לדבר גלויות על אימהות

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי / וַיִּשְׁלַח נְהוֹר כּוֹכָבַיִךְ / וּבְדָמִי יָפְיֵךְ הַפּוֹעֵם / וּבְלִבִּי נַפְשֵׁךְ הַמּוֹלֶכֶת רוּחַ חַיַּי

הַשָּׁעוֹן הַיָּשָׁן לֹא נָח / אֲפִלּוּ עֲשִׂירִית הַשְּׁנִיָּה / טָס קָדִימָה בַּזְּמַן / לֹא הִבִּיט חֲזָרָה. / אַתָּה כְּבָר מֶטֶר שְׁמוֹנִים, / מְבַקֵּשׁ לִבְלֹעַ אֶת הַחַיִּים

עָדִיף לוֹ לֹא לִכְתֹּב שֶׁטּוֹב לוֹ / לֹא לִכְתֹּב כַּמָּה הוּא נֶאֱהָב

מִי יִשְׁפֹּט כָּעֵת אִם מִקֹּר בּוֹכֶה הַיִּלּוֹד / אוֹ שֶׁחַם לוֹ מִדַּי / אֵיךְ נְפָרֵשׁ נְשִׁימוֹת / גּוֹזָל פָּקוּד בְּיָדֵינוּ

יֶלֶד פּוֹסֵעַ בַּגַּן עִם אָבִיו / וּמַפְצִיר בּוֹ לְהוֹשִׁיט יָדוֹ / אֶל תּוֹלְדוֹת הַדְּבָרִים כֻּלָּם, / שֶׁמָּא יֹאבְדוּ וְיִשְׁתַּכְּחוּ מִלֵּב, / אַךְ לַשָּׁוְא.

חַיָּה פִּרְאִית בּוֹקַעַת מִגְּרוֹנִי – / אַתְּ מִתְכַּוֶּצֶת, נְבוֹכָה: / "רַק חִבּוּק לִפְנֵי הַשֵּׁנָה". / אֶת זֶה אֲנִי עוֹד יְכוֹלָה.

צריך לומר בבירור: לפני ואחרי הכול, היא אישה, ואני אישה. ורב-גבר לא יכול היה להיכנס למרחב הזה. יש כאן תיקון גדול והזדמנות מופלאה.

אֵיךְ אֶפָּרֵד / מִיוֹפְיָים שֶׁל הָעֵצִים / וְהֶהָרִים

בְּאוֹתָן זְרוֹעוֹת שֶׁגּוּפוֹ / עוֹד נוֹצֵר אֶת חִבּוּקָן, / נִשָּׂא הוּא בְּבִטְחָה

בִּקַּשְׁתְּ לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל / וְלָנוּ נִגְמְרוּ פִּיּוֹת. / רָצִינוּ אֶת קוֹלֵךְ, לִסְחֹב אִתָּךְ סַלִּים. / מֵהַחַלּוֹן זָרַקְתִּי אֶת הַקְּצִיצוֹת. סְלִיחָה אִמָּא

חוֹבָה לְהִתְיַצֵּב תָּמִיד בָּרֶגַע שֶׁנִּקְבַּע, / גַּם בְּגוּף־נֶפֶשׁ מֻתָּשִׁים וְזוֹעֲקִים אֶת סֵרוּבָם

לימור לוי אוסמי מבקשת לתת מקום להתמודדות הרגשית עם אובדנים ופרידות שקיימים כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות. למרות הנטיה שלא לדבר על הגעגוע לחיים הקודמים, בקרב נשים שלאחר הלידה, ואולי בכלל הורים - בוחרת לוי אוסמי לתאר את ההתרחשות ולתת לה לגיטימציה.

הוֹלֵם בְּחָזְקָהּ בְּדַפְנוֹת רַחְמִי / וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה

עוֹמֶדֶת בֵּין אַרְבַּע אִמָּהוֹת לְגַלּוֹת אֵם אַחַת פְּנִימִית טוֹבָה מְאֹד

גּוּר נְמֵרִים עִרְסַלְתִּי בְּיָדַי, / גַּבּוֹ צָמוּד לִפְעִימוֹת לִבִּי

דִּמְעוֹת אִמִּי / יָבְשׁוּ / עַל לְחָיַי / הָלַכְתִּי לְדַרְכִּי

״עוד פעם הוא חוזר עם חול בנעליים, שזה מוזר כי בחיים הוא לא נכנס בעצמו לארגז חול, וברכיים שרוטות שאף אחת לא יודעת להגיד לך ממה זה״. סיפור קצר מאת בלה שגיא, מתוך הספר ׳שבר ענף ירוק׳.

לְכֻלָּנוּ דָּחַף / לְהִתְקַמֵּר וְלִשְׁמֹר / אוֹצָר בִּלְתִּי נִרְאֶה.

הַאִם אֵינֵךְ מִתְגַּעְגַּעַת פֹּה לַשֶּׁמֶשׁ? / אֶל הַחַגִּים הַמְּחַבְּקִים אָבִיב וּסְתָו / בְּחַלּוֹנִי נוֹתְרוּ חֲנֻכִּיּוֹת מֵאֶמֶשׁ / מָה אַתְּ חוֹגֶגֶת שָׁם? וּמִי אִתָּךְ עַכְשָׁו?

אִם הָיִיתִי רוֹצָה לְצַיֵּר אוֹתָהּ, לִרְשֹׁם אֶת דְּמוּתָהּ עוֹבֶדֶת כָּךְ, / לְיַד דֶּלְפֵּק הַמִּטְבָּח, הָיָה עָלַי לְהַתְחִיל בַּצֵּל שֶׁמְּטִילִים הַשַּׁרְווּלִים / הַמֻּפְשָׁלִים עַל זְרוֹעוֹתֶיהָ, בַּצֵּל שֶׁמֵּטִיל סַנְטֵרָהּ עַל הַצַּוָּאר,

זוֹ טְבִיעָה אִטִּית מְאוֹד. אֶת הַשִּׂיחוֹת שֶׁל אֲרוּחַת הָעֶרֶב לֹא נִתַּן יוֹתֵר לִשְׁמֹעַ. / כְּשֶׁאַתְּ פּוֹתַחַת אֶת הַמַּיִם הַחַמִּים בַּמִּקְלַחַת, לְאֵדִים יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שְׁקֵדִים מָרִים. / תִּתְקַשְּׁרִי כְּבָר לְשֵׁרוּתִי הַחֵרוּם. יֵשׁ צְלִיל חִיּוּג, אַתְּ דּוֹחֶפֶת חֲזַק עִם הָרַגְלַיִם

הַפַּעַם מַשֶּׁהוּ הִמְתִּיק וּבְכָל זֹאת הָרָעָב בַּבֶּטֶן וְהַגַּעֲגוּעַ / בַּלֵּב לֹא נוֹתְנִים לִי מְנוּחָה.

אֶת הַקּוֹלוֹת הַדַּקִּים עֲדִינִים שֶׁל מַעְיְנֵי הַהֲוָיָה – / שׁוֹפָר שֶׁבּוֹכֶה וַאֲנִי שֶׁצּוֹחֶקֶת / מְבַקֶּשֶׁת רַק שֶׁקֶט

מִקַּצְווֹת שְׂעָרוֹ שֶׁל יֵאוּשׁ נִסְרְגוּ / מְעִילֵי הַצֶּמֶר. עָטְפוּ / מִכָּל רַע בְּעוֹד חֹרֶף קַר. / שָׂרַדְנוּ.