרבה אבל כקשה יותר להשגה, ככזה שצריכים להתאמץ יותר כדי לקבל ממנו תשומת לב, עשוי להתייחס אליו במידה מסוימת של אמביוולנטיות – לרצות את הקרבה ויחד עם זאת לחוש חרדה מכך שאולי עוד רגע היא תינטל ממנו, וכך אולי לפתח התנהגותית תלותית יותר שמיועדת להחזיק ולהתאמץ שהאהבה הזאת תישאר. 

החוקרים מצאו אצל רווקים שתי קבוצות מובחנות שניתן היה להסביר את מאפייניהן על בסיס התקשרות נמנעת מחד והתקשרות חרדתית מאידך. 

קבוצת הנמנעים נטו שלא ליצור קשרים זוגיים וגם פחות להזדקק להם, ולעומת זאת הם מיקדו את האנרגיות שלהם הרבה יותר במטרות אחרות, כמו הצלחה אקדמית או מקצועית. הם נטו למלא את חייהם בעבודה וגם ליהנות מזה, ולהתעסק הרבה פחות בניסיון ליצור קשר זוגי. 

קבוצת החרדתיים, לעומתם, הראו צורך גדול מאוד ביצירת קשר זוגי אבל גם קושי גדול ליצור אותו. הם נטו לחוות קשרים בצורה מסובכת יותר, להיות חרדתיים יותר לגביהם וכך למשל לפחד יותר מנטישה, לעתים יצרו קשרים תלותיים יותר, התנהגו בצורה פחות טבעית, וכך התקשו ליצור קשרים בני קיימא לאורך זמן.

הנמנעים סובלים פחות מהרווקות שלהם לאורך זמן, אבל מראים קושי גדול יותר בשלבים מאוחרים יותר בחיים, בהם הקריירה כבר פחות משמעותית ויש צורך גדול יותר בתמיכה של קרובים וחברים. אם חיים שלמים לא יוצרים את הקשרים האלה, מגיעים לשלב בו אתה זקוק להם והם לא שם. 

לעומתם, החרדתיים סובלים מאוד מהרווקות שלהם לאורך הזמן, אבל מראים גם יכולת טובה ביצירת קשרים משמעותיים עם חברים, שכנים וקרובי משפחה; ונמצא שהאופטימיות שלהם לגבי יכולתם ליצור קשר זוגי מנבאת גם יצירה של קשר כזה לבסוף. בשלבי חיים מאוחרים יותר בהם יש צורך בחברים וקרובים – אלה יהיו שם עבורם. 

המחקר הצביע גם על קיומה של קבוצה מסוימת של רווקים בעלי התקשרות בטוחה, שלרוב רווקותם היא פרי בחירה מרצון. 

הקושי המרכזי במחקר הזה הוא שנדמה שהוא לא ביצע השוואה של ממש בין קבוצת הנשואים לקבוצת הרווקים – כלומר, הוא לא בחן האם דווקא רווקים מאופיינים יותר בהתקשרות נמנעת או חרדתית מאשר נשואים, שלכאורה אמורים להתאפיין ביותר התקשרות בטוחה. ואולי אין הבדל בין נשואים לרווקים, הימנעות וחרדה וביטחון קיימים בכל אחת מהקבוצות במידה דומה, ואז הסבר אחר נמצא ברקע להבחנה בין הקבוצות?

יחסי אובייקט: רווקים ונשואים במגזר הדתי

מחקר שני הוא של חוקרת ישראלית בשם מורן כהן, שבמסגרת עבודת גמר לתואר מוסמך במחלקה לחינוך באוניברסיטת בר אילן ערכה השוואה בין יחסי האובייקט אצל רווקים ואצל נשואים במגזר הדתי-לאומי, באמצעות שאלונים מובנים.

בגדול, תיאוריית יחסי האובייקט מלמדת שתפיסת המציאות שלנו ומערכות היחסים המציאותיות שלנו, מתווכת על ידי עולם יחסים פנימי, שהפנמנו לאורך חיינו ובעיקר בתקופה מעצבת בינקות. הדמויות המציאותיות עמן היינו בקשר הופנמו בקרבנו כ'אובייקטים' פנימיים, ומארג היחסים הפנימיים שלנו מושלך כל העת על המציאות הממשית שאנחנו פוגשים. תיאוריית יחסי האובייקט מסבה את תשומת הלב לדינמיקת היחסים המופנמת העמוקה, ולאופנים שהיא מתממשת במציאות. 

בין ממצאי המחקר, מורן מצביעה על כך שנמצא הבדל מובהק בין רווקים לנשואים ברמת ההמשגה שלהם את דמות האם שלהם. כלומר, שהאובייקט האמהי המופנם אצל רווקים נתפס באופן דל ופשטני יותר מאשר אופן התפיסה שלו אצל נשואים (גם אצל גברים וגם אצל נשים). 

בנוסף, רווקים נטו לתפוס את הוריהם באופן מוקצן יותר (למשל, פחות מדי מעורבים רגשית, או יותר מדי מעורבים רגשית), לעומת נשואים, שנטו לתפוס את הוריהם באופן מאוזן יותר. במחקר המלא יש ממצאים נוספים. 

הממצאים כאן שונים באופיים מממצאי המחקר הקודם, כי הם השוואתיים ביסודם – הם מבוססים על השוואה בין רווקים לבין נשואים ולא מתארים את קבוצת הרווקים בלבד. אולם גם כאן יש רק תיאור כללי במשיחות מכחול רחבות, ולא מגע בדקויות עומק של עולמות רגשיים.

כוחות גדולים משני בני הזוג

כשקשרים זוגיים נוצרו על ידי כוחות גדולים משני בני הזוג, כוחות הנפש שלהם, תצורות האישיות והיחסים שלהם, נשזרו זה בזה בתוך מסגרת מחייבת, לטוב ולמוטב. יכול להיות שאחד מהם היה בעל התקשרות נמנעת והשני בעל התקשרות חרדה, וזה יצר קונפליקטים לרוב, אבל הם היו יחד, והם הונחו להתמודד עם זה ולנסות לחיות עם הקשיים. כשקשרים זוגיים אמורים להיווצר באופן חופשי על ידי שני אנשים שמזדמנים להיפגש זה עם זה, כל אחד ועולמו הפנימי המורכב, על תצורות היחסים הסבוכות שבו, קל להבין שזה יהיה קשה בהרבה.

**

האם זה כל ההסבר? ודאי שלא. האם זה חלק מההסבר? יכול להיות שאפילו זה לא. ראיתי מספיק אנשים נשואים עם עולם יחסי אובייקט סבוך לעייפה, ורווקים עם עולם פנימי מעובד ובטוח במידה רבה. ראיתי אנשים שעברו טיפול פסיכולוגי מיטיב במשך שנים ולא התחתנו, ולעומתם אנשים שניכר שכדאי שיעברו טיפול ובכל זאת מצאו את בחירי ליבם ונישאו.

ועדיין נדמה לי שזה חלק מההסבר, ולעתים אפילו חלק גדול.

***

המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:

שירים:

• אז איך זה שאת לא נשואה – שלומית נעים נאור
• ארוחת רווקים – עינת ברזילי
• כל פתק מקופל – מיכל אסל
• התפכחות – חלי טל שלם
• הכנות – יסכה כנרת בדיחי
• סיפרה שאתה מתחתן – ילי שנר

ועוד:

• לראות את עצמי ראויה – רונית בליי
• זוגיות כמשימה, זוגיות כהזדמנות – עמרי שרת
• רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
• רווקוּת כחיים מחוץ למפה – גיא צבירן
• דייט ועוד דייט ועוד אחד – אביטל גולד
• והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה
• די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
• לחיות ברווקות מאוחרת – סיון דרשן