"היו מילים ורגשות מחוץ לתחום. היו דברים שלא היתה מילה שתתאר אותם… אבל יותר מהכל – לא היה למי לספר, לא היה את מי לשאול ואיך בכלל אפשר לשאול על דברים שאין להם מילה?" רחל רז בטור אישי על סגירות ופתיחות, אז והיום, ביחס לשיח על נשיות ומיניות.
גילוי נאות – נולדתי בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
אני מחשיבה את עצמי אדם די נאור ונורמטיבי. גדלתי במשפחה פתוחה. בסביבה בה גדלתי אפשר היה לחשוב מה שרוצים, דיברו כמעט על הכל, כך לפחות חשבתי.
כשיצאתי מהבית נחשפתי למציאות אחרת, חדשה בעבורי. בשירות הצבאי פגשתי לראשונה בנות שאינן מתביישות בגופן, שמעזות להתקלח ביחד, בנות שמדברות על הכל, אבל ממש על הכל.
הייתי תמימה עד מבוכה.
אבל לא הייתי לבד. כל חברותי היו איתי בתמימות הזו. וכנראה דור שלם של בנות מלך שכבודן פנימה היה שם יחד איתי.
היו מילים ורגשות מחוץ לתחום. היו דברים שלא היתה מילה שתתאר אותם. קרו דברים שלא היה להם פירוש, רק תחושה שמשהו פה לא בסדר. אבל יותר מהכל – לא היה למי לספר, לא היה את מי לשאול ואיך בכלל אפשר לשאול על דברים שאין להם מילה?
החשיפה העיקרית ואולי היחידה (אם מתעלמים מהחוויה המסעירה אצל הרבנית לקראת החתונה) לנושא הנשיות היתה "השיחה" עם אחות בית הספר בכיתה ו', השיחה הזו שבה הבנים נשארים בחוץ, סקרנים עד טירוף לדעת מה הולך שם בפנים. לבנים אגב, לא היתה שום שיחה, כידוע אצל בנים בתקופה ההיא לא היו שינויים בגיל ההתבגרות…
אנחנו הבנות הצטופפנו לנו בכיתה, מסמיקות ונרגשות רק כדי לצפות בתרשימים משמימים של האיברים הפנימיים של האישה ולשמוע בפעם הראשונה מישהו הוגה בקול רם את המילה "וסת".
אחרי השיחה עם האחות, הבנתי אחת ולתמיד שאיני מעוניינת להתבגר יותר. פיטר פן, הילד הנצחי, הפך לגיבור נעורי. כל מה שקשור לאישה ונשיות התקשר עם חולשה או מעמסה מיותרת. עם התחושות האלו הגיעו החולצות הרחבות והאהבה לבגדים גדולים של בנים. לאט לאט גופי ואני הפכנו לשתי ישויות נפרדות. כמעט.
המפגש הבא עם מיניות נשית היה עם הרבנית לפני החתונה (כפי שהזכרתי), אבל בואו נעזוב את זה מדובר בחוויה מפוקפקת. באופן כללי היא העבירה את המסר שגברים הם סוג של פראים לא מאולפים ואנחנו? אנחנו הנשים צריכות ללכת לקראתם גם כשלא ממש מתאים לנו.
את רופאת הנשים פגשתי לראשונה אחרי שכבר הייתי בהריון. חלשה, רזה מידי מרוב בחילות והקאות ובעיקר בודדה, הרופאה טרחה לספר לי ש"הריון הוא לא מחלה".
יצאתי די בסדר, תודה ששאלתם.
עד היום מבט אחד לעבר אישה בת גילי ברחוב מגלה לי מיד אם גם היא שייכת לז'אנר.
יחד עם זה, צמחנו בחברה מעורבת של בנים ובנות, היו לנו קשרים יומיומיים וטבעיים עם בנים, היו קשרי אהבה וקשרי ידידות, זכינו בחדוות הגילוי – גילוי הנשיות, גילוי האהבה, גילוי המין השני. אולי לא היו לנו מספיק מילים אבל רגשות לא חסרו. גדלנו בשמחה.
חלף הזמן, נולדו הבנות. למדנו ביחד, אישי ואני, צעד אחר צעד להיות איש ואישה, למדנו צעד אחר צעד להיות אבא ואמא, למדנו להיות משפחה. השתדלתי להיות אמא טובה, אמא פתוחה. בבית שלנו אפשר לשאול הכל, לדבר על הכל. ככה חשבתי.
אז זהו ששוב טעיתי.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
בנותיי, הצעירות לפחות, גדלו לתוך עולם פתוח ושונה, עולם שלא הכרנו לפני כן. עולם של הכלה אינסופית, עולם שאפשר באמת לשאול בו הכל ולדעת הכל ולראות הכל, עולם שבו כמעט כל דבר לגיטימי – נישואים חד מיניים, הורות יחידנית, דילוג בין זהויות מיניות. כמעט כל מנעד הלבוש מתקבל כלגיטימי בבתי הספר הדתיים. כיסוי ראש מלא מסתדר מצוין עם מכנסי סקיני ובחורי ישיבה עם ציציות בחוץ פוסעים מחובקים ברחוב עם חברותיהם.
אבל יותר מהכל, יותר מהכל מדברים על מין, על מיניות, מיניות בריאה, מיניות טובה, סדנאות למיניות, אימון למיניות, טיפול במיניות.
ואנחנו, ילידי שנות ה 60, שלא יכולנו לומר או אפילו לחשוב על המילה "מין" צריכים ללמוד שפה חדשה, ללמוד לחיות עם הפתיחות הזו.
כשאני רואה את הבנות רוקדות בחתונות בחופש מוחלט, בשחרור גופני ונפשי, אוהבות את עצמן ואת גופן, אני מאושרת בשבילן ולפעמים אפילו קצת מקנאה על החופש הזה שלהן.
אבל אולי משהו, משהו בכל זאת הלך לאיבוד בדרך?
אולי מרוב שהכל גלוי הלכה לה לאיבוד חדוות הגילוי. שוב אין סודות ואין דברים הנסתרים מן העין. אין יותר תמימות ועץ הדעת טוב ורע.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- עקרון הצניעות – הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי
- אתם פתחו להם: הצעה לשיח בין הורים לילדיהם המאורסים – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות האם על הבת: הזמנה לשיחה וללימוד משותף לקראת כלולות – הרבנית שרה סגל-כץ
- על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
- "בגוף אני מבינה": לפגוש את המיניות – ללא תלות בסטטוס הזוגי – טל נוימן