סיון דרשן וחברותיה ראיינו שמונה רווקות דתיות ודיברו איתן על התחושות, הזהות הנשית, חיי החברה המלאים והבדידות הזוגית, העבודה, היחס לקב"ה, הציפיות מהרבנים ומהגברים ושמירת נגיעה
עלמה סיפרה לי על תוכנית החיים הברורה שהייתה לה כילדה: היא גדלה בבית דתי. רצתה ללכת לשרות לאומי, לעשות משהו משמעותי, אחר כך לעשות תואר, להכיר מישהו נחמד ומיוחד עם רקע תורני, אחר-כך להקים משפחה – אבל בגיל 31 היא עדיין רווקה.
יש לה חיי חברה מלאים, היא שוכרת דירה בקטמון, יש לה חברים לבלות איתם ושיתמכו בה אחרי עוד דייט סתמי. היא אמרה ששבת הבאה שבת משפחתית, עם האחיינים והגיסים שהיא אוהבת נורא, אבל שכולם ככה ביחד והיא.. טוב לפחות היא יכולה כבר להרשות לעצמה לשכור לעצמה חדר פרטי, ובמוצ"ש היא כבר תחזור לחברה, ואולי שווה שוב לנסות עם ההוא שכמעט היה?
היא ניסתה כל מיני דברים: הלכה 40 יום לכותל לתפילה (אמרו לה שזו סגולה בדוקה), דיברה אל אלוהים גם מתוך המיטה-וחצי הריקה שלה ושאלה את עצמה איך זה קרה. למה זה המסע שהוא נתן לה?
היא לא תכננה לגעת באף גבר מלבד בבעלה, אבל הלילות הארוכים והבדידות והשנים… אז היא נגעה, ונתנה לגעת, וזה בלבל והכאיב והיה נעים ומנחם, ויש אשמה ויש כעס, ויש איזו שהיא השלמה. זה לא החלום, זו המציאות – ואם כבר אז לחיות בכל העצמה.
היא מאמינה שיהיה בסדר. זה יגיע ועם החתונה אולי הכול יתבהר, והיא תבין למה הקושי הזה הגיע אליה ואולי ככה תגיע אחרת: מבינה יותר, עצמאית, מודעת. "עד החתונה זה יעבור? מה את אומרת?" היא שאלה אותי. שתקתי. לו יכולתי לדעת, הייתי עונה.
אני ועוד שלוש מחברותיי לספסל הלימודים, הדס כהן, שירה ברק ואימבת רדה, פגשנו שמונה "עלמות" כאלה לצורך מחקר. נשים מדהימות ובעלות סיפורי חיים אישיים וייחודיים, גישות ותפיסות מגוונות. דיברנו איתן לעומק על תקופת הרַוָּקוּת ועל ההתמודדות עם שמירת הנגיעה בתקופת חיים זו. אלו עיקר הדברים שמצאנו (ואת הדברים שאני מפרסמת כאן אני מפרסמת באישור של כלל הקבוצה החוקרת):
"אצלך את יודעת שמשהו נתקע"
כל הנשים ששוחחנו איתן הביעו קושי בהתמודדות עם הרווקות. רגשות שעלו באופן תדיר בראיונות היו כעס, ייאוש, בדידות, חוסר, כמיהה למשהו לא ידוע, מרמור, מחשבות מורבידיות, תסכול, תקיעות, חסך מיני, אי-שלמות, אי מימוש פוטנציאל אישי, נשי, הורי, זוגי ועוד. כמו שאמרה אחת הנשים: "זה לא קל לראות את כולם מתקדמים בחיים שלהם ואצלך את יודעת שמשהו נתקע, משהו לא זז!".
רובן שיתפו בכך שהתמודדו עם המצב על ידי הדחקת ההיבטים השליליים, תוך התמקדות מודעת בחיובי: "משתדלים לא להיכנס לזה כדי לא להכניס את עצמינו לדיכאון או לעצב, משתדלים מאד מאד להיות בשמחה".
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
"זה לא שרואים את זה עלינו ישר"
לצד הקשיים, כל הנשים תיארו מרחב אישי מתפתח המתאפשר הודות לרווקותן. רחוק ממסגרת מחייבת מתאפשרת התמודדות עם האמת הפנימית, עם ערכים הנבחנים במרוץ החיים השוחק והיכרות עצמית מחודשת. בתהליך זה עולות וצפות שאלות זהות, ערעור על תכנים חברתיים ופיתוח תובנה אישית. רוב הנשים דיווחו על תהליכי למידה ופיתוח אישיים אשר התרחשו עקב היותן רווקות, תהליכים שלתחושתן לא היו יכולים לקרות אם הן היו במערכת יחסים ובנישואין.
התפתחות מקצועית
לצד ההתפתחות האישית, רוב הנשים סיפרו גם על התפתחות מקצועית. הן הצביעו על הקריירה שלהן כגורם מרכזי ומהותי בחייהן בו הן ממקדות את האנרגיה שלהן ועליו הן נשענות.
דימוי עצמי נמוך בשל הרווקות
רוב הנשים הביעו סממנים של חוסר בטחון ודימוי עצמי נמוך כפועל יוצא של תפיסת רווקותן בחברה דתית ובתפיסות הנובעות מן המקורות ומן הסביבה הדתית. כך למשל שיתפה אחת הנשים בחוויה שהרווקות שלה לא בהכרח מהדהדת בכל מקום, אבל את הדברים פתחה באמירה אגבית שמתארת את מצבה כקיום חלקי: "אישה לבד לא קרויה אדם. זה לא שאנחנו רווקות ורואים את זה עלינו ישר. זה לא כתוב לנו על המצח".
"רווקות בגיל 30 היא לא רווקות בגיל 26"
כל הנשים שהתראיינו למחקר הלינו על קשיים במציאת בן זוג. מתוך הראיונות עלה כי הקשיים המרכזיים של הרווקות הם:
א. קושי עקב הגיל: רוב הנשים ציינו את הגיל כגורם ברווקות. גיל 30 נחווה כגיל שבו הסיכויים למציאת זוגיות קטן יותר מבעבר. יש יותר ייאוש, יותר מרמור, יותר בדידות: "שנת רווקות בגיל 30 היא לא אותה שנת רווקות בגיל 26… אני מתחילה להיות מרירה, ממורמרת על החיים, מסכנה, אין לי כוח לאף אחד. "
ב. פערים תפיסתיים והתנהגותיים בין גברים ונשים: רוב הנשים ציינו פערים בין הגברים לנשים. חלק מהנשים ציינו כי הגברים של 'היום' לא מתנהגים בצורה גברית: הם חסרי ביטחון, הם מתנהגים בצורה לא מתאימה לגילם ועוד. החוויה של חלק מהנשים היא כי בעוד הנשים מנצלות את הרווקות לפיתוח אישי ומקצועי הגברים לא מפתחים עצמם וזה משפיע עליהם לרעה: "אני מרגישה שאנחנו יותר טובות מהם. אנחנו באיזשהו מקום מצליחות להתפתח גם כשאנחנו לבד. באופן אישי. והם נראה לי הרבה יותר קשה להם להתפתח לבד".
ג. חשש להכניס מישהו חדש לחיים: במחקר התראיינו נשים שהצהירו כי הן חיות את חיים מלאים ומגוונים. בתוכן היו מספר נשים שציינו שדוקא בשל אותו מצב של 'קיום מלא' הן מהלכות עם חשש להכניס מישהו נוסף לחיים שכבר בנו. עבורן המחשבה על דמות נוספת בחיים היא מחשבה על מישהו נוסף שהן יצטרכו להתחשב בו, לחיות איתו, לפעול לפי השיקולים שלו ועוד: "לפעמים אני חושבת איזה התמודדות זה קשר, להכניס גבר לחיים שלי זה יכול להיות סיוט" "מאוד מפחיד אותי שמישהו ימחק אותי, יבוא וימחק אותי".
ד. חששות מקרבה ומאינטימיות: מספר נשים ציינו כי הן חוששות מיצירת אינטימיות. כמובן שקושי זה הוא גורם משמעותי ביכולתן להיכנס לקשר זוגי משמעותי. הממצא היה מפתיע מכיוון שהן היו חברותיות מאוד, יצרו קשר מהר, שיתפו בחייהן ונוצרה אווירה אינטימית בראיון. אחת מהן הסבירה את זה כך: "אני מאוד חברותית ותוך עשר דקות אני יכולה להכיר אנשים ולשבת איתם ולהיות החברה הכי טובה שלהם אבל זה לא מתוך חיבור אינטימי".
ה. פערים בשמירת נגיעה: החוויה של רוב הנשים בראיונות היתה שיש פערים בתפיסה של שמירת הנגיעה בין רווקים ורווקות. רובן חוו ניסיונות למגע מגברים כבר בפגישות ראשונות באופן שלא מותאם לסיטואציה, לחוויה ולאורחות החיים הדתיים: "יש משהו במעבר הזה שהם שנים לא שמרו נגיעה והיום כן או שהם שנים שמרו והיום לא ומשהו שם נפרץ ולא בצורה מותאמת".
"אני צריכה למלא פונקציות של גבר ושל אשה"
הנשים העידו על עצמן כי הן נשים עצמאיות וחזקות. חלקן הסבירו כי הן נשים חזקות מכיוון שאין להן ברירה. אין להן על מי להישען. בנוסף, רובן הדגישו את חוסר היכולת שלהן לאפשר לעצמן להרגיש חלשות משום שהן לא מצויות בזוגיות שיכולה לאפשר להן זאת, כמו שאמרה אחת: "אני צריכה גבר כדי לאפשר לעצמי להיות הכי נשית הכי שבירה הכי פגיעה. היום אני לא יכולה לאפשר לעצמי".
היותן נשים חזקות, לתחושתן, נחוותה לעיתים באופן שאף פגע ביכולתן ליצור מערכות יחסים בשל הנחה או חוויה שגברים מפחדים או מתקשים להיות בזוגיות עם נשים חזקות: "גברים שאמרו לי שאני גדולה עליהם, שקשה להם מנשים חזקות שיש אנשים שמרגישים אממ… שבזה שאני בן אדם חזק זה קשה להם".
כמו כן החוזקה נחוותה לעיתים כתכונה שלילית ודרך ההתנהלות כהתנהגות בעלת מאפיינים "גבריים". אשה אחת הגדירה זו כך: "אני מרגישה שבאיזשהו מקום היום כאילו אני בעצם צריכה למלא לעצמי פונקציות גם של גבר וגם של אישה כי אני צריכה לשרוד בעולם הזה….".
זהות נשית ושמירת נגיעה
גורם נוסף שהשפיע על תחושת הנשיות ועל הזהות הנשית הוא שמירת הנגיעה, במובן של חוויה של רוך, קרבה ו'קיום מלא'. הנשים איתן שוחחנו הן דתיות שחונכו על איסור שמירת נגיעה בהלכה. רובן דיברו על הכאב הכרוך בהעדר מגע אינטימי ושהן לא מרגישות נחשקות או נשיות מספיק בשל העדרו: "היו איזה שנתיים בהן חשבתי איך אני חווה את עצמי כנשית, במיוחד שאין לי בן זוג".
נראה שהעדר הזוגיות והעדר נוסף של מימוש האינטימיות, יחד עם בשלות מינית שלא באה לידי ביטוי מעשי הביא אותן לחוויה של תְּקִיעוּת ועמידה במקום. דווקא בשל היות נשים אלה נשים חזקות, ההעדר של זוגיות בכלל וההעדר של מימושן את מיניותן, עורר תחושות קשות ואף לא פעם העיב על שאר ההישגים שיש להן ועל זהותן הנשית.
הרווקות המאוחרת ושמירת הנגיעה כניסיון
רבות מן הנשים הציגו את הרווקות בתור נסיון שהן צריכות לעמוד בו. נדמה שההתייחסות לרווקות כ"נסיון" נותן פשר לשאלות "למה זה קורה?" ו"למה דווקא אני?" ולמקום הלא ברור והכואב בו הן נמצאות. לדידן, הנסיון ניתן מהקב"ה והוא אמור להוביל אותן למקום כלשהו, טוב יותר, גם אם הן לא ממש יודעות כרגע מה הוא. רובן האמינו כי זו הדרך שהאל בחר להן והן צריכות לנסות ולהלך בדרך הזאת, כשעצם התפיסה וההליכה בדרך מהווה לימוד: "זו הדרך שהקב"ה סולל לי ואני מנסה ללמוד ממנה מה שאני יכולה".
מול שמירת הנגיעה עלו רגשות שונים כלפי האל, רגשות של אשמה ורגשות של כעס. אישה אחת הביאה בדבריה את שני הרגשות הללו בהשתנות על ציר הזמן: בפעם הראשונה שהן לא שמרו נגיעה עלתה אשמה כבדה. בשניה עלה כעס על עצם הנסיון. החוויה המצטברת התבררה כקונפליקט מתמשך בין הגדרת המעמד האישי שלהן כנסיון ובהתמודדות עם חציית הגבולות ההלכתיים כנסיון נוסף שאין בו נחמה או תחושה של תכלית או הבנה: "למה הקב"ה מעמיד אותי בניסיון הזה? איך אני בכלל מגיעה לסיטואציה? למה זה לא קרה כמו ש… אני מאמינה שאני צריכה לשמור, שאני צריכה … אז למה בכלל".
היו שהסבירו כי היהדות לא התכוונה כי נשים לא תוכלנה לחוות אינטימיות ומיניות כל כך הרבה שנים, ובכך אולי נתנו לעצמן תשובה, כיצד יכול האל לעשות להן זאת או מדוע הן יכולות לאפשר לעצמן לגעת בגברים. דוגמא לכך ניתן לפגוש בדברים ששיתפה אותנו בהם אחת מן המרואיינות: "אני לא שומרת נגיעה, זה נראה לי בימינו מאוד לא אנושי להגיע לגיל 35 בלי שחווית איזושהי אינטימיות עם בן המין השני".
"אין לי שום דבר חוץ ממנו"
לאורך הראיונות שמנו לב כי ניתן לערוך הקבלה בין הקשר עם האל לקשר עם בן זוג. הנשים ציינו כי הן קשורות אליו, אוהבות אותו, כועסות עליו, לא מבינות אותו, מקבלות את רצונו, אורח החיים הדתי שהקב"ה מבקש הוא חלק מעולמן ולפיו הן פועלות ועוד.
בתוך הרווקות, האל היווה עבורן מעין דמות להישען עליה ולהיעזר בה בתוך אותו ניסיון חיים מורכב לצד חיים דתיים משמעותיים. האמונה והקשר עם האל נתפסו כמחזקים וכמנחמים. הן תיארו כיצד הן פונות אליו ברגעי הבדידות והכאב ורואות בו כדמות מיטיבה שינחם אותן, יעזור להן וימלא את רצונן ויפיג את בדידותן.
"רווקים לא יכולים להישאר באותו מקום דתי"
הרמה הדתית של הנשים עלתה בכל שיחה. התברר כי לאורך השנים היה לכל אחת דיון פנימי עם עצמה לגבי ה'רמה הדתית' שלה. חלק מהנשים דיווחו על 'ירידה' ברמה הדתית וחלק על 'התחזקות'. כבשאר הנושאים עלה כי אין הדבר "סתם קורה", אלא התהליך מלווה בשאלות, מחשבות ובחירות בחיי היומיום: "(אצל רווקים) יש יותר הקלות, יש יותר מקום של אנשים עושים מה שבא להם… אי אפשר לעבוד את השם בבאסה…".
אשה אחת גם סיפרה על שינויים מבחינה דתית וביקשה מהחברה הדתית בקשה פשוטה: "אז תבינו שרווקים לא יכולים, לא יכולים, להישאר באותו מקום, זה באמת דרישה לא הגיונית, בודדים האנשים שנשארים ככה".
"אולי 'תופעת הרווקות' מדבקת… היא מפחידה נורא"
רבות מהנשים סיפרו בהרחבה על יחסה הכואב של החברה הדתית לרווקות. רבות מהן הרגישו לחץ, האשמה, רחמים, עצב ועלבון מסביבתן הקרובה והרחוקה על כך שאין להן בן זוג והן אינן נשואות. תפיסה זו התגברה לדידן והפכה לשלילית יותר ככל שגילן עלה: "מאוד אוהבים לדבר היום על 'תופעת הרווקות'. תופעה שצריך להפטר ממנה, להלחם בה, אולי מדבקת… היא נורא מפחידה.. ולכן יש נטייה להאשים רווקים במצב שלהם".
הן מול נושא שמירת הנגיעה והן מול תופעת הרווקות המאוחרת, קיימת ציפייה בקרב הנשים לשיח ולהתמודדות עם הנושא. לחוסר שיפוטיות, הבנה ובקשה שיהיה ניסיון לפתור את הבעיה או לסייע – למרות הקושי עם התחושה שהן נתפסות כ"בעיה" מבחינת החברה הדתית. "אוקי יש בעיית רווקות, סבבה. אז תתנו גם לזה מקום או תקבלו את זה ותבינו את זה".
"בא לי שיגידו 'אנחנו לא ממשיכים לסדר היום ככה'"
מתוך הראיונות עלה שניתן לחלק את יחס הנשים כלפי התמודדות הרבנים עם מצבן לשני סוגי התמודדות עם הנושא: עצם הרווקות המאוחרת וההתמודדות עם איסור הנגיעה:
התמודדות הרבנים עם תופעת הרווקות המאוחרת
קיימת ציפייה מהרבנים ומההנהגה כי יעמלו למצוא דרך על מנת לפתור את ה"בעיה". הנשים הכועסות על כך שהן מוגדרות כ"בעיה", משתמשות גם הן במילה "בעיה" בשיח על הציפיה לעשיה אקטיבית להבנת המצב ולשינויו: "אני חושבת שהרבנים לא מספיק מבינים את המצוקה, שלא מספיק נותנים את הדעת על הדבר הזה, הייתי מצפה ממנהיגי הציבור שלנו לפעול יותר.. בא לי שיהפכו את השולחן ויגידו אנחנו לא ממשיכים לסדר היום ככה. שיחשבו על יותר דרכים לעזור לנו, שיותר יתעסקו בבעיה".
נדמה שהציפיות מהרבנים אינן גבוהות. מרבית הנשים אינן בקשר קבוע עם דמות רבנית והציפיות מהן לרוב עלו בהקשר קהילתי בבקשה לשיח ובעיקר להבנה וקבלה: "זה לא חייב להיות ממקום בהכרח ממסדי רבני כי את לא רוצה שייהפך למשהו שהוא מותר ופרוץ, בואי נגיד שזה היה ממעיט את רגשות האשם כשיש יותר הבנה".
לא דיברנו עוד על…
נושא נוסף שלא בא לידי ביטוי בראיונות הוא השיח על האפשרויות העומדות לרשות של הנשים שהתראיינו אם הן לא יתחתנו. לא היה שיח משמעותי על האפשרות להישאר לבד, או על הורות (רק אשה אחת ציינה שהיא והחברות מדברות על הורות יחידנית אך היא לא מעוניינת יותר בזוגיות מאשר בילדים). מבחינת כל הנשים השאיפה היא להגיע לזוגיות ולנישואין. ייתכן כי לחץ החברה הכללית ולחץ החברה הדתית בפרט גרם ללחץ על הנשים ולכן הן היו יותר ממוקדות באפשרות הזו. כמו כן, ייתכן כי גיל הנשים הוא גורם לחץ נוסף.
מעניין לציין כי למרות הנושאים הרגישים שעליהן שוחחנו בראיונות, בקרב המרואיינות לא עלה נושא קיום יחסי המין הממשי באופן גלוי וברור. כמו כן לא עלתה באופן גלוי (למעט בראיון אחד) האפשרות של מימוש המיניות באופן יחידאי (אוננות). ייתכן כי זה חלק ממגבלות המחקר ולמרות הפתיחות הרבה שלנו כמראיינות עדיין הטאבו החברתי היה נוכח ושהייתה בחדר אווירה של מבוכה. יכול גם להיות שזה שיקוף של סך הנשים שהתראיינו למסגרת המחקר אותה יצרנו, אך שהמצב לא בהכרח משקף את מכלול הגישות של רווקות ורווקים בחברה הדתית.
ממצא מעניין נוסף הוא שלמרות הכמיהה והרצון לזוגיות אף אחת מהנשים לא ציינה במהלך הראינות כי היא מחפשת אחר אהבה. היו מעט נשים שאמרו שהן רוצות לאהוב, אך השיח היה יותר על חיפוש זוגיות, שותף, חבר. ההתמקדות היתה על אודות חוויית החסר וההתמודדות עם אותו העדר. יכול מאד להיות כי כמיהה זו שררה והתקיימה בקרב מי מהמרואיינות אבל כשם שמיניות מפורשת ומלאה לא עלתה בראיונות, גם המאוויים הרומנטיים לא הובעו במהלך השיחות.
סיכום
במהלך המחקר על אודות חוויית הרווקות של נשים דתיות, שוחחנו – חברותי ואני – עם מקבץ נשים ששיתפו אותנו בחוויות האישיות שלהן בתור מי שחיות בעולם מסורתי שבו גיל הנישואין הוא צעיר יחסית למערב. במהלך המפגשים עם המרואיינות התוודענו לתודעת הרווקות המתבטאת לא רק בחיפוש אחר בן זוג ובחיפוש אחר מימוש דרישות חיצוניות ופנימיות, אלא גם בשאלות מהותיות על אודות עצם ההתמודדות עם החסר, שאלות אמוניות בנוגע להתמודדות זו ושאלות על נתיבים להלך בהם כשהמעמד האישי מוגדר על דרך החסרון והריק מגולם במילה 'רווקות'.
האזנו לחוויות הגוף והעדר חוויות הגוף שהתבטאו הן במה ששיתפו אותנו המרואיינות וכנראה גם במה שלא שיתפו. בתוך כך גם שמענו על חוויית הנבדלות מן החברה הדתית ועל הכאב הנובע מחוסר ההבנה המלא לסיטואציה איתה הן מתמודדות. לצד זאת המרואיינות שיתפו אותנו בחששות שבעצם מציאת בן זוג ובשינוי אורחות חייהן לכדי התנהלות בשניים, התחשבות כחלק מחיי זוגיות ועדכון סדר היום שכבר התרגלו אליו.
התנועה המגולמת בין הקולות שהביאו אותן נשים בראיונות – בין הרצון למצוא בן זוג לבין החשש. בין הרצון לקיים את חייהן מתוך בחירה ולא בהכרח בהיצמדות לכללי החברה הדתית לצד תקווה לחיבוק והבנה מן הסביבה – מגלמים כולם יחד את מצב הביניים בהן הן היו מצויות בעת קיום הראיונות, מצב שהוא על בלימה במובנים רבים של 'מחכה שיבוא החתן' לבין פיתוח קריירה, התפתחות אישית וקיום חיי חברה מלאים.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- שמירת נגיעה ברווקות מאוחרת – סיון דרשן
- די עם ה"בקרוב אצלך" – אורלי שמחי-כהן
- למה יש רווקים בעולם – גיא צבירן
- דייט ועוד דייט ועוד אחד – אביטל גולד
- על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
- להיות בית לעצמך – שרית מן
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
- דבר והיפוכו – להיות אם יחידנית – בת שבע פורת
