סביב ליל הטבילה ומצוות עונה יש קונספציה הלכתית מוטעית בדבר החובה לקיום יחסי האישות במועד זה. הצבת ה'הלכה' במרכז עלולה להביא לידי פערים מהותיים ומתח רב בין בני זוג מחד, ולהוות מעין 'פטור' להתמודדות עם הרגשות הכנים מאידך. חננאל רוס עוסק בהרחבה במצב זה תוך העמדת הדינמיקה והתקשורת הזוגית במרכז הסוגיה וההתמודדות עמה.
מתח בין בני זוג יכול ללבוש ולפשוט צורות רבות. גם הלכה יכולה להפוך לחלק מוויכוח זוגי ולכלי שמשרת תנועה רגשית וזוגית רחבה. משום כך, לצד השאלה מה ההלכה הנכונה, חשוב להבין גם את המקום שאותו היא ממלאת בהֶקשר של הַקשר. בתוך המרחב הזוגי גם ההלכה משחקת תפקיד, ונטענת במשמעות בתוך היחסים, המתחים, ההשלמות והשמחה שכרוכה בחיים ביחד. דוגמה מרכזית לכך אפשר למצוא בטעות הלכתית נפוצה למדי הנעוצה בליל הטבילה.
ליל הטבילה הוא מאורע משמעותי בחייהם המשותפים של בני זוג. אחרי תקופה שבה בני הזוג היו אסורים זה על זה במגע, הם הופכים למותרים. הטבילה לא רק פותחת פתח למיניות, אלא מזמנת גם את מצוות עונה. התורה מצווה את הבעל להיות מחויב כלפי אשתו והמיניות שלה, "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". מצוות עונה היא חד סטרית – זכותה של האישה וחובתו של האיש: "כל אדם חיב לפקד את אשתו בליל טבילתה" (אבן העזר עו, ד). כלומר, האישה זכאית לכך שבליל הטבילה הם יקיימו יחסי אישות, ומכיוון ש"זכותה הוא ולא זכותו" (המבי"ט, קרית ספר, הלכות אישות, פרק יד), יחסי האישות במועד זה אינם בגדר חובה שלה או בגדר זכות הבעל. ההלכה מעצבת מרחב שבו בני הזוג מותרים ויש לאישה זכאות ליחסי אישות, אך אין חובה לנצל את הזכות.
כאמור, על פי ההלכה הפשוטה, מצוות עונה היא זכות משפטית של האישה בלבד, אך במציאות רבים מאוד תופסים את ליל הטבילה כזמן שבו חובה על האיש והאישה כאחד להתייחד ביחסי אישות. למרות שאין ספק שהאישות היא מרכיב מהותי בנישואין, מדובר על טעות יסודית או למצער אמירה חדשנית, שהופכות את ההכרה בחשיבות יחסי האישות לעניין המחיל חובה זוגית בליל הטבילה. ה'חובה' הזו אינה מתיישבת עם לשון הפוסקים, כפי שהשו"ע מבהיר ש"אסור לאדם למנע מאשתו עונתה" (אבן העזר עו, יא) ומציין כי תמיד נכון ש"לא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה" (שם כה, ב).
לאחר הקדמה הלכתית זו, נתמקד כעת בתנועה שהופכת את המצב ההלכתי לקונפליקט זוגי ואישי. אפשר להסתכל על תנועה זו ברמה החברתית-סוציולוגית, אך גם ברמה האישית-זוגית. במאמר זה נתמקד בדינמיקה הזוגית, אשר בה כדאי וראוי להתמקד בהתמודדות עם הפערים הקיימים סביב ליל הטבילה.
'פטור' זוגי מהדרישה להרגשה ורגישות
אצל זוגות רבים, ליל הטבילה הוא זמן מרגש ונפלא והם שמחים זה בזו וזו בזה, בנפשם ובגופם כאחד. במקביל, יש זוגות אחרים, שאף הם רבים, הפוגשים במועד זה פער הקיים בין בני הזוג. לעיתים, בזמן שהאיש להוט ושמח לחידוש ימיהם, האישה מרגישה שהיא זקוקה לזמן של התרגלות ומגע הדרגתי (ולפעמים המצב הוא הפוך). כך, למרות ששניהם אוהבים וחושקים זה בזה, היא איננה מעוניינת לקיים יחסי אישות בליל הטבילה.
פערים נוטים להציף את שני הצדדים בתחושות קשות. למשל, האישה יכולה להרגיש שהיא לא בסדר, שהיא מאכזבת את בן זוגה, שהסיטואציה כולה מציבה אותה במעמד לא נעים ולא נוח עבורה, ואף להרגיש נתונה תחת לחץ ולחוש מצוקה של ממש; בעוד שהאיש עשוי להרגיש לא בסדר מכיוון שהוא לוחץ על אשתו, בגלל שהרצון שלו גורם לה למצוקה, וכן לחוש תסכול ואכזבה מהפער בציפיות וברצון. כמו כן, אצל שניהם צפויה להתפתח התנגדות: היא יכולה לכעוס על כך שהוא דוחק בה ומבקש ממנה משהו שהיא לא רוצה ולא יכולה לתת כרגע; ואילו הוא חש מרומה, דחוי ומאוכזב ששוללים ממנו משהו שהוא ציפה לו זמן רב ושמביא לידי חיבור זוגי.
בתוך הפלונטר הרגשי המתואר, הלכה פסוקה וחד משמעית יכולה לשמש כמפלט. אמירה ברורה יכולה לשמש להם כדרך בהירה שפוטרת את שניהם מניהול הדינמיקה הרגשית. ההלכה היא גורם חיצוני לזוג ושניהם מקבלים את סמכותו. בנקודה זו פחות משנה מה ההלכה אומרת בפועל; מה שמושך בה היא האפשרות להגיע להכרעה ברורה ומשחררת. באופן זה, האמונה הנפוצה שעל פי ההלכה ליל הטבילה וליל האיחוד והייחוד חד הם, אומרת שהגבר יקבל לכאורה את מבוקשו 'המבורך' וששניהם פטורים מדילמה זוגית מייסרת שאין לה סוף. אמונה מוטעית זו עלולה להביא לידי מצב בעייתי: היא הופכת את הציפייה והכיסופים של הגבר ליחסי אישות בליל הטבילה למוצדקים וראויים, בזמן שהרצון של האישה בהמתנה ובזמן הופכים ללא לגיטימיים.
הבעיה עם חוקים שפוטרים מרגשות והופכים מתחים רגשיים לדרך חד משמעית, היא שפעמים רבות המשאלה פשוט לא מתגשמת. החוק אמור לפשט את הדברים ולסיים את הסכסוך הרגשי – אבל לא עושה זאת כלל, ולעיתים רק מוסיף למורכבות הרגשית ולמתח הקיים. במקרה שלנו, ה"הלכה" (שהרי היא אינה הלכה כלל וכלל) הופכת לדרך שבה האישה נכפית לקיים את רצון הגבר, בבחינת עשי רצונך כרצונו. לפעמים האישה מקבלת את הכפייה בהכנעה ולפעמים בכעס ובטינה, ולפעמים ההכנעה והטינה משמשות בערבוביה; אך כמעט תמיד מבעבעת בתוכה תחושה שהגבולות שנועדו להגן עליה נפרצו. שקורה פה משהו שבמידה מסוימת מתרחש נגד רצונה. אין בהכרח קשר בין התחושות הללו לבין אהבתה של האישה לאיש ושל האיש לאשתו, אך במצב שכזה רצונה של האישה מבוטל והיא עלולה לחוות פגיעה.
זו אינה הבעיה היחידה. האמת היא עניין חשוב ומהותי בחיים, ולכן חשוב להכיר את האמת ההלכתית בנוגע לליל הטבילה; אמת הלכתית שאינה מוכנה לפתור את התסבוכת הזוגית ולפטור מהצורך לצלול אל תוך סבך הרגשות ולהיות קשובים אליהם. כאשר מבינים שמצוות עונה היא זכות המוקנית לאישה, ברור שאין זכות לאיש לטעון שהאישה חייבת לקיים יחסי אישות מיד לאחר טבילתה.
מן הצד השני: הבעייתיות שב'אמת ההלכתית'
גם במקרה שבו בני הזוג אינם מחזיקים בתפיסה מוטעית של ההלכה, אלא בַּאמת ההלכתית בדבר זכותה של האישה על עונתה ושליל האישות אינו בהכרח ליל הטבילה, המציאות הרגשית בין בני זוג אינה כה פשוטה.
נדמיין גבר שכמהה לאשתו בכל המובנים. הוא מצפה, מחכה, נפשו וגופו זועקים לשיבה אל הקרבה האינטימית והמינית עם האהובה. ב"רגע האמת" אהובתו אומרת לו כי עכשיו היא לא רוצה, היא לא כמהה. מה הגבר עשוי להרגיש? הוא עלול לחוש דחוי; שהאהבה שלו לא רצויה; שהתקווה שלו לקרבה וגם לפורקן ולעונג מתפוגגת; שהגאולה לה ציפה בסוף תקופת האיסור, היא חצי גאולה וחצי גלות; חוסר אונים ואף תחושת בדידות עזה.
מדובר על תחושות קשות מאוד. לגברים רבים, תחושות אלו מהוות מצב שבלתי נסבל להיות בתוכו. החוויה שבה היצר המיני הגברי הוא אולי מותר אבל עדיין לא רצוי כפי שהוא, יכולה להכאיב מאוד; גם ההודאה בתחושת חוסר האונים מול היצר הגואה בו, היא אפשרות משפילה להחריד עבור חלק מן הגברים. בשל כך, מתגבר הצורך של הגבר להגן על עצמו ולא להרגיש את הסבל הזה, את הקושי הרגשי הזה אל מול עצמו ובת זוגו. לכן הוא צפוי לחפש כל דרך אפשרית כדי למצוא מפלט.
במובנים מסוימים, האמירה ההלכתית שמצוות עונה היא זכות משפטית בלעדית של האישה, פורקת את הגבר מהגנה (הנשק) שעמדה לרשותו. הוא נותר עירום ועריה אל מול התחושות והרגשות המבעיתים והמורכבים הללו. במקום האון המתלווה לתשוקה והחוויה המינית, הוא צפוי למצוא את עצמו חסר אונים ונטול שליטה.
בעקבות מצב זה, באם לא תינקט דרך התמודדות אחרת, הגנות (התקפות) נפשיות אחרות צפויות לצוף. כעס ותוקפנות עלולים לנסות 'לגונן' על הרגשות הפגיעים ולדחוק באישה לוותר על הרצון שלה. סביר להניח שמתקפה מצד האיש, תפגוש התנגדות ישירה או עקיפה מצד האישה ואף תעורר את זעמה. התנגדות ישירה תהיה למשל הטחת האשמות על כך שהוא לא רואה אותה או שהוא זאב טורף שלא שולט ביצרו, והתנגדות עקיפה תהיה ניתוק וחוסר תקשורת, ואף למשל הסכמה ליחסי אישות אבל כזו שהיא כבויה, כפויה וחסרת רצון ונשמה.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
לקבל את הקושי: הגאולה שבגילוי הרגשות
הפער המשמעותי שנוצר לעיתים בין בני זוג בעקבות ליל הטבילה, הוא נקודה רגישה ועצב חשוף בעבור רבים. זהו מתח שלא קל להתנהל בתוכו ואיתו, ולכן כדרכם של מתחים מסוג זה הוא פעמים רבות מתגלגל מעצמו, ללא ניסיון להתרה או שחרור. בשני הנתיבים שתיארנו – גם במצב שבו תופסים את ההלכה כמי שמחייבת את קיום היחסים בליל הטבילה, וגם במצב שבו ישנה הבנה של ההלכה אמת לאמיתה המותירה את בני הזוג לנהל את הפער והמתח הרגשי בעצמם – אפשר לראות כיצד הצורך והכמיהה למוגנות ושמירה על הרגשות הפגיעים, יכולים להוביל להידרדרות. בדרך כלל ההגנה תהיה קשוחה כלפי חוץ, כלומר בן או בת הזוג, ורכה כלפי פנים – מבחינת הרגישות האישית. במצב בו שני בני הזוג מנסים להגן על עצמם, הם מייצרים חציצה ובונים חומה ביניהם. חומות גורמות לריחוק או לחלופין לניסיונות אלימים לבקע אותן, ולמפגש עם ניצחונות דורסניים שמובילים לכניעה, במקום לזוגיות טובה.
בזוגיות חיוני להבין שניצחון הוא תמיד גם הפסד, כי אם האיש או האישה הפסידו – ההפסד עלול לעורר צורך בנקמה או להביא לידי ניתוק והיעדר נוכחות בזוגיות עצמה. כשיש מנצחים הזוגיות מפסידה.
הפוטנציאל לצמיחה מונח במקום שבו שני בני הזוג מצליחים גם לראות ולהכיר ברגשות של השני/ה וגם לחשוף את הרגשות הרגישים שלהם ולהפשיל את ההגנות (ההתקפות) שלהם. בפועל מדובר על תהליך שכרוך בכאב, התקרבות והתרחקות, ובזמן לא מבוטל.
לאחר תקופה של קושי ומתקפות, קשה מאוד לשתף במקומות עדינים וחשופים בתוכנו, ולהיות עדים לסבל שהם מעוררים אצל בן הזוג. זה תהליך שמצריך אומץ, כנות וגם עדינות ולב (וגוף) שמוכן לנסות להיפתח.
במקרה שלנו, חשוב שבני הזוג יבינו ביחד מה עובר עליו כשהיא מבקשת עוד זמן ומה עובר עליה בעת בקשתה, מה קורה לשניהם בליל הטבילה, מה הם מבקשים בעצם זה מזו וזו מזה, למה הם מקווים – וגם ממה הם חוששים. משפטים כמו: "אני רוצה וחושקת בך, אבל צריכה זמן להתרגל כדי שאוכל לבוא במלואי אל העונג שלנו"; "אני מתגעגע וכשאת אומרת לי לחכות עוד יומיים זה קורע לי את הלב"; "אני מוצף בתשוקה אלייך, וקשה לי שאת אומרת שאת לא מוכנה לקבל אותי עכשיו" או "עצוב לי, אבל אני לא מרגישה מוכנה ברגע הזה לקיום יחסים", הם משפטים שקשה פעמים רבות להפיק, אך יכולה להיות בהם תועלת רבה. זה בירור שיכול לתרום לזוגות בכל נקודת חיכוך וקונפליקט מתמשך.
כבודה של ההלכה אינו נפגע מכך שהיא איננה קשורה לבירור הזוגי הזה. מדובר על תהליך רגשי וזוגי שההלכה מעצבת את המבנה שלו באמצעות עוגנים כליל הטבילה ותקופות האיסור וההיתר, אולם כעת, כאשר בני הזוג חיים בתוך ההלכה, הם צריכים למצוא את עצמם, זו את זה וזה את זו. נסיים בתפילה שדברים אלה יעזרו לקרב ולממש את האפשרות הגלומה בזוגיות, לזמנים שבהם מתקיים הכתוב "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
- ליל הטבילה: להכיר במורכבות – ד"ר מיכל פרינס
- שעת רצון: על קיומו של הרצון בתוך המפגש הזוגי – הרבנית שרה סגל-כץ
- בלב פתוח: מיניות ותחושת מוגנות בראשית חיי הנישואין – הרבנית שרה סגל-כץ
- אחריות אישית מבורכת: בשבח האוטונומיה על האינטימיות – הרבנית שרה סגל-כץ
- מצוות עונה: על מענה בתוך הזוגיות, לפי הרצון והצורך – הרבנית שרה סגל-כץ
- קודם אישות ואז נידה: על החשיבות ללמוד על החיים האינטימיים לפני כניסה ללימוד של הלכות נידה – הרבנית שרה סגל-כץ
- ימי הגבלה בתשמיש המיטה: תאריכים מיוחדים עם איסורים בחיי האישות – צוות גלויה
- לצאת חוצץ כנגד החמרות בדיני חציצה בעת הטבילה – הרבנית שרה סגל-כץ
