רַק הַזְּרִימָה הָעֲדִינָה שֶׁל יְרֹק / הָעֵצִים, גָּבוֹהַּ מֵעַל, / מְשַׁכֶּכֶת. בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת.

אֵיךְ אֶפָּרֵד / מִיוֹפְיָים שֶׁל הָעֵצִים / וְהֶהָרִים

בְּאוֹתָן זְרוֹעוֹת שֶׁגּוּפוֹ / עוֹד נוֹצֵר אֶת חִבּוּקָן, / נִשָּׂא הוּא בְּבִטְחָה

כְּעֻבָּר מִתְגַּלְגֶּלֶת בַּמַּיִם / בְּלֹא שַׂק, בְּלֹא חֶבֶל

וְהַמַּיִם הָהֵם / הַמּוּאָרִים / תּוֹבְעִים אוֹתִי אֲלֵיהֶם / וּמְסָרְבִים

לוּ אֶהְיֶה גִיחוֹן הַקְּדֻשָּׁה / אַגַּן טְבִילָה מַאֲזִין אֶל בֶּכִי / קִיטוֹן זָעִיר בִּתְפִלָּה.

אֲבָל הַגַּעְגּוּעִים, / הֵם לֹא עוֹבְרִים, רַק מִשְׁתַּנִּים,  / תּוֹפְסִים צוּרָה אַחֶרֶת, / שֶׁל כְּמִיהָה, שֶׁל הִרְהוּרִים.

בִּלְתִּי נִתָּן לְמַגַּע יָד / כִּי אִם לְמַגַּע נֶפֶשׁ. / אֵמוּן.

הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי מִתְיַשֶּׁבֶת מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה. / "שִׂימִי לֵב", אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לוֹמַר לַנַּהֶגֶת הַחֲדָשָׁה, / לוֹחֶצֶת בְּרַגְלִי עַל בְּרֵקְס דִּמְיוֹנִי, מַסְדִּירָה נְשִׁימָה,

חַכֵּה חַכֵּה / אוּלַי עָלִיתָ לִי בַּחַכָּה

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי יַצִּיבוּת אֲדָמָה / לֹא נִתְמַכְתִּי בְּכַף יַד גְּדוֹלָה, בּוֹטַחַת.

גַּם הַיָּם בְּעָמְקוֹ עוֹטֵף וְרַחֲמָן / מִתְנַפֵּץ לְעַצְמוֹ בִּקְצוֹתָיו / עוֹקְצָנִי וּמַקְצִיף נֶאְשָׁם / גַּם בַּיָּם דָּרוּשׁ אֹמֶץ לִצְלֹחַ גַּלִּים

בִּקַּשְׁתְּ לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל, לְהַאֲכִיל / וְלָנוּ נִגְמְרוּ פִּיּוֹת. / רָצִינוּ אֶת קוֹלֵךְ, לִסְחֹב אִתָּךְ סַלִּים. / מֵהַחַלּוֹן זָרַקְתִּי אֶת הַקְּצִיצוֹת. סְלִיחָה אִמָּא

חוֹבָה לְהִתְיַצֵּב תָּמִיד בָּרֶגַע שֶׁנִּקְבַּע, / גַּם בְּגוּף־נֶפֶשׁ מֻתָּשִׁים וְזוֹעֲקִים אֶת סֵרוּבָם

סָבְתָא, לָמָּה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת / הַצְּבָעִים הוֹפְכִים שְׁקוּפִים? / וְאָנוּ, שֶׁהָיִינוּ נִתְזֵי צִבְעֵי קֶשֶׁת, / כָּאן צְלָלִים נְזִילִים וּכְפוּפִים.

ובְלַיְלָה אֶחָד, כָּךְ סִפֵּר לִי / אָדָם, שֶׁדּוֹמַמְתִּי עַצְמִי בִּשְׁבִילוֹ / הַצִּיקָדָה עוֹלָה  / וְקוֹל גָּבֹהַּ נִזְעָק מִבִּטְנָהּ. / מוּל אוֹר הַיָּרֵחַ, לָרִאשׁוֹנָה / מְדַמֶּמֶת שִׁירָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה.

לימור לוי אוסמי מבקשת לתת מקום להתמודדות הרגשית עם אובדנים ופרידות שקיימים כחלק בלתי נפרד מהמעבר להורות. למרות הנטיה שלא לדבר על הגעגוע לחיים הקודמים, בקרב נשים שלאחר הלידה, ואולי בכלל הורים - בוחרת לוי אוסמי לתאר את ההתרחשות ולתת לה לגיטימציה.

דּוֹמֶה שֶׁהַתְּשׁוּקָה הַצּוֹרֶבֶת לְהַשְׁמִיעַ קוֹל / מַקְדִּימָה מִילִין רַבִּים / אֶת הַהִתְעַטְּפוּת בַּהֲוָיַת־אַיִן

אֲנִי מוֹצֵאת מִקְלָט בְּחֵיקְךָ / כְּשֵׁם שֶׁשְּׁאֵלוֹת הָעוֹלָם מוֹצְאוֹת מִקְלָט בְּחֵיק הַשִּׁירָה

סְלַח לִי אֲהוּבִי / כִּי אֶת לִבִּי פָּצַעְתִּי

אֶת הַשַּׁיִשׁ בַּמִּטְבָּח הֶחֱלַפְתִּי / פָּאזֶל שֶׁל אֶלֶף חֲלָקִים הִרְכַּבְתִּי

הִרְגַּשְׁתִּי כְּאִלּוּ כּוֹכָב מְסַנְוֵר / עָזַב אֶת חַדְרוֹ בַּשָּׁמַיִם / וְיָרַד לִשְׁכֹּן לִי בְּבֵית הֶחָזֶה.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת צִפִּיּוֹת וְרֻדּוֹת. / אִם אֶפְשָׁר –  / בְּדַרְגַּת הָרַכּוּת שֶׁל אִמִּי,

הוֹלֵם בְּחָזְקָהּ בְּדַפְנוֹת רַחְמִי / וְלִבִּי הֶחְסִיר פְּעִימָה