לדבר גלויות על חשבון נפש

לָשֵׂאת תְּפִלַּת כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים / וּלְגַלּוֹת כִּי שְׁיָרֵי מִי שֶׁהָיִיתִי / מִסְתַּיְּדִים עַל דָּפְנוֹת הַנְּשָׁמָה

טקס העגלה הערופה מסרב להתעלם ממוות בודד. הרבנית דפני לזר פרייס קוראת להפסיק את השתיקה סביב אובדנות ולהכיר בה כמחלה ולקחת אחריות קהילתית - במיוחד בימים אלה של טראומה קולקטיבית

בָּאַפְלוּלִית לַיִל מִתְקַבְּצִים / בְּעֲיֵפוּת וּבִלְבּוּל הַנֶּפֶשׁ, נֶעֱרָמִים / מַעֲשִׂים

כְּשֶׁבִּקַּרְתִּי בַּמִּנְיָן הַמְּשַׁתֵּף / בִּקְּשׁוּ לְכַבְּדֵנִי / בִּנְשִׂיאַת סֵפֶר הַתּוֹרָה / וְהוֹלָכָתוֹ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים

מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים הבא, אנחנו ניצבים בתווך. עם בקשה דחופה מהלב שימצא את הדרך להתפלל - בלחישה, באמירה, בזעקה, ברעם. זו אסופה שלישית, הנושאת את השם: ״מֶה הָיָה לָנוּ״. אפשר למצוא בה כותבות.ים מגוונים ולשמוע היטב את ריבוי הקולות, בתוך המתח של איך בכלל אפשר להחזיק את היום הזה ולאן למען את הגעיות והתחינות.

עבור השבועות הקרובים, בהם נתמודד עם ‘עונת החגים’ לצד כל מה שצברנו בשנה הזו, ומה שמצטרף עכשיו - בחרנו ליצור, ביחד עם “רשות הרבים” סדרת אסופות לחגים ולמועדים הקרבים בראי השבעה באוקטובר וההתמודדות שמלווה את כולנו בכל רגע בשנה האחרונה ועם כניסת השנה החדשה.

אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, גִּלִּינוּ בְּעַצְמֵנוּ כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים, דָּרַשְׁנוּ אוֹתָם שוּב וָשוּב.

אָהַבְנוּ, בָּכִינוּ, גָּמַלְנוּ, דִּבַּרְנוּ יֹפִי. / הֶאֱמַנּוּ, וְהִשְׁתַּדַּלְנוּ, זָכַרְנוּ, חִבַּקְנוּ,

חִשַּׁבְתִּי קִצִּי לְאָחוֹר. / בְּדַעַת מֻמְחִים וַחֲבֵרִים / לֹא הִתְחַשַּׁבְתִּי

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, / תּוֹעֶה מִדֶּרֶךְ / קְצַר יָמִים

צָרַכְתִּי / אַגְרָתִי / אָסַפְתִּי / אָחַזְתִּי

עֵינֶיהָ נָעוֹת מִצַּד לְצַד / גּוּפָהּ לֹא זָע / עַל הַמִּיטָּה

אֲנִי נוֹסַעַת, אוֹכֶלֶת, / לוֹבֶשֶׁת, זוֹרֶקֶת, / חוֹתֶמֶת רַגְלַי בַּכֹּל.

לֹא לִרְאוֹת מַה שֶּׁלֹּא צָרִיךְ. / לֹא לַחְפֹּר כְּשֶׁלֹּא חַיָּבִים. / לְוַתֵּר, כִּי אִי אֶפְשָׁר הַכֹּל.

כָּל מָה שֶׁפּוֹסַחַת עָלָיו, / כָּל מַכּוֹתַי, / כָּל שֶׁאֵינוֹ בִּמְקוֹמוֹ

הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ עוֹבְרִים כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת / מִתְנוֹעֲעִים מִקָּצֶה לְקָצֶה

הָאִשָּׁה הַיָּפָה בִּמְכוֹן הַקְּרִינָה שָׁאֲלָה / ''מָה יֵשׁ בְּךָ יוֹתֵר, חוֹלֶה אוֹ בָּרִיא'' ?

אִם יִפֹּל הַמַּחֲנֶה הָאֶחָד / לֹא יִשְׁאַר הַשֵּׁנִי לִפְלֵטָה.

הֵבִינָה לִפְנֵי כֻּלָּם / שֶׁיֵּשׁ פֹּה רֹעַ / אֵיזוֹ תַּפְנִית

בקשה להציע פתרון נקודתי יותר לעונשו של אנס, שמשתמש במסקנות המשפטיות של החוק המקראי ומתרגם אותן למושגי חובות וזכויות מודרניים. מובן שאין כל הצדקה מוסרית או משפטית לחייב את הנאנסת להתחתן עם האנס, אבל חובתו לדאוג לרווחתה, לשלומה, לבריאותה הנפשית והגופנית, למשך כל ימי חייו בעינה עומדת.

ראוי שנשאל על מחיר ההשתקה, ומחיר הזהירות. יורם גלילי משתף כי לדעתו פרשת "וישלח״, ובתוכה מעשה אונס דינה, אינה מתירה לנו שלא שלא להתייחס לשאלות ולמחירים שטמונים בשתיקה בקהילותינו.

המילה 'אחותנו' מבטאת את התביעה שהיא אחת מאיתנו, ואיננה הפקר. היא מסייעת לתבוע חזרה גם את ערכה, הצהרה לעולם שהיא איננה חסרת ערך. שהיא חייבת להפוך לאחריותנו.

לא זו בלבד שלא העניקו לדינה את האפשרות ללמוד תורה, צעירה ככל שתהיה גם לא היו באמתחתה הכלים הנאותים שיכשירוה להתמודד עם מצבי חיים משתנים ומתחלפים. אפילו דרך ארץ הקודמת לתורה, לא היה בידה; היא לא ידעה לחוש חשדנות כלפי זרים, ולא חינכוה לגלות במידת הצורך התנגדות.

וְרַק הַטַּל מַמְשִׁיךְ בִּטְלִילוּתוֹ/ וְהַמַּיִם הָרוֹתְחִים מַמְשִׁיכִים בְּהֶמְיָתָם