שלושה משוררים וחמישה שירים על הרווקות, על ההמתנה ועל הבדידות: רחלי ריף, שלומית נעים-נאור ואלנתן מיה
בשנים האחרונות, נשפכו הררי דיו מַמָּשִׁי ווירטואלי כאחד, סביב הדיון על פתרונות אפשריים ל"בעיית הרווקות המאוחרת" ועל הסיבות לבעיה זו. עלוני השבת מלאו מיזמי שידוכים או לחלופין מאמרים שעיקרם האשמת דור הY והקושי להתחייב, קבוצות הפייסבוק ניהלו דיונים ארוכים סביב ההשפעות ההלכתיות/ חברתיות/ אחרות של 'בעיית' הרווקות המאוחרת.
בשורות הבאות ננסה להתבונן על חיי הרווקות לא כהליכה לקראת נישואין והתכוננות לקראת, אלא כעל קיום עצמאי שבו יש בניה של זהות ומחשבה שעומדת בפני עצמה. לשם כך קיבצנו שירה שנכתבה על חיים שההמתנה בהם היא לצד עשייה וחשיבה, שפעימות הלב נספרות בהם לקראת אבל גם בפני עצמן.
בין הזמנים / רחלי ריף
"רַק בּוֹ הֵן מְגִלּוֹת חַיֵּינוּ הַגְּנוּזוֹת
וְכָל אֲשֶׁר קָרָה בֵּינְתַיִם בָּעוֹלָם"
(לאה גולדברג)
בִּשְׂדֵרַת הָאִילָנוֹת שֶׁקּוֹלָם הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק בָּהּ נָטַלְנוּ יָדֵינוּ וְצָעַדְנוּ לְכִוּוּן הָעַכְשָׁו, אָמַרְתָּ שֶׁכְּבָר מְאֻחָר לָלֶכֶת לְאָחוֹר וּלְהַבְהֵב שִׁכְחָה, יֵשׁ לֶאֱסֹף יָמִים וּלְאַגְּדָם לַאֲרִיזַת מַתָּנָה כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִתְגַּלְגֵּל כְּיֶלֶד חֲסַר שִׁנַּיִם בְּמִדְרוֹן מַעֲשֵׂינוּ הַיּוֹמְיוֹמִיִּים וְלִצְחֹק עַד שֶׁבִּטְנֵנוּ תָּפִיק מוּזִיקַת כִּתּוֹת רִאשׁוֹנוֹת וְצִיּוּרֵי כְּבָשִׂים, אָחַזְתִּי בִּטְנִי וְאָמַרְתִּי שֶׁיֶּשְׁנָם כָּאֵלּוּ יוֹתֵר לְכִוּוּן הָאֶתְמוֹל, מִשְׂתָּרְעִים עַל תְּחוּם אִי וַדָּאֻיּוֹת וְהַצֶּפִי מְעֻנָּן חֶלְקִית עַד בָּהִיר כְּשֶׁהַשִּׂמְלָה שֶׁקָּנִיתָ לִי דּוֹהָה מֵהָאָבָק הַמֻּטָּל וְאוּלַי נְצָרֵף כַּמָּה אֲגוֹרוֹת וְנַחְשֹׁב עַל עָתִיד, וּכְשֶׁמָּחִיתִי מִמִּצְחִי אֲגָלִים הִצְבַּעְתָּ עַל כּוֹתֶרֶת הָעִתּוֹן שֶׁל שִׁלְשׁוֹם הַמְרַפֵּד פַּחֵי הַשְּׂדֵרָה שֶׁל עַכְשָׁו, וְהִזְכַּרְתָּ אֶת אֶמֶשׁ כְּשֶׁהִדְלַקְנוּ מַקְלֵט הָרַדְיוֹ וְהֶאֱזַנּוּ לִצְלִילִים שֶׁהֵפִיקוּ אֱמוּנָה, כְּמוֹ הָרְגָשׁוֹת שֶׁעָבְרוּ בַּסָּךְ כְּשֶׁקָּנִינוּ אֶת בֶּגֶד הַתִּינוֹקוֹת הֶחָדָשׁ בִּשְׂדֵרַת הָאִילָנוֹת שֶׁל אֶתְמוֹל
עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.
רוצה לקבל עדכונים ממגזין גלויה?
הפרטים שלך ישארו כמוסים וישמשו רק למשלוח אגרת עדכון מהמגזין מפעם לפעם
בתשובה לשאלה: / שלומית נעים נאור
לֹא. לֹא הֵקַמְתִּי מִשְׁפָּחָה עַד שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת הָאִישׁ שֶׁאִתּוֹ הִתְחַתַּנְתִּי. בְּגִיל שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ הִתְחַתַּנְתִּי, כְּבָר יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת אִמָּא לִנְעָרִים בְּגִיל הַהִתְבַּגְּרוּת, לְהִנָּשֵׂא צְעִירָה, לְבַלּוֹת לֵילוֹת בִּתְשׁוּקָה אוֹ בִּשְׁתִיקָה, לָרִיב עַל הֵיכָן נִהְיֶה בַּסֵּדֶר, וְלָמָּה הַכִּיּוֹר מְלֻכְלָךְ, וְלָמָּה תָּמִיד אֲנִי וְאֵיפֹה הָיִיתָ, וּלְהִתְגָּרֵשׁ מְרִירָה, לַעֲשׂוֹת דִּיאֶטָה אוֹ שְׁתַּיִם, לִצְבֹּעַ אֶת הַשֵּׂעָר, לִנְסֹעַ לְטִיּוּל מְאֻרְגָּן, לְוַתֵּר עַל הָאֱמוּנָה וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, לְמַחְזֵר מַשְׁכַּנְתָּא, לִקְנוֹת דִּירָה אוֹ שְׁתַּיִם, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת לְשַׁפֵּץ אֶת זֹאת שֶׁכְּבָר יֵשׁ לָנוּ כִּי גַּם אֶת הַקִּירוֹת צָרִיךְ לְהַחֲלִיף מִדֵּי פַּעַם, לֹא? וּלְהַחֲלִיף רֶכֶב כָּל שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְלָצֵאת לְחֻפְשָׁה דּוּ-שְׁנָתִית, פַּעַם סְקִי בַּחֹרֶף, וּפַעַם אֵירוֹפָּה אוֹ אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת הֹדּוּ, לְחָדְשַׁיִם, עִם אַרְבַּעַת יְלָדֵינוּ. כִּי כָּאֵלֶּה אֲנַחְנוּ. וְהִתְגָּרַשְׁנוּ כִּי הִרְגַּשְׁנוּ שֶׁהָאַהֲבָה מֵתָה וְאָז הַחֲבֵרוּת מֵתָה. אוּלַי בְּעֶצֶם אַתָּה מַתָּ וְכָכָה בְּגִיל 36 אֲנִי אַלְמָנָה בְּלִי גְּרוּשׁ.
בְּהֶחְלֵט הָיִיתִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל זֶה וְאָז לְהִבָּרֵא מֵחָדָשׁ
אֲבָל לֹא
הָיָה כְּלוּם
פָּשׁוּט חָיִיתִי, וְחִכִּיתִי, וְנָסַעְתִּי וְקָרָאתִי וְשַׁבְתִּי וְכָתַבְתִּי. וְחִכִּיתִי, וְיָצָאתִי לְדֵיְטִים וְחִיַּכְתִּי, וְרָזִיתִי וְשׁוּב עָלִיתִי בַּמִּשְׁקָל, וּבָכִיתִי וְיָצָאתִי לְדֵיְטִים וְדִבַּרְתִּי מִדַּי וְאָז חִיַּכְתִּי וְשָׁתַקְתִּי כִּי כְּבָר לֹא הָיָה מַה לְּהַגִּיד עַל נוּ, אָז מָה חָדָשׁ אֶצְלֵךְ. וְשׁוּב חִכִּיתִי וְיָצָאתִי לְדֵיְטִים וְשָׁתַקְתִּי וְכָתַבְתִּי וּבָכִיתִי וְחִכִּיתִי וְהֶחְלַטְתִּי וְנִסִּיתִי וְחִכִּיתִי עַד שֶׁהוּא בָּא וְהָפַךְ
הַכֹּל.
השאריות של הרווקות / שלומית נעים נאור
וּמָה אֶעֱשֶׂה עִם כָּל שְׁאֵרִיּוֹת הַשַּׁבָּת שֶׁל הָרַוָּקוּת. מֵאֲרוּחוֹת שַׁבָּת שֶׁל יְחִידָה כִּי לְמִי יֵשׁ כֹּחַ לְשׁוּק הַבָּשָׂר הַזֶּה כְּבָר עָדִיף לַעֲמֹד לְבַד לְקִדּוּשׁ עַל יַיִן מְלוּחַ דִּמְעָה. אוֹ לִישֹׁן אֶת כָּל הַזְּמַן הַזֶּה. אֵיפֹה אֲנִי בָּעוֹלָם אֵיפֹה.
מָה אֶעֱשֶׂה עִם כָּל הַשְּׁאֵרִיּוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל הַגּוּף הַמְסָרֵב לְהִתְנַחֵם כִּי גְּבוּלוֹתָיו לֹא מֻכָּרִים וְהוּא הִתְרַגֵּל לִהְיוֹת שֶׁכָּזֶה וְאֵין עוֹר שֶׁיָּגֵן מִבְּדִידוּת פּוֹשָׂה בַּבָּשָׂר וְאֵין מִי שֶׁיְּנַחֵם וְהָעוֹר מִתְבַּלֶּה וּמִי שֶׁיֵּדַע אוֹתִי לֹא יֵדַע עַד כַּמָּה הָיִיתִי יָפָה.
מָה אֶעֱשֶׂה עִם כָּל שְׁאֵרִיּוֹת הַחַגִּים שֶׁל הָרַוָּקוּת, הַבְּרִיחָה לְהֹדּוּ, לַמִּדְבָּר, לְאוּמַן רַק לֹא לִהְיוֹת זֹאת שֶׁלֹּא הִתְחַתְּנָה וְאֵיךְ כָּל יְמֵי הַחַג הוּמְרוּ לְעִסָּה שֶׁל בָּצֵק מְטֻגָּן מָתוֹק וְלַח מִדַּי. אֵין מָקוֹם לְמִי שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת.
וּמָה אֶעֱשֶׂה עִם שְׁאֵרִיּוֹת הַמַּבָּטִים שֶׁל כֻּלְּכֶם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עָלַי מָה הִיא עוֹשָׂה לְבַד אֵיךְ הִיא לֹא מָצְאָה מַה לֹּא בְּסֵדֶר אֶצְלָהּ אַף אֶחָד לֹא רוֹצֶה אוֹתָהּ עִם אֵיךְ שֶׁהִיא נִרְאֵית
מָה אֶעֱשֶׂה עִם שְׁאֵרִיּוֹת הַמְּרִירוּת שֶׁשָּׁקְעָה אַךְ הִיא עֲדַיִן שָׁם כְּמוֹ חוֹל בִּמְרַק אַרְטִישׁוֹק יְרוּשַׁלְמִי שֶׁאֵיזֶה רַוָּק הֵכִין וְהֵבִיא לִסְעוּדַת שַׁבָּת
מָה אֶעֱשֶׂה וְכָל פַּעַם שֶׁאַרְגִּישׁ בּוֹדֵדָה כָּל הָרַוָּקוּת הַזֹּאת מְמָרֶרֶת אוֹתִי וְחוֹזֶרֶת פְּנִימָה
מָה אֶעֱשֶׂה.
לב / אלנתן מיה
שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲנִי קוֹרֵא
פִּתְחִי לִי.
בְּכָל שְׁנֵי-שְׁלִישׁ שְׁנִיָּה בִּמְמֻצָּע,
קָרוֹב לְתִשְׁעִים וּשְׁלֹשָׁה אֶלֶף כִּוּוּצִים בִּימָמָה
לְמַעְלָה מִשִּׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה מִילְיַארְד פְּעִימוֹת
(וְלֹא סָפַרְתִּי אֶת כֻּלָּן), פִּתְחִי לִי – –
אֲנִי דּוֹפֵק
וְדוֹפֵק
וְדוֹפֵק
בִּרְעִידָה קְטַנָּה, בְּהֶמְיַת גּוּף
פִּתְחִי.
וּבְיַד כְּמִיהָה מֻנַּחַת עַל הַכַּף
אֲנִי מַמְתִּין עֵר
לָרֶגַע
לְהַחְסִיר פְּעִימָה.
אחרי חצות / אלנתן מיה
אוֹטוֹבּוּס אַחֲרוֹן עוֹזֵב אֶת הַתַּחֲנָה.
צִפֳּרִים מִשְׁתַּכְשְׁכוֹת בַּחֹשֶׁךְ בְּרַחַשׁ הַיָּם.
אוֹר פָּנַס רְחוֹב מִתְפַּשֵּׁט בְּעֵץ הַצַּפְצָפָה.
אַתְּ כְּבָר לֹא.
בַּלַּיְלָה כְּבִישִׁים בּוֹרְחִים מִן הַבָּתִּים.
דְּלָתוֹת חוֹרְקוֹת בְּעֶצֶב. אוֹרוֹת נוֹקְשִׁים
בַּזְּכוּכִיּוֹת. שִׁבְרֵי מִלִּים מַגְשִׁימִים מִמֶּרְחָק
אֶפְשָׁרוּת זוּגִית בַּמִּרְפֶּסֶת. וְאַתְּ
כְּבָר לֹא. מֶה חָשַׁבְתִּי
הִתְעַלַּמְתִּי מִשְּׁעוֹת הָאוֹר הַמִּתְקַצְּרוֹת, מֵהַסְּתָו
הַדּוֹחֵק אֶת הַקַּיִץ מִצִּדֵּי הַדְּרָכִים וּמֵהַקֹּר
הָרוֹדֵף אַחַר הַלַּיְלָה.
אַתְּ יְשֵׁנָה עַכְשָׁו,
רֹאשֵׁךְ עַל כָּרִית, פִּיךְ פָּתוּחַ לְמֶחֱצָה
כְּאִלּוּ נֶעֱצַרְתְּ בְּאֶמְצַע מִשְׁפָּט לָקַחַת אֲוִיר
וְשָׁכַחַתְּ שֶׁהִשְׁאַרְתְּ אוֹתִי
לְבַד בִּשְׁתִיקָתֵךְ.
***
המלצות לקריאה נוספת במגזין גלויה:
שירים
תפילות
- ארבע תפילות להשלמת בתים / נילי בן אבו שטרן
- תפילה לאיש לזיווג / הרב רפאל מילדולה
- תפילה לזיווג / על-פי רבי נחמן מברסלב
- תפילה למציאת בן זוג / ד"ר יעל לוין
- תפילה למציאת בת זוג / ד"ר יעל לוין
מאמרים
- רווקות או יחידאות – הרבנית שרה סגל-כץ
- להיות בית לעצמך – שרית מן
- לראות את עצמי ראויה – רונית בליי
- על קשרי חברות רומנטית וידידות לפני הנישואין – הרבנית רחל קרן
- והזמן עצר מלכת: רַוָּקוּת בזמן הקורונה – צוות גלויה
- אישה מגיעה לפרקה: מסה על הרווקות – הדר משיח
- ויותר מכולם, ירושלים מחבקת אותי במסע הזה – רעות גמליאל
- דבר והיפוכו – להיות אם יחידנית – בת שבע פורת