יִחַלְתִּי. כָּתַבְתִּי. לָחַשְׁתִּי. מָחִיתִי. נֶאֱנַחְתִּי. סִפָּרְתִּי. עָנִיתִי. פִּלַּלְתִּי. צָעַקְתִּי. קָרָאתִי לְעֶזְרָה.

הַמַּאֲבָק הוּא עַל הָאוֹת הָאַחַת / הַבְּכוֹרָה מִכֻּלָּן / זוֹ הַמַּבְדִּילָה בֵּין הֱיוֹתֵךְ לְאֵינֵךְ

אֲרִיחֵי פְּרָחִים צְהֻבִּים נִחֲמוּהָ / וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת נְשִׁימָתָהּ אַט אַט

נֶאֶלְמוּ חוּשַׁי- נֶעֱלַמְתִּי, / שְׂרוּיָה הָיִיתִי בְּאִי שֶׁל שֶׁקֶט

תְּסִיסָה גּוֹעֶשֶׁת מְבַקֶּשֶׁת הַמְלָטוֹת, / הֵן הַהַרְפַּתְקָנוּת אֵם כָּל רַע

לָשֵׂאת תְּפִלַּת כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים / וּלְגַלּוֹת כִּי שְׁיָרֵי מִי שֶׁהָיִיתִי / מִסְתַּיְּדִים עַל דָּפְנוֹת הַנְּשָׁמָה

טקס העגלה הערופה מסרב להתעלם ממוות בודד. הרבנית דפני לזר פרייס קוראת להפסיק את השתיקה סביב אובדנות ולהכיר בה כמחלה ולקחת אחריות קהילתית - במיוחד בימים אלה של טראומה קולקטיבית

בָּאַפְלוּלִית לַיִל מִתְקַבְּצִים / בְּעֲיֵפוּת וּבִלְבּוּל הַנֶּפֶשׁ, נֶעֱרָמִים / מַעֲשִׂים

כְּשֶׁבִּקַּרְתִּי בַּמִּנְיָן הַמְּשַׁתֵּף / בִּקְּשׁוּ לְכַבְּדֵנִי / בִּנְשִׂיאַת סֵפֶר הַתּוֹרָה / וְהוֹלָכָתוֹ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הבא, אנחנו ניצבים בתווך. עם בקשה דחופה מהלב שימצא את הדרך להתפלל - בלחישה, באמירה, בזעקה, ברעם. זו אסופה שלישית, הנושאת את השם: ״מֶה הָיָה לָנוּ״. אפשר למצוא בה כותבות.ים מגוונים ולשמוע היטב את ריבוי הקולות, בתוך המתח של איך בכלל אפשר להחזיק את היום הזה ולאן למען את הגעיות והתחינות.

עבור השבועות הקרובים, בהם נתמודד עם ‘עונת החגים’ לצד כל מה שצברנו בשנה הזו, ומה שמצטרף עכשיו - בחרנו ליצור, ביחד עם “רשות הרבים” סדרת אסופות לחגים ולמועדים הקרבים בראי השבעה באוקטובר וההתמודדות שמלווה את כולנו בכל רגע בשנה האחרונה ועם כניסת השנה החדשה.

אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, גִּלִּינוּ בְּעַצְמֵנוּ כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים, דָּרַשְׁנוּ אוֹתָם שוּב וָשוּב.

אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, גָּמַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ יֹפִי. / הֶאֱמַנּוּ, וְהִשְׁתַּדַּלְנוּ, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ,

חִשַּׁבְתִּי קִצִּי לְאָחוֹר. / בְּדַעַת מֻמְחִים וַחֲבֵרִים / לֹא הִתְחַשַּׁבְתִּי

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, / תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ / קְצַר יָמִים

צָרַכְתִּי / אַגְרָתִי / אָסַפְתִּי / אָחַזְתִּי

עֵינֶיהָ נָעוֹת מִצַּד לְצַד / גּוּפָהּ לֹא זָע / עַל הַמִּיטָּה

אֲנִי נוֹסַעַת, אוֹכֶלֶת, / לוֹבֶשֶׁת, זוֹרֶקֶת, / חוֹתֶמֶת רַגְלַי בַּכֹּל.

לֹא לִרְאוֹת מַה שֶּׁלֹּא צָרִיךְ. / לֹא לַחְפֹּר כְּשֶׁלֹּא חַיָּבִים. / לְוַתֵּר, כִּי אִי אֶפְשָׁר הַכֹּל.

כָּל מָה שֶׁפּוֹסַחַת עָלָיו, / כָּל מַכּוֹתַי, / כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹמוֹ

אֲנִי תָּמִיד חוֹצֶה מֶרְחָבִים לַשָּׁנִים / וְעוֹשָׂה יְצִיאוֹת מִצְרַיִם בְּעֵרֶךְ כָּל שָׁנָה שְׁנָתַיִם

הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ עוֹבְרִים כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת / מִתְנוֹעֲעִים מִקָּצֶה לְקָצֶה

הָאִשָּׁה הַיָּפָה בִּמְכוֹן הַקְּרִינָה שָׁאֲלָה / ''מָה יֵשׁ בְּךָ יוֹתֵר, חוֹלֶה אוֹ בָּרִיא'' ?

כְּשֶׁאֲנִי מַזְעִיפָה פָּנַי / בְּעוֹרִי הַשָּׁחוּם / אֶמְצָא אֶת הַנִחוּם, / מִכָּאן, נִתָּן לְהָבִין / כְּרַתְּתִי בְּרִית עִם שְׂעָרִי הַמַּלְבִּין,